מרכז דואט באוניברסיטת בן גוריון בנגב

מרכז דואט באוניברסיטת בן גוריון בנגב Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from מרכז דואט באוניברסיטת בן גוריון בנגב, Beersheba.

מרכז דואט באוניברסיטת בן גוריון בנגב למחקר וטיפול בילד- המרכז מאגד אנשי טיפול, מחקר חינוך ומדיניות.
המרכז מעביר השתלמויות מקצועיות לאנשי מקצוע העוסקים בטיפול בילדים, קבוצות דואט להורים, לצד מוצרים לרכישה באתר ופודקאסט ייחודי.
הצטרפו אלינו 🙏🏽 אז מי אנחנו בעצם?

♾ אנו אנשי טיפול, מחקר, חינוך ומדיניות, פועלים יחד ליצירת ידע ושיטות טיפול למען ילדים ומשלבים אותם בקהילה.

♾ המרכז פועל מתוך תפיסת עולם

רפלקטיבית, המדגישה את תפקידה של התבוננות קשובה לצרכי ילדים, כמו גם צרכיהן של הדמויות המשמעותיות להם במעגלי החיים.

♾ מרכז דואט פועל באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובשותפות עם המרכז הרפואי סורוקה.

האכלה היא אחת הפעולות הראשונות והיומיומיות ביותר בקשר בין הורה לתינוק.אבל לצד התפקיד הברור שלה  של הזנה, גדילה ובריאות, ...
18/05/2026

האכלה היא אחת הפעולות הראשונות והיומיומיות ביותר בקשר בין הורה לתינוק.
אבל לצד התפקיד הברור שלה של הזנה, גדילה ובריאות, יש לה גם משמעות רגשית והתפתחותית עמוקה.

לכן, חשוב להתבונן בה לא רק דרך השאלה “כמה הוא/היא אכל/ה?”, אלא גם דרך מבט רפלקטיבי שמזמין אותנו לראות לא רק את האוכל, אלא גם את הקשר שנבנה סביבו ואת מה שקורה בתוך המפגש בין ההורה, התינוק והאוכל.

🤱כבר מהימים הראשונים, רגעי ההאכלה כוללים הרבה יותר מאוכל: מגע, קשר עין, קרבה פיזית, ריח, קול, ויסות והרגעה.
דרך החוויה הזו התינוק מתחיל ללמוד על העולם: האם מזהים את הצורך שלי? האם מישהו מגיב אליי? האם אני יכול להירגע בתוך קשר?

🤱חשוב לזכור:
לא כל חוויית האכלה נראית אותו דבר.
יש אימהות שמתחברות להנקה בקלות, ויש כאלה שחוות קושי, כאב או תסכול.
יש תינוקות שנרגעים מהר, ויש תינוקות שזקוקים ליותר זמן, עזרה וויסות.
יש הורים שבוחרים בהנקה, ויש הורים שמאכילים מבקבוק - וכל אחת מהדרכים יכולה להיות מיטיבה, קרובה ומשמעותית.
לכן, כשאנחנו מתבוננים על האכלה, חשוב לא להישאר רק בשאלה “כמה הוא אכל?” אלא לשאול גם מה קורה בתוך המפגש הזה: בין ההורה, התינוק והאוכל.

מה ההאכלה מעוררת אצלנו ההורים?
ביטחון, קרבה, לחץ, תסכול, אשמה, דאגה?

איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו סביב ההאכלה?
“אני לא מצליחה”, “הוא לא רוצה אותי”, “אני לא עושה מספיק”, “משהו לא בסדר אצלי”?

מה התינוק מנסה לסמן דרך הגוף שלו?
רעב, שובע, עייפות, הצפה, צורך בהפסקה, צורך בקרבה?

האם יש התאמה בין הקצב שלנו לקצב של התינוק?
האם אנחנו מצליחים לעצור, להתבונן, ולזהות מתי התינוק זקוק לעוד ומתי הוא מסמן שדי?

איך נראית התקשורת בזמן ההאכלה?
יש מבט, מגע, דיבור, רוגע, או דווקא מתח, מאמץ ודריכות?

מה קורה לנו כשההאכלה לא “מצליחה” כמו שציפינו?
האם אני יכולים לראות את הקושי
כרגע משותף שצריך להבין, ולא כהוכחה לכישלון?

🤱גם הבחירה לא להניק, או הקושי להניק, לא אומרים דבר על איכות האימהות.
אפשר ליצור קשר עמוק, קרוב ומווסת גם בהאכלה מבקבוק - דרך מגע, מבט, נוכחות, הקשבה וקצב שמתאים לתינוק ולהורה.
בהמשך, כשהתינוק גדל ומתחיל לגעת באוכל, להתלכלך, לזרוק, לבחור, לסרב, לטעום ולחקור - גם שם יש התפתחות ולמידה.

זכרו, ככל שנצליח להתבונן בהאכלה לא רק כמשימה שצריך “להספיק” או לבצע נכון, אלא כמפגש ביניכם לבין הילד - כך תוכלו לראות טוב יותר מה הוא מבקש, מה הוא מרגיש, מה מתעורר בכם, ואיזה קשר נבנה ביניכם סביב רגעי ההאכלה.

מרכז דואט מגיע גם לקהל הבינלאומי 🌍כתבה שהתפרסמה ב־Jewish News Syndicate (JNS), סוכנות חדשות בינלאומית המסקרת את ישראל וה...
14/05/2026

מרכז דואט מגיע גם לקהל הבינלאומי 🌍
כתבה שהתפרסמה ב־Jewish News Syndicate (JNS), סוכנות חדשות בינלאומית המסקרת את ישראל והעולם היהודי, מציגה את העשייה של מרכז דואט בתקופה שבה ילדות, הורות וביטחון רגשי מקבלים משמעות עמוקה במיוחד.
דרך דבריה של פרופ׳ נעמה עצבה־פוריה, הכתבה מספרת על האופן שבו דואט פועל בשטח - עם הורים, נשות ואנשי מקצוע וקהילות, כדי לעזור לילדים לגדול בתוך מציאות של מלחמה, פחד וחוסר ודאות, מבלי להישאר לבד עם החוויה הפנימית שלהם.

הכתבה עוסקת בין היתר בחשיבות של תיווך רגשי לילדים בזמן חירום ובאחד האתגרים המשמעותיים של התקופה: איך שומרים לא רק על הגוף של ילדים - אלא גם על תחושת הביטחון הפנימית שלהם?

ובסיום, הכתבה גם פותחת חלון לעשייה העתידית של דואט - לתוכניות, למחקר וליוזמות שנועדו להמשיך ולבנות מענים רגשיים מבוססי־מחקר עבור ילדים בתקופות של משבר ואי־ודאות - שווה קריאה!

לינק לכתבה המלאה
https://www.jns.org/opinion/reassuring-our-children-in-a-time-of-war

יום האחיות והאחים הבינלאומי הוא הזדמנות לעצור ולהגיד תודה על עשייה מקצועית ואנושית. במרכז דואט אנחנו זוכות לעבוד עם אחיו...
12/05/2026

יום האחיות והאחים הבינלאומי הוא הזדמנות לעצור ולהגיד תודה על עשייה מקצועית ואנושית.
במרכז דואט אנחנו זוכות לעבוד עם אחיות טיפת חלב בקבוצות ובהכשרות ורואות שוב ושוב עד כמה התפקיד שלהן רחב, עמוק ומשמעותי.
מעבר לשקילות, לחיסונים, למעקב ההתפתחותי ולייעוץ המקצועי - אנחנו רואות באחיות טיפול חלב מראה. מראה שרואה לא רק את התינוק, אלא גם את ההורים, את העייפות, הדאגה, ההתרגשות, ולעיתים גם את המצוקה שנמצאת מתחת לפני השטח.

אז ביום הזה אנחנו רוצות לברך את קהילת האחים והאחיות על המקצועיות, הרגישות, ההחזקה והיכולת לראות את המשפחה כולה.
תודה על השותפות החשובה בקידום קשר מיטיב בין הורים לילדים!

04/05/2026

רפלקטיביות היא אחת המילים הכי חשובות בשפה של דואט. אז ביקשנו מפרופ׳ נעמה עצבה-פוריה להסביר: מה זה אומר בפועל על הורות?

האירועים הקשים שנחשפנו אליהם בימים האחרונים מטלטלים.הם מציפים פחד, כעס וחוסר אונים ובעיקר תחושה שמשהו השתבש בדרך.חשוב לו...
30/04/2026

האירועים הקשים שנחשפנו אליהם בימים האחרונים מטלטלים.
הם מציפים פחד, כעס וחוסר אונים ובעיקר תחושה שמשהו השתבש בדרך.
חשוב לומר בצורה ברורה: אלה אירועי קצה. אבל הם לא מתחילים שם.
הם נבנים לאורך זמן - בתוך אינטראקציות יומיומיות, בתוך מפגשים בין ילדים, בתוך רגעים קטנים שבהם רגשות עולים ולא תמיד מקבלים הכוונה.

דווקא מהמקום הזה, האחריות שלנו מתחילה הרבה יותר מוקדם, כבר בגיל הרך.
לא לחכות לגיל ההתבגרות כדי לדבר על אלימות אלא להתחיל בללמד מה עושים עם כעס ואיך לווסת אותו.
כעס הוא רגש טבעי אבל הוא דורש תיווך.
ילדים צריכים ללמוד לזהות אותו בגוף, לתת לו שם, ולמצוא דרכים להוציא אותו - מבלי לפגוע באחרים.
זה לא קורה מעצמו. זו מיומנות שנבנית דרך קשר מטיב וזאת האחריות שלנו כמבוגרים להעניק להם את ארגז הכלים הזה.

במקביל יש עוד יכולת קריטית שמתפתחת כבר בגיל הרך: היכולת לראות את האחר. להבין שלאחר יש חוויה, רגשות, מחשבות, גבולות.
היכולת לעצור רגע ולשאול מה עובר עליו עכשיו?
זו לא רק אמפתיה, זו יכולת התפתחותית שמגינה מפני פגיעה.
וכששתי היכולות האלה לא מקבלות מקום, ויסות רגשי והבנה של האחר - המרחק בין תסכול לפגיעה מתקצר.
אבל בדרך לשם יש אינספור רגעים קטנים: מריבה בגן, הקנטה של מישהו, אלימות מילולית, תגובה אימפולסיבית שלא פגשה גבול.
אלה רגעים שבהם אפשר לעצור, לתווך, ללמד.
רגעים שבהם מבוגר נוכח יכול לשנות כיוון.

כהורים, כאנשי חינוך וכמטפלים יש לנו תפקיד יומיומי, מתמשך, לגדל ילדים שיודעים להרגיש, לווסת, ולראות את מי שמולם ובכך להפוך אותם לאנשים טובים יותר לסביבה.
ליבנו עם משפחות הנפגעים והנרצחים, זהו כאב שקשה להכיל במילים והלוואי ולא תדעו עוד צער 🙏🏼

28/04/2026
בתקופה שבה אזעקות הן כבר חלק מהשגרה,הרגע הזה של הצפירה יכול מאוד לבלבל.אחרי הצפירה של יום השואה בשבוע שעבר ראינו עד כמה ...
20/04/2026

בתקופה שבה אזעקות הן כבר חלק מהשגרה,
הרגע הזה של הצפירה יכול מאוד לבלבל.
אחרי הצפירה של יום השואה בשבוע שעבר ראינו עד כמה הצליל הזה יכול להפעיל.
ילדים וגם מבוגרים שנבהלו, שחשבו שזו אזעקה - שהגוף שלהם נכנס מיד לדריכות.
וזה לא במקרה, הגוף שלנו זוכר. צליל דומה מביא לתגובה אוטומטית.

אבל הצפירה של ימי הזיכרון היא אחרת.
לנו המבוגרים זה ברור שזוהי לא אזעקת אזהרה, אלא עצירה.
רגע שבו מדינה עוצרת כדי לזכור ולכבד ולהיות יחד עם מי שכבר לא כאן.
אבל בשביל הילדים ההבדל הזה לא תמיד ברור, במיוחד עכשיו.

אז איך אפשר לתווך להם את זה?

▪תחילה חשוב להגיד מראש ולהכין אותם לזה שיהיו 2 צפירות: ״היום בערב ואחת בבוקר. זה לא מסוכן, זו לא אזעקה ולא צריך לרוץ למרחב המוגן״.
▪מומלץ להסביר את ההבדל בין צפירה לאזעקה: ״אזעקה נועדה להגן עלינו ולשמור עלינו, הצפירה נועדה לעזור לנו לזכור אנשים חשובים שכבר לא פה״.
▪דברו איתם על מה עושים בזמן הצפירה - עוצרים, עומדים ושומרים על השקט. כל אחד ואחת עם המחשבות שלו. אפשר להחזיק ידיים ולהיות קרובים.

יום הזיכרון הוא זמן לעצור, להרגיש, לזכור.
הוא מביא איתו הרבה כאב וגעגוע.
ובתוך כל זה גם הילדים שלנו שם איתנו, ואנחנו יכולים לעזור להם לפגוש את הרגע הזה עם פחות פחד ויותר הבנה ומשמעות.

השבוע הזה מגיע כל שנה, אבל אף פעם לא פוגש אותנו באותו המקום.זה מתחיל בערב יום השואה שחל היום, ולאחר מכן  עם יום הזיכרון....
13/04/2026

השבוע הזה מגיע כל שנה, אבל אף פעם לא פוגש אותנו באותו המקום.
זה מתחיל בערב יום השואה שחל היום, ולאחר מכן עם יום הזיכרון.
רצף של ימים שבהם הקצב נהיה איטי יותר והלב מתכווץ.
ימים שמונחים אחד ליד השני, כמו רצף של נשימה כבדה.

ובתוך השבוע הזה, הבתים שלנו ממשיכים להתנהל.
בין שגרת האזעקות לצפירות הזיכרון, יש עדיין ארוחות, מקלחות, השכבות.
והילדים נכנסים לתוך רצף הימים האלה יחד איתנו, גם אם לא נאמר להם שום דבר במפורש.
הם מרגישים את האוויר שמשתנה, את הקול שנחנק, את הדמעות שלפעמים לא ניתן לעצור.

והרבה פעמים עולה השאלה - איך נכון להיות בתוך זה כהורה?
אך האמת היא שזה שבוע שלא מבקש מאיתנו ״לעשות נכון״, אלא פשוט להסכים להיות בו.
להסכים לזה שזה שבוע טעון, שיש בו עצב וכאב.
להרשות לעצמנו להאט קצת את הקצב, להקשיב למה שעולה - אצלנו ואצל הילדים.
לא תמיד צריך להסביר להם הכל, לפעמים מספיק לתת שם כללי למה שקורה: ״יש ימים עצובים בלוח השנה שלנו, ימים שאנחנו זוכרים אנשים ואת מה שקרה להם״.

השבוע הזה אף פעם לא פשוט, ובשלוש שנים האחרונות הוא מקבל עוד שכבות של כאב.
אבל אולי בתוך הרצף הזה, יש גם הזדמנות להיות יחד בתוך רגש מורכב ולהחזיק אותו.

01/04/2026
חג הפסח מזמין אותנו לעסוק בחירות,  אך בתקופה של מציאות ביטחונית מתמשכת, חוסר ודאות ושינויים בשגרה - תחושת החופש והשליטה ...
30/03/2026

חג הפסח מזמין אותנו לעסוק בחירות, אך בתקופה של מציאות ביטחונית מתמשכת, חוסר ודאות ושינויים בשגרה - תחושת החופש והשליטה עלולה להיפגע, אצל ילדים ומבוגרים כאחד.

בתקופה שבה המציאות אינה תמיד בשליטתנו, החירות אינה נמצאת רק בחוץ אלא גם ברגעים הקטנים של הבחירה, בקשר, ובהיכולת להיות יחד בתוך מה שקורה.
ילדים זקוקים לתחושת ביטחון, יציבות ויכולת להשפיע על עולמם.
לכן דווקא בתוך מציאות מוגבלת, חשוב לייצר עבור הילדים מרחבים קטנים של חירות.

🔸שגרה כבסיס לחירות -
שגרה מאפשרת חופש. כאשר יש מסגרת ידועה וצפויה, הילד מרגיש בטוח יותר ומתוך הביטחון הזה מתאפשרת חוויה של חופש בתוך הגבולות. לכן גם במצבי אי ודאות, חשוב לייצר עוגנים יומיומיים פשוטים ככל האפשר. מומלץ להכין עם הילדים טבלת פעילויות למשך השבוע, גם הבסיסיות ביותר כמו אפיה משותפת, סידור הצעצועים וכו׳.

🔸 בחירות קטנות יוצרות תחושת חופש -
ילדים זקוקים להרגיש שיש להם יכולת להשפיע על מה שקורה סביבם. כאשר המציאות סביבם אינה צפויה, גם בחירות קטנות (למשל: מה ללבוש, במה לשחק, איך לסדר את היום) יכולות להפוך למשאב משמעותי - כזה שמאפשר להם לחוות שליטה, חופש ותחושת מסוגלות.

🔸חירות רגשית דרך הכלה -
כאשר ילדים חווים קושי, עולה אצלנו לעיתים הרצון לשלוט בסיטואציה או “לתקן” את מה שהם מרגישים. אך חירות אינה רק היכולת לבחור מה לעשות - אלא גם החופש להרגיש.
כאשר אנו מצליחים להישאר לצידם, להקשיב ולהכיל את רגשותיהם, מבלי למהר לשנות אותם - אנו מאפשרים להם חוויה של חירות רגשית: לדעת שכל מה שהם מרגישים יכול להיות נוכח ומקובל.
דווקא מתוך ההכלה, הם לומדים בהדרגה לווסת את עצמם, לבחור כיצד להגיב, ולהרגיש שיש להם מקום בתוך עולמם הפנימי - גם כשקשה.

🔸איזון בין גבולות לבחירה -
חירות עבור ילדים אינה היעדר גבולות, אלא היכולת לבחור ולהתבטא בתוך מסגרת יציבה וברורה. דווקא כאשר יש גבולות עקביים, צפויים ומובנים, הם מרגישים בטוחים יותר ומתוך תחושת הביטחון הזו מתאפשרת גם חוויה של חופש.
בתקופות של חוסר ודאות, ילדים זקוקים במיוחד למבוגר שמחזיק עבורם את המסגרת. הגבולות מייצרים עבורם תחושת יציבות והגנה, בעוד שהבחירה בתוך הגבולות מאפשרת להם לחוות השפעה, עצמאות ושליטה.

🔸חירות גם להורים -
בתקופה של עומס מתמשך, גם ההורים חווים לעיתים תחושת חוסר שליטה. חשוב למצוא מרחבים קטנים של בחירה עבור עצמנו - רגע של נשימה, החלטה קטנה, בקשת עזרה. כאשר ההורה מרגיש מעט יותר חופש, הוא יכול להעניק אותו גם לילדיו.

מאחלות לכם חג פסח שקט ככל האפשר, מלא ברגעים של קרבה, בחירות קטנות שמביאות איתן תחושת חופש, וביכולת לנשום יחד בתוך המציאות המשתנה.
בתקווה לימים שקטים יותר, ולחירות של כולנו 🙏

הורי הצפון🧡בתקופה שבה הילדים שלנו קולטים את המתיחות בה אנו שרויים, וגם אנחנו עצמנו מחפשים דרך להחזיק שגרה בתוך מציאות מת...
23/03/2026

הורי הצפון🧡
בתקופה שבה הילדים שלנו קולטים את המתיחות בה אנו שרויים, וגם אנחנו עצמנו מחפשים דרך להחזיק שגרה בתוך מציאות מתמשכת של חירום ואי־ודאות, אנחנו מזמינים אתכם למפגש זום מיוחד בנושא:
חוסן משפחתי:איך תומכים בילדים ושומרים גם על עצמנו?
עם פרופ' נעמה עצבה־פוריה, מומחית לפסיכולוגיה התפתחותית, טראומה ודחק מאוניברסיטת בן גוריון.

⏰ יום שלישי | 24.3 | 20:00
🖊️הרשמה ללא עלות: https://forms.gle/3fR7h6t2Z2y4F8hN8
קישור לזום יישלח בסמוך למועד המפגש

Address

Beersheba

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when מרכז דואט באוניברסיטת בן גוריון בנגב posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to מרכז דואט באוניברסיטת בן גוריון בנגב:

Share