22/06/2025
יש משהו בתקופות של כאוס, שמרגיש כאילו נסיבות החיים מגרדות את קצה ההיגיון. תקופות כמו התקופה הנוכחית שמערערת כמעט כל בסיס שאנחנו עומדים עליו.
משהו בתקופות האלה, שלצערי מופיעות יותר מדי בשנים האחרונות, גורם לי למלא את זמני הפנוי דווקא בתכנים הכי איזוטריים, כאלה שנוגעים בגבולות התודעה וגורמים לי להבין שאני בעצם, לא מבין כלום.
ובאופן מפתיע, יש משהו מאוד מרגיע בהבנה הזאת - שאני לא מבין כלום…
אחד הטקסטים של ג׳ין קליין שתרגמתי לאחרונה עוסק בתוכן מהסוג הזה… איזוטרי ורחוק מאוד ממציאות החיים הנוכחית שלי היום ובכלל.
אם משהו מהמילים של ג׳ין מדבר אליכם או מהדהד בכם באיזו שהיא צורה, אשמח לשמוע תובנות 🙏
(יש גם את הטקסט באנגלית, לשמיעה. אשלח אותו למי שיהיה מעוניין…)
מתוך "Transmission of the flame״
Jean Klein
ג׳ין קליין- מורה ומתרגל ברוח ה - Advaita Vedanta (אי שניות)
🪷🪷🪷
ההקשבה היא טבענו הבסיסי.
אנחנו מורגלים להקשיב לאובייקטים, לסביבה, לגוף שלנו, לחושים ולמחשבות.
אבל אני אדבר כאן על הקשבה שבה אין למה להקשיב.
לא ניתן לחשוב את ההקשבה הזו.
אי אפשר להפוך אותה לאובייקט.
אי אפשר לקבע אותה.
בהקשבה הזו – אין מאזין.
אין מקום למאזין, לשולט, לפועל, לנהנה או לסובל.
ההקשבה הזו אינה מאכלסת דבר, היא נקייה מכל זיכרון.
זה לא “מצב” – במצב אתה נכנס ויוצא.
הקשבה היא רצף.
כשאתה מקשיב לגוף, לחושים, למחשבות – ההקשבה פתוחה לגמרי.
אין בה אחיזה או לקיחה.
הנשמע מגיע ישירות אל הפתיחות שבך.
אפשר לומר שכל אובייקט שנשמע מחזיר אותך לבסיס – אל ההקשבה.
בתחילה ניתן להבין את ההקשבה כפונקציה מוחית,
אבל היא לא שייכת לאיבר מסוים, כמו האוזן.
כשמתחדדת ההקשבה, היא הופכת למודעות, לצלילות.
הקשבה היא מדיטציה מתמדת – בלי מתרגל, בלי אובייקט למדיטציה.
עלינו לגלות תחילה את ההקשבה הלא-מותנית הזו, בכל פעולה,
ואז נראה שכל פעולה נובעת ישירות מההקשבה ונעלמת בתוכה.
לבסוף, נתבסס בהקשבה הזו גם תוך כדי עשייה.
ההקשבה עומדת מאחורי כל תפיסה.
היא האור שמעניק ממשות לכל מה שנחווה.
היא לעולם לא יכולה להפוך לאובייקט.
ובוודאי – אין בה מקום לישות נפרדת.
בהקשבה – אתה חי את היעדרך.
ורק מתוך היעדרותך – אתה יכול להרגיש את נוכחותך.
שים לב איך אתה בורח מההקשבה ומזדהה עם האישיות שלך.
אתה נכנס למצב מוגבל.
עליך לראות את זה ברגע עצמו ממש.
כשתראה את זה ברגע עצמו – תתרחש “עצירה”.
העצירה הזו מחזירה אותך חזרה להקשבה.
או ליתר דיוק – העצירה הזו היא ההקשבה.
תחילה תראה איך אתה כל הזמן הופך את עצמך לאובייקט –
אישה, גבר, יישות עם סיפור חיים, עתיד…
כל זה הוא דמיון של התודעה.
כל מה שאתה אומר – מגיע מזיכרון.
וזיכרון – אין לו שום קשר לחוויה.
כשאתה מדבר מזיכרון
אתה לא מקשיב – אלא חושב.
ובמחשבה אין חוויה.
כשתראה את זה, תגיע למצב של “אי ידיעה”.
מצב שבו אתה חסר אונים לגמרי.
עליך לחיות את חוסר האונים הזה באופן מוחלט.
ההקשבה מתרחשת בתודעה – לא במוח.
מה שחשוב הוא להיות ער באמת לתחושה שלך כאשר אין במוחך ייצוגים כלל.
אתה אינך נמצא בשום מקום.
אין מרכז. אין גבולות.
יש רק מרחב.
אתה הוא המרחב.
לך עם זה.
חיה את זה.
אל תשאיר את זה כהבנה אינטלקטואלית בלבד.
לא שאני אומר שלא תשתמש בשכל –
אבל כדי להבין מי הוא אתה באמת,
עליך לעקוב אחר התודעה האמיתית –
היא ההיגיון העליון.
כמובן שיש צורך בהיגיון מסוים בעולם האובייקטיבי,
אבל כדי לגלות את הסובייקט האולטימטיבי –
דרוש ההיגיון העמוק, הפנימי.
עליך לקבל הבזק אינטואיטיבי של מה שנאמר כאן – תחושה קדמונית.
ההבזק הזה אינו בראש.
אתה חי יותר מדי בראשך.
אותה תחושה קדמונית מתרחשת בכל הרמות של המבנה הפסיכו-סומטי שלך.
ההבנה צריכה להיות הבנה גופנית.
כדי להרגיש זאת באינטואיציה – הקשב תחילה.
אתה פתוח לגמרי במצב ההקשבה הזה.
אין בו רגשנות.
יש רק תחושה.
והתחושה הזו – היא אהבה.
כשתחווה לראשונה את התובנה הזו,
עליך לחיות אותה מרגע לרגע –
כמו אם עם ילדיה.
כמו צייר עם ציורו.
כאשר האדם (האישיות) נעלם – אתה במגע עם המציאות.
רק אז אתה במגע עם המציאות.
כל עוד אתה חי מזוהה עם האישיות –
אתה עושה מעצמך אובייקט.
ומקיים מערכות יחסים בין אובייקט לאובייקט.
כאשר אתה חופשי מהאישיות –
מהזדהות עם אובייקט –
כל הסובב אותך מתייחס אל כוליותך.
כשאין התערבות של האגו – אתה רואה את העובדות באמת.
הקשרים הופכים לחסרי-קשר.
הרקע של כל מערכת יחסים – הוא אהבה.
הרגע הזה – חשוב מאוד.
הוא אפילו לא רגע.
הוא מחוץ לזמן.
והרגע חסר הזמן הזה – מתייחס רק לעצמו.
חיה אותו במודעות.
היה לגמרי מכוון אליו.
ההקשבה מעולם לא נולדה – ולעולם לא תמות.
ההקשבה – הינה.
אבל – אל תיתקע במילה הקשבה.
עליך לעשות מאמץ פנימי קטן כדי להמיר את המילה.
הקשבה – היא ראייה.
