08/12/2013
לידות בישראל – זווית אישית של דולה
מירב שני ישראלי
לפני כעשר שנים השתלמתי בקורס דולות. דולה, למי שאינו יודע, היא "מלווה לידה", אישה (או גבר, אבל יש מעטים כאלו) הנמצאת עם האישה מתחילת הלידה עד סופה לא כפונקציה רפואית אלא כתומכת אישית צמודה. היא יכולה לעסות את גבה הכואב, ללחוץ על נקודות המזרזות לידה, או סתם לשיר לה את 'פזמון ליקינטון' אם זה מה שהיולדת מבקשת.
הלימודים שלי היו כשלוש שנים אחרי שילדתי את בני הבכור בלידת בית, והבנתי על בשרי את החשיבות העצומה של אינטימיות והרגשה בטוחה שיכולה להרגיש יולדת ברגע הקריטי הזה בחייה, כשהיא בביתה עם אנשים האהובים עליה ומוכרים לה.
הקורס היה מרתק ומעניין, ועשה חשק אדיר כבר להתחיל לעבוד – להגיע אל אישה בבית חולים ולהעניק לה ולו מעט מן האינטימיות הנשית הזו בתוך אורות הניאון והצוות המתחלף.
וכך, בהתלהבות גדולה, התייצבתי ביום המיועד בבית החולים. להתאמן בליווי לידה על נשים אקראיות.
בחלוק לבן נכנסתי לחדר ששכבה בו אישה בשקט גמור, אמה יושבת על כיסא לידה והאוויר בחדר מלא במתח. הצגתי את עצמי, הסברתי מה מעשי ושאלתי בעדינות אם מתאים לה שאשאר לעזור לה קצת. היא הנהנה בראשה. דיברנו קצת, ליטפתי קלות את ידה והסתכלתי בעיניה. היא סיפרה שהתקינו לה אפידורל ושהיא איננה מרגישה את הכאב של הצירים, רק לחץ מדי פעם. החזקתי בידה והיא ישבה ורעדה.
פתאום החלה לבכות. בן רגע התפוגג המתח שהחדר היה רווי בו, גופה התרפה ואני שמחתי כל כך – הנה זה קורה. המחסומים נפתחים והלידה מתחילה לזרום. הצלחה גדולה!
"די, די, אל תבכי, מאמי" ראיתי את אמה לידי, מבוהלת עד מוות.
"תני לה לבכות" אמרתי בשמחה, שמה יד קלה על כתף האם, בעוד אני ממשיכה להחזיק ליולדת את היד "זה מצוין. הלידה תזרום החוצה יחד עם הדמעות"
האישה המשיכה לבכות, ואני המשכתי להחזיק את ידה ולעודד אותה כשלחדר נכנסה אחות.
"מה זה?" אמרה כמעט בצווחה כשהיא סופקת כפיה בתדהמה "למה את בוכה? זה מה שאת רוצה שהנסיך שלך יראה דבר ראשון? את אמא שלו בוכה? אם יש בעיה למה את לא קוראת לי? בשביל זה אנחנו כאן!"
"זה ממש בסדר, אני עודדתי אותה לבכות" ניסיתי להיכנס לתוך שטף דבריה. היא הביטה בי כאילו הייתי אוויר בעודה ממשיכה
"אם יש בעיה, נעשה זירוז! מה הבעיה? דוקטור! דוקטור! בוא, צריך אותך, חדר 6!"
לחדר נכנס הדוקטור במדים ירוקים וכובע בד ירוק לראשו, ראה את האישה הבוכייה, שבינתיים הפסיקה לבכות ורק הסתכלה סביבה באימה.
"מה הבעיה?" שאג בקול עמוק, מתובל במבטא רוסי "יש בעיה? לא צריך לבכות! אם צריך נעשה ואקום! מה יש פה לבכות?" יצא רגע החוצה וחזר כשהוא מגלגל מתקן ואקום ירוק והחל להתקין ולסדר אותו לצד היולדת.
הדוקטור ועוד עובד שנקרא להגיע (חלוק תכול), עבדו במרץ על התקנת המכשיר והתקנת היולדת למצב חרום, והאחות הזריקה זירוז בעוד הם ממשיכים ומתריעים כי אם יש בעיה רק צריך לקרוא להם, בטח שלא לבכות. "מה יש לבכות? זה מה שאת רוצה שהילד ילמד? אחר כך כשהוא יבכה מה תגידי לו, שזה בגללך? ככה את לימדת אותו?" אני נדחקתי לקיר, מנסה להבין אין בשלוש שניות הפך החדר לגהנום, והכל בגללי. הילד יצא כרבע שעה אחר כך, שאוב ע"י ואקום, והאם נחתכה חתך גדול וכואב. והכל בגלל שהיא הזילה כמה דמעות.
החלטתי שזה לא יהיה נכון להישאר עם החוויה הקשה מהלידה הראשונה שהייתי בה בבית חולים, וללכת לעוד התלמדות. נסעתי לבית חולים אחר וחזרתי על התהליך – נכנסתי עם חלוק לבן לאחד החדרים, הצגתי את עצמי בפני היולדת ושאלתי אם מתאים לה שאשאר לידה. הפעם בחרתי ביולדת שנראתה בריאה ודינאמית, ואכן – כל ההרגשה היתה אחרת. היולדת זזה ונעה, אפשרה לי לעסות את גבה ורגליה, אפשרה לי לעזור לה ואף הצליחה להודות לי מאוד. שמחתי מאוד שיש לי חוויה מתקנת. ואז, בצעד נמרץ וקומה זקופה נכנסה רופאה לחדר. היא היתה קטנה וקומפקטית, פניה נאים וחמורים, שיערה חלק ואסוף לאחור בקוקו נמוך על עורפה. היא שאלה מה נשמע, ואחרי ששמעה שהכל בסדר נפנתה להביט במוניטור, שרשם רישומים כל הזמן.
"משהו פה לא בסדר" אמרה
היולדת, סמוקה ומזיעה, הביטה בה בפליאה ודאגה. בוודאי גם אני.
"המוניטור לא בסדר, הוא לא מחובר אליך טוב ולא רושם נכון את הנתונים"
נשמנו שתינו נשימת הקלה. זה רק המוניטור, לא היא. הרופאה ניסתה לחבר יותר טוב את המכשיר המוצמד לבטן היולדת בגומי שחור המקיף את ביטנה, ואחרי דקות ארוכות של התעסקות הצהירה
"זה לא עובד. נצטרך להתקין לך מוניטור ראש."
"מה זה מוניטור ראש?" הבעתי התעניינות מקצועית בעוד אני מנסה לדמיין מכשיר הכרוך בגומי שחור לראש האישה, ולהבין איך זה יכול לעזור.
הרופאה שלפה מהארון צינור דק וארוך, באורך יד בערך, המסתיים בסיכה מסולסלת, מעין חולץ פקקים זעיר, והסבירה לי בסבלנות שמכניסים את הצינור לתוך הנרתיק ומסובבים את הסיכה לתוך קודקודו של העובר, וכך נרשם הדופק שלו, דרך הפעימות בראשו.
היה לי ברור שאני מבינה לא נכון. לא יכול להיות שמישהו שפוי בדעתו באמת מתכוון להחדיר את הסיכה הזו לתוך ראש של משהו חי, כאילו הוא פקק שעם בצוואר בקבוק. תוך כדי כך פשוט עמדתי וצפיתי ברופאה המשכיבה את היולדת על גבה ומחדירה את מכשיר העינויים הקטן לתוך הנרתיק, מוצאת את ראשו של העובר, ומסובבת קלות את הצינור לתוכו.
"את לא חושבת שזה כואב לו?" הצלחתי ללחוש במאמץ רב
"לא היו עדויות לכאב כזה עד היום" ענתה לי.
"מי אמור להעיד על זה?" נדהמתי. "הרך הנולד?"
ראיתי על הפנים שלה שקלטה את אבסורדיות המצב, אבל היא לא המשיכה בשיחה. היא גמרה להתקין את המכשיר ופנתה לדרכה, משאירה אותי עם היולדת שהוכרחה לשכב מרותקת למיטה ועם עובר עלום עם סיכה מסולסלת תקועה בראשו.
מיואשת פניתי למיילדת בית שיילדה אותי, והיתה גם המורה בקורס דולות. לא הבנתי איך להמשיך מכאן. היא הזמינה אותי לבוא איתה לביקור בית אצל זוג שמתעתד ללידת בית.
נסענו לצפון תל אביב, לאחד המגדלים הבנויים כמעט על הים. עלינו לקומה 11, ומצאתי את עצמי יושבת בסלון גדול, מרוהט בספות רכות הפונות אל חלון גדול הצופה אל הים. האישה, שכבר עברו שבועיים מאז התאריך המשוער שקבע לה הרופא, ישבה יחפה בנוחיות על הספה, גופה ארוך ודק ובטנה משתפלת ממנו, גדולה ומתוחה, וענתה לאט על השאלות.
"את עושה פעילות גופנית?"
"קצת. יוגה פעמיים בשבוע"
"את לא עושה הליכות?"
"כמעט ולא"
"אז תתחילי עכשיו, בשביל מה את גרה על החוף? לפחות פעמיים בשבוע, ותלכי יחפה עם הרגליים במים. זה גם יוריד לך את הנפיחות בקרסוליים, וגם יזרז את הלידה. איך את אוכלת?"
"אני אוכלת בסדר. יש לי ארוחה מבושלת ביום, וחוץ מזה – ביצים, ירקות"
"מצוין. ג'אנק את אוכלת?"
"אה... מדי פעם איזה ארטיק, גלידה בעיקר."
"זה ממש בסדר. אם את רוצה ארטיק, תאכלי ארטיק".
הגבר ישב על השולחן הנמוך מולה, מביט בה בשקט, דרוך למלא כל משאלה.
"מה עם מין?" המשיכה
"מה עם מין?" נפנה הגבר להביט במיילדת.
"יש לכם מין עכשיו? אתם עושים מין?"
האישה השפילה ראשה בעדינות, הגבר המשיך להביט בזוהר והנהן בראשו באיטיות. מהמקום שישבתי בו יכולתי לראות שכף רגלו היחפה מלטפת את כף רגלה.
"יופי". אמרה המיילדת. "מצוין".
ימים ספורים לאחר מכן קראה לי. האישה כורעת ללדת, תבואי מהר. כשהגעתי כבר היתה שרועה על השטיח הרך, עירומה כולה, בעלה מחזיק את ראשה והמיילדת בין רגליה הפשוקות. ההיריון היה בשל כל כך שתוך פחות משעה כבר היה ראשו של הילד כמעט בחוץ, והיא שכבה על גבה, הלומה וכואבת, עיניה מביטות לים אבל לא רואות אותו. היא פחדה.
כרעתי על הרצפה לידה והנחתי יד על ליבה. המיילדת, כפפות על ידיה, הצמידה מוניטור זעיר לשיפולי ביטנה, ווידאה כי הדופק תקין ושיחררה הוראות מדי פעם, בקול נמוך ובוטח. בעלה ליטף את פניה באהבה רבה ושתק, ואני הנחתי ידי על ליבה, נשמתי, והבטתי בעיניה, עד שנשאה עיניה ותפסה את מבטי. עיניה היו כחולות כמו הים שבחלון, שיערה הבהיר לח ודבוק למצחה, נמשים קטנים בהקו על אפה ומורדותיו ושפתיה יבשות, פשוקות מעט. תוך כמה שניות נעלם המבט הפוחד והתחלנו לנשום ביחד, נשימות עמוקות וארוכות. מבטה אבד בתוך מבטי, ומבטי בשלה. לא היה דבר בעולם חוץ מהעיניים האלו עכשיו. והן היו עולם ומלואו. שעה ארוכה נשארנו כך, עד שהמיילדת הודיעה כי הראש בחוץ, ואז, כמו במטה קסם, החליק הגוף המבהיק האדום ממאמץ החוצה והושכב בידיים מיומנות במקום בו היתה ידי קודם, בחיקה של אימו, מקומט ומוטרד, מניע את אגרופיו הקטנים ונושם את נשימותיו הראשונות.
"ברוך בואך" לחשתי לו. "ברוך בואך לעולם של חופש ורצון חופשי" אמרתי כשנזכרתי כי הילד הזה הגיע לעולם בדיוק בזמן ובדרך בה התכוון להגיע – שלושה שבועות מאוחר ממה שדרשו הרופאים, בלידה קצרה, הישר אל זרועותיה האוהבות ומבטו הרך של אביו, אל השטיח הרך והים בחלון.
המשכתי לברך אותו בשקט, בזמן שהאב נשכב על השטיח לצד אשתו והילד וליטף את שניהם בעדינות, בזמן שהשיליה יצאה, בזמן שהמיילדת שקלה את הילד החדש ומילאה טופס. נשארנו עד שראינו כי נצמד בצורה הנכונה לפטמת אימו וינק בשקיקה והלכנו לדרכנו. עשינו את שלנו, והילד יכול להמשיך מכאן בלעדינו.
מאז עברו יותר מעשר שנים. תחום לידות הבית בישראל הלך והתרחב, בתי החולים החלו להקצות חדרים נוחים ואינטימיים ללידה טבעית, ויותר ויותר מיילדות החלו להתמחות בלידה שמערבת כמה שפחות אמצעים לא טבעיים לזירוז לידה ושיכוך כאבים. נקודה חשובה לציון – בתוך התהליך הזה התברר כי רוב המיילדות ה"חדשות" (20 שנה אחרונות) לא ראו מימיהן לידה טבעית לגמרי, זאת אומרת – לידה שלא כרוכה בשום התערבות רפואית שהיא.
עם זאת, ב 2008, חזרו בתי החולים ומשרד הבריאות לתקוף את תחום לידות הבית, והפעולה הראשונה והקריטית שננקטה היתה הסרת הביטוח. אף חברת ביטוח אינה מוכנה לבטח את מיילדות הבית, דבר שמשאיר אותן חשופות לתביעות שיכולות למוטט את עולמן. הן, כמובן, לא הפסיקו ליילד, אך עלות הלידה עלתה פלאים, וחייהן הפכו להיות מתוחים יותר. אני משערת שבאופן עקיף זה גם הוריד את מספר לידות הבית.
יולדת הרוצה ללדת בבית היום צריכה לשלם כ 5000 ₪ עבור הלידה (1250 $), ואם אינה מתייצבת תוך 24 שעות בבית חולים לבדיקה, היא 'נענשת' ולא מקבלת את מענק הלידה מביטוח לאומי. לא חשוב שכל חייה היא משלמת הון עתק לאותו מוסד שמעניש אותה אחרי לידתה.
וכל זאת כאשר בתי חולים מקבלים 11000 ₪ מהמדינה עבור כל לידה הנעשית אצלם. סכום שבמדינה מתוקנת היה אמור להגיע חצי ממנו אל היולדת. בתי החולים נותנים מענק של 1500 ₪ ללידה ראשונה, כחצי מזה ללידה שנייה וכרבע לשלישית.
ההרגשה היא של ציד מכשפות חסר הגיון. מיילדות הבית הן נשים מלאות ניסיון וידע, לעיתים הרבה יותר ממיילדות חדשות בבתי חולים. יש להן ציוד לשעת חרום – החל מבלון להנשמה ומוניטור, דרך תרופות הומאופטיות לקרישת דם וריכוך טראומה, וכלה בשמנים וידע מסוגים שונים הן ברפואה מערבית והן באלטרנטיבית. הן אינן מסכנות את היולדת ומעבירות אותה לבית החולים מייד כשצריך. והן נשים נעימות, תומכות ומלאות אמונה, מה ש,לדעתי לפחות, עוזר ונחוץ בלידה.
אחוז הסיבוכים בלידות בית בישראל עומד היום על 2%, כולל הלידות שהועברו לבית החולים, לעומת 25% בבתי החולים, שבו ממהרים הרופאים להתערב בזריקות זירוז, ואקום וניתוחים קיסריים שלא בהכרח לצורך. עובדה ידועה היא כי אחוז הניתוחים הקיסריים עולה בצורה משמעותית בשעות ארבע אחר הצהרים ועשר בלילה, שאלו השעות בהן נגמרת משמרת, והרופאים ממהרים הביתה. דרך אגב –הנתונים דומים מאוד בבתי החולים בארצות הברית.
ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבתי החולים מכוסים מבחינה משפטית ומבחינת ביטוח ודעת קהל, ומיילדות הבית חשופות לגמרי.
מדינת ישראל עברה בשנים האחרונות טלטלות גדולות מאוד – מצד אחד, התעוררות של כל העם ודרישה לתנאי חיים חופשיים וטובים יותר, ומצד שני חוקים ותקנות חדשות המאיימות להפוך את ישראל תוך זמן קצר מדמוקרטיה לדיקטטורה. המאבק בתקנון הלידה בבית הוא לא של המיילדות, ואפילו לא רק של הנשים הרוצות ללדת בבית. הוא אמור להיות של העם כולו. כי גם מי שלא מעוניין בלידה שכזו כדאי שיאפשר לבחירה החופשית להישאר אפשרית.
מירב שני - ישראלי
מנחת קבוצות ויחידים בהכנה ללידה טבעית, דולה, כותבת,
ילדה שלושה ילדים בלידות בית נפלאות
