הקליניקה - בית לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

23/09/2025

אז איפה את בחג? 🌸

חגים הם מבחן שקט לזוגיות.
כששואלים אותך “איפה את בחג?”, התשובה אמורה להיות פשוטה: “אנחנו” - ולא “אני” או “הוא”.

אבל לא תמיד זה כך. לפעמים זוגיות מתקיימת במילים בלבד - “אנחנו זוג”, אבל בפועל כל צד חי את היומיום שלו, מתכנן את החגים שלו, ונפרדות דקה הופכת לשגרה.

הפער הזה כואב, והוא מסמן משהו עמוק יותר..

❗️לפעמים צד אחד מחזיק בהגדרה מילולית של “זוג” - אבל לא לוקח אחריות רגשית ופרקטית למה שזה דורש.
❗️הצד השני נשאר עם מסרים כפולים - מצד אחד הצהרות, מצד שני מעשים שלא מגבים אותן.

❗️ובינתיים הביטחון נשחק, כי קשה לדעת למה להאמין - לדיבורים או למציאות בפועל.

הרי זוגיות אמיתית לא נמדדת רק ברגעי חיבוק או קרבה, אלא דווקא בשאלות הפרקטיות שמבקשות לבדוק
האם חושבים ביחד על איך חוגגים?
האם יש תכנון זוגי גם בזמנים מיוחדים, או שכל אחד מתכנס לעולמו?

כי זוגיות אינה רק תחושה - היא פעולה.
היא מתבטאת בהחלטות, בלוח שנה, באירועים, בחגים.
וכשאין את זה נוצרת תחושת נפרדות, גם אם במילים נאמר אחרת.

אז בפעם הבאה ששואלים “איפה את בחג?” זו לא רק שאלה על ארוחה או שולחן חג.
זו שאלה על עומק הקשר, על הבחירה ההדדית ועל עד כמה באמת יש “אנחנו” בקשר הזה

ואני סקרנית לשמוע -
איך אתם מרגישים שהחגים משקפים את הזוגיות שלכם?

חג שמח♥️

27/07/2025

🧠💔 מה ההבדל בין רגש למצב רוח – ולמה זה משנה כל כך?

פעם עצרתם לשאול את עצמכם – למה אני מרגיש ככה?
האם זו עצבות אמיתית או סתם מצב רוח ירוד?
האם אני באמת כועסת – או שפשוט היה לי יום מתסכל?

📌 רגש הוא תגובה רגעית לאירוע מסוים – מישהו פגע, אכזב, שימח או ריגש אותנו.
רגש הוא חד, ממוקד, עוצמתי. הוא מגיע מהר, משפיע חזק – אבל גם עובר מהר (יחסית).
לדוגמה: קיבלתי הודעה מעליבה – ואני מרגישה פגיעה וכעס.

📌 מצב רוח הוא התחושה הכללית שמלווה אותנו לאורך זמן – בלי סיבה ברורה בהכרח.
הוא פחות חד, פחות ממוקד, אבל הרבה יותר מתמשך.
לפעמים אנחנו קמים עם “ענן” מעל הראש – בלי לדעת למה.

אז למה כל זה חשוב?

🎯 ויסות רגשי מתחיל בהבנה – מה אני מרגישה עכשיו?
האם זו תגובה לרגש חד פעמי – או מצב רוח שצובע לי את כל היום?

ככל שנדע להבחין בין השניים, נוכל להיות מדויקים יותר:
– לא להגיב מתוך סערה רגעית
– לא לתת למצב רוח לנהל אותנו
– לדעת מתי להרפות, ומתי לעצור ולנשום
– ובעיקר: לקחת אחריות על מה שעובר עלינו מבלי לשפוט את עצמנו

🌱 זה לא עניין של חוזק נפשי – זו מיומנות שאפשר ללמוד ולתרגל.
כמו חדר כושר לנפש.

💬 מרגישים שמצב הרוח משתלט עליכם לפעמים?
מצאתם דרכים לווסת את עצמכם בתוך סערת רגשות?

שתפו אותי בתגובות👇
ואם אהבתם – תעבירו הלאה. אולי מישהו אחר צריך בדיוק את זה עכשיו..

14/07/2025

מה יהפוך אותך לאמא סבלנית גם ברגעים קשים?

מכירה את זה שדווקא בסוף יום מתיש, כשאת כבר מותשת,
הילד עושה משהו שמוציא אותך מאיזון?

משהו קטן- פרוסת לחם על הרצפה, הערה מתחכמת, טון חצוף, ואת כבר מרגישה שאת "מאבדת את זה"?

וברור לך – זו לא הפרוסת לחם. זו לא ההערה.

זה העומס. החוסר. המקום הפנימי שלך שמבקש אוויר.

עובדה שביום אחד כשהילד יעיף משהו על הריצפה, את לא תעשי מזה סיפור,
ויום אחר כשאת עייפה, זה יוציא ממך את השד הרע.

וזה בדיוק מה שאנחנו שוכחות לפעמים:
סבלנות היא לא תכונה שיש או אין.

היא תוצאה של 2 גורמים לפחות:

1. מצב רגשי ומשאבים פנימיים

כשאני רגועה, כשאני מלאה, כשדיברתי עם חברה, כששתיתי קפה בשקט, כשנשמתי,
יש לי יותר מקום להכיל גם את הבלאגן, גם את הרעש, גם את הילדים.

2. יכולת להתעלות מעל סיטואציה ולהסתכל עליה מבחוץ, במקום להתערבב איתה.

כשאני מצליחה ברגע הקושי לעשות zoom out, להסתכל רגע על הילד והסיטואציה ולהבין מה שאני רואה:

ילד מוצף כי היה יותר מדי זמן בחוץ
ילד שחסרה לו הבשלות הריגשית לשלוט בעצמו כשהוא סוער,
ילד שמעיף אוכל על הריצפה כי זה גילוי מרעיש ומסקרן עבורו..

אז אני פחות מתעצבנת, פחות נעלבת, פחות מתכווצת.
ויותר מחוברת, רגועה, פנויה לאהוב ולהיות שם בשבילו.

כמובן שאנחנו לא יכולות (ולא צריכות) להיות סבלניות תמיד.
אבל אנחנו כן יכולות להבין מה עוזר לנו לגדול לשם.

אז מה עושים?

1. דיאלקטיקה:

שילוב של קבלה ושינוי, תוך הבנה שהילד צריך לקבל את עצמו כפי שהוא, וגם לעבוד על שינוי דפוסי התנהגות לא יעילים.
2. למידת מיומנויות:

תרגול מיומנויות מעשיות לניהול רגשות, תקשורת בינאישית, התמודדות עם לחץ ומצבי מצוקה, וקשיבות.
3. תיקוף:

הכרה והבנה של רגשות הילד כבעלי ערך, גם אם הם שליליים.

וזה סופר רלוונטי כדרך חיים גם בזוגיות ובמערכות יחסים שונות כאשר מבינים שיש משמעות ויש סיבה לכל התנהגות הדברים נתפסים אחרת ויש יותר מקום להכלה וקבלת האחר.

09/07/2025

גם את מאבדת סבלנות?

כמעט כל אמא מכירה את זה...

יש רגעים שאת מרגישה לגמרי מחוברת להורות שלך.

את סבלנית, מכילה, רגועה וחייכנית.

ויש רגעים,

כשאת כבר עייפה, שאזלו כוחותיך,

ואז הילד צורח. מסרב לשתף פעולה, מנדנד,

ופתאום את מרגישה איך הסבלנות אוזלת.

ואז, במקום הדרך בה היית רוצה להגיב,

את מתחילה עם

איומים, צעקות, מילים שלא היית רוצה לומר.

חשוב להגיד:
זה טבעי ונורמאלי שלא תמיד תגיבי כמו שהיית רוצה.
כולנו בעבודה עצמית תמידית.

גם כשאנחנו בדרך של התפתחות וצמיחה,
עדיין יש רגעים שאנחנו מתפרקות. וזה בסדר.

יחד עם זאת, שינוי קטן בזווית ההסתכלות – יכול לעזור לנו להגיב אחרת בפעם הבאה.

לא מתוך אוטומט,

אלא מתוך בגרות, שליטה עצמית וראיה רחבה על מה שקורה לילד שלנו.

אז מה באמת עוזר לנו להתמודד אחרת ברגעים האלה?

איך באמת אפשר להיות רגועה יותר בסיטואציות טעונות?

1. לא לפחד מהתסכול, לתת לו מקום.
כן, לפעמים הצרחות והכעסים של הילד ממש מערערים אותנו.

אבל אם הבריאות הרגשית שלו חשובה לנו – חשוב שנאפשר גם לרגשות הלא-נעימים להיות חלק מהבית.

התסכול הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של ילד (של כולנו)
אי אפשר ולא נכון להעלים אותו.
כשהרגש זורם – הוא משתחרר.
כשהוא נתקע – הוא הופך לפנים עצובות, חוסר ביטחון, כעס פנימי.

זה לא אומר שניתן לילד לפרק את הבית או להרביץ לאחיו,
אבל כן נאפשר ביטוי אגרסיבי שלא פוגע באף אחד.

2. לא תמיד צריך "לתקן" – לפעמים זה פשוט להיות
לא כל קושי הוא בעיה שצריך לפתור.
לפעמים הילד צורח בגלל הארטיק שנפל,
אבל בפנים הוא בכלל מתגעגע לאבא שנמצא עכשיו במילואים...

אנחנו לא צריכות ישר לתקן, לנסות למנוע את הדמעות.

לפעמים כל מה שצריך זה את הנוכחות שלנו, לאפשר לרגש לצאת – ולהראות לילד שהוא לא לבד.

3. לא להיבהל. לא להיגרר. לא להתערבב.
דווקא ברגעים הקשים – הילדים הכי צריכים אותנו יציבות:
לא נבהלות, לא כועסות, לא נעלבות.

תחשבי על עצמך – איזה שקט פנימי זה לדעת שיש מישהו שמסוגל להחזיק אותך גם כשאת מאבדת את זה.

ככה בדיוק הילדים מרגישים כשהם רואים שאת שם בשבילם.
זה נותן ביטחון, חוסן – ותחושת הובלה אמיתית.

ומה עם חינוך?
אח"כ. כשהרוחות ירגעו. אין שום חינוך כשאנחנו כועסות והילדים מרוחקים.

ולסיום – אולי הדבר הכי חשוב:

את לא צריכה להיות אמא מושלמת.
הילד שלך לא צריך אותך על 100%.
מה שהוא צריך – זו היד שלך
שמושיטה חיבוק גם אחרי שהרמת את הקול, או אחרי שהוא התנהג לא יפה.

את המבט שאומר – "אני כאן. הקשר בינינו חזק יותר מהכעס."

הקשר שלנו מעל הכל

♥️הורות והקשרות

09/07/2025

דיסוציאציה | איך מתמודדים עם ניתוק רגשי והפרעות דיסוציאטיביות?
מהי דיסוציאציה בחיי הנפש?

דיסוציאציה היא מצב של ניתוק בין חלק מנטלי של האדם, מעצמו או מהסביבה.
דיסוציאציה יכולה להתרחש בכמה דרכים, כולל ניתוק רגשי, נתק מתחושות גופניות, התנתקות מזיכרונות (אמנזיה) ועוד.
פסיכולוגית, דיסוציאציה היא מנגנון הגנה של האגו, שאת השימוש בו ניתן לתאר כספקטרום דיסוציאטיבי:
בקצה האחד דיסוציאציה נורמלית, שמתבטאת בחלימה בהקיץ, או בהתרחקות מההקשר החברתי לכמה רגעים.
בצורה קיצונית יותר, דיסוציאציה משפיעה על תפיסת הזהות העצמית ומעוותת את המציאות.
בקצה הספקטרום עלולה להיווצר אישיות דיסוציאטיבית, מה שמוכר כ״פיצול אישיות״.

אנשים ש׳משתמשים׳ במידה מופרזת בדיסוציאציה כהגנה נוטים לאבד לרגעים מגע עם העולם סביבם. למרות שהיא מאפשרת להם להתרחק מהכאב ולפעול לפי טייס אוטומטי, המחיר המציאותי גבוה מדי.

סטקטו...

האדם הדיסוציאטיבי חש לפתע נפרד מהעולם החיצוני או מרגיש כאילו הוא קיים במציאות אחרת.
דיסוציאציה לרוב עוזרת לאנשים להתמודד עם סיטואציות בלתי נעימות על ידי כך שהיא מנתקת אותם מהסיטואציות עצמן. הם עשויים להיכנס למצב של חלימה בהקיץ, בהייה במרחב ונדידת מחשבות עד שמישהו מעיר אותם ומחזיר אותם למציאות.
נתק רגשי, המכונה גם דיסוציאציה, דה-ראליזציה או דה-פרסונליזציה, מופיע ברמות שונות ונחשב להגנה פרימיטיבית באישיות האדם.

דיסוציאציה נורמלית

בואו ננרמל קצת..
כולנו קצת מתנתקים לפעמים, משוטטים מנטלית במרחב תודעתי פנימי... הנה כמה דוגמאות לביטויים נורמטיביים של דיסוציאציה, שקשורים לשילוב של תכונת אישיות ולחץ (לפעמים גם חסך בשינה):

לא להרגיש כמו עצמך.
להרגיש כאילו אתה בסרט - במקוטע, בלי שליטה, כמעט ללא הכרה.
להרגיש כצופה מהצד על עצמך.
להתעורר מחלום בהקיץ ולהבין שפספסת חלק מהשיחה או התנהגת לא כפי שתכננת.
לפספס מחלף תוך כדי נהיגה אוטומטית.

בניגוד לשאר המנגנונים שבצורתם המתונה הם חיוביים ונחשבים כחלק מההתפתחות הנורמטיבית של התינוק, מנגנון הניתוק אינו הקצנה פתולוגית של ההתפתחות הנורמלית אלא מבטא בדרך כלל תגובה לטראומה.
בניגוד לנסיגה פרימיטיבית, שם יש התכנסות לתוך העצמי מנגנון הניתוק יוצר נטישה של העצמי . ניתן לראות מנגנון זה פועל באנשים שעברו טראומות בשלבים שונים בחייהם כולל טראומות של ניצול והורות לקויה (למשל אמהות סכיזופרנגנית) בילדות. יכול לבוא לידי ביטוי ב"שיכחה", אובדן זיכרונות והיעדר תחושת עצמי קוהרנטית בתקופות מסוימות של החיים. במצבי קיצון סיטואציות של חרדה ודיסוציאציה מביאות לבניה של זהות אחרת ולהפרעת האישיות המרובה.
ברמה הנורמטיבית, כאמור, רבים נוטים להזות, לחלום בהקיץ ולדמיין לעצמם מפרי עולמם הפנימי. אבל יש נקודה שבה עוברים לאיזורים נפשיים יותר פתולוגיים.
בקצה הפתולוגי של דיסוציאציה ניתן לראות אנשים הלוקים בהפרעה של אישיות מרובה, בדרך כלל נפגעי טראומה מינית קשה והתעללות בשנות הילדות המוקדמות.

עם זאת, רוב האנשים שמתלוננים על נתק רגשי נמצאים איפשהו לאורך הסקאלה. בדרך כלל אנשים יקרים בסביבתם הקרובה מפנים אותם לקבל עזרה, פשוט כי קשה להיות בקשר קרוב ואינטימי עם אדם שמתנתק רגשית ואוגר בתוכו רגשות שהוא חווה כבלתי נסבלים.
ההתנתקויות מתרחשות בעיקר בסיטואציות של קונפליקט בין-אישי, בהם עולים רגשות כמו כעס, קנאה או משאלות נקמה.
סיטואציות אלו, מטבע הדברים, הן קשות יותר להתמודדות רגשית בהשוואה לסיטואציות בהן מבטאים רגשות נוחים, או "חיוביים", כמו שמחה, התלהבות או תשוקה.

פוגה - DISSOCIATIVE FUGUE

אחת ההפרעות ששוה ללמוד עבורה פסיכולוגיה...
וגם דוגמא להפרעה נפשית בסכנת הכחדה, שנוכחותה הולכת ופוחתת עם השנים.

פוגה היא תת-קטגוריה אבחונית שמייצגת גרסה חמורה של אמנזיה דיסוציאטיבית.
משמעות המילה Fugue בצרפתית היא בריחה - ואכן כך מבינים את ההפרעה - כמנגנון הגנה כנגד סטרס קיצוני.

בזמן פוגה אין מודעות לשכחה, ובכך היא שונה מאמנזיה אסוציאטיבית רגילה, שם האדם יכול לשאול את עצמו "מה קרה לי בפרק הזמן האחרון? איך זה שאני לא זוכר?".
בפוגה אין את זה- האדם מפתח זהות במקום אחר בלי לשאול יותר מדי שאלות.

מעניין שבעת אפיזודת הפוגה ההתנהגות נורמטיבית ואינה מעוררת חשד, אך מאוד שונה מסגנון החיים הקודם. למשל- אדם שמאמץ לעצמו זהות חדשה, עובד בעבודה שונה, יכול להתחתן, להקים משפחה.לאחר ימים עד שנים האדם הוא עלול "להתעורר" ולמצוא את עצמו עם חיים חדשים בלי שיש לו שמץ של מושג איך זה קרה.

היעלמות הפוגה עשויה להיות לא ספונטנית אלא בעקבות תחקור, עדויות מהעבר, בן משפחה שמחפש ועוד.

וזה לא הכל - לאחר היציאה ממצב הפוגה פעמים רבות מתפתחת אמנזיה לתקופת הפוגה!


מהי הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID)?

הפרעת DID, קיצור של Dissociative Identity Disorder נקראה בעבר Multiple Personality Disorder ובעברית נודעה גם בכינוי העממי ״פיצול אישיות״.
היא מתבטאת בדרך כלל באישיות דומיננטית ובולטת, שמצויה ברוטציה עם דמויות אחרות.
לכל זהות עשויות להיות תכונות אישיות ייחודיות, היסטוריות מגוונות, מחוות וגינונים פיזיים ספציפיים ולעתים גם כתב יד שונה ותחומי עניין מובחנים.
הרציונל הקליני מאחורי ההפרעה הוא שבעקבות טראומה קשה, הנפש מתגוננת בפני הכאב באמצעות פיצול לחוויה של אדם אחר, מובחן שאינו חלק מהעצמי.

30/06/2025

טראומה או תגובה הגיונית?

בעשור האחרון גדלה המודעות סביב ״הפציעה השקופה״ – טראומה נפשית. לצידה, התרבו טעויות נפוצות בשימוש במושג 'טראומה' בהקשר זה. טראומה גופנית היא מצב של חבלה מסכנת חיים באופן מיידי. לעומתה, טראומה נפשית נקבעת מאוחר יותר, רק לאחר שהסכנה לגוף או לנפש חלפה, לכן הגדרתה עשויה להיות מורכבת ומבלבלת יותר. בכתבה הבאה ננסה לעשות סדר – מהי טראומה נפשית? מהן תגובות שאינן טראומטיות? ומתי לפנות לטיפול?

מה זה טראומה?
טראומה נפשית היא חוויה מתמשכת ומשמעותית של פחד, חוסר אונים, דיסוציאציה, בלבול ורגשות מטרידים נוספים, אשר מופיעה כתגובה לאירוע מטריד או מאיים. אירועים אשר עלולים להוביל לתגובה טראומטית עשויים להיגרם על ידי בני אדם (כמו תאונה, אירוע אלימות, אונס או טרור) או על ידי גורמי טבע (כמו רעידת אדמה).

מכאן, נחדד שני היבטים במונח אשר מובילים לטעויות נפוצות:

1. טראומה היא התגובה לאירוע ולא האירוע עצמו – מכאן כי עצם נוכחותו של אדם באירוע מסוים, לא אומר בהכרח כי הוא חווה טראומה או יפתח בעתיד פוסט-טראומה.
2. בזמן הסמוך לאירוע, לא ניתן לדעת האם מדובר בטראומה – אלא רק לאחר שישנן עדויות לכך שהתגובה השלילית לאירוע ממשיכה להתקיים בעוצמה משמעותית, גם לאחר סיום האירוע.

סמוך לאירוע: מצבי דחק (סטרס)
כאשר אירוע נתפס על ידינו כמאיים, הגוף נכנס למצב חירום אשר מטרתו היא להכין את האדם להתמודד מול האיום. מצב זה מוכר כתגובות לחימה או בריחה (Fight or Flight) והן כוללות, למשל, הזרמת דם לשרירים ושמירה על ערנות ודריכות. לעיתים, לאחר סיום האירוע, תגובות אלו 'נתקעות', הגוף והתודעה ממשיכים להגיב כאילו קיימת סכנה מיידית.

לאחר סיום האירוע, ניתן להתייחס ל-2 אבחנות בציר הזמן:

1. תגובת דחק אקוטית (ASR; acute stress reaction)
תגובה המופיעה במהלך השעות עד 3 הימים הראשונים לאחר סיום האירוע. היא כוללת תגובות פיזיולוגיות של חרדה כמו רעד, עילפון, הזעה, בכי אינטנסיבי, תחושת חוסר אונים ופחד עזים. אנשים אשר חווים תגובה זו מכונים פעמים רבות באמצעי התקשורת כ'נפגעי חרדה'.

2. הפרעת דחק אקוטית (ASD; acute stress disorder)
תגובה המתמידה במשך 3 ימים לפחות מסיום האירוע ועד חודש. היא כוללת תגובות חרדה פיזיולוגיות (כמו רעד, הזעה), חוויה מחודשת של האירוע ('פלאשבק' או סיוט), וכן תגובתיות גבוהה לגירויים המזכירים את האירוע (מכונה 'טריגרים', כמו רעש חזק). אצל ילדים ניתן לראות רגרסיה בהתפתחות (כמו הרטבה), היצמדות להורים ומשחק סימבולי חזרתי הקשור לאירוע.

חלק מהסימפטומים שהוזכרו בוודאי מוכרים לכם – הם אכן דומים להפרעת דחק פוסט-טראומטית. עם זאת, בשלב זה, במהלך החודש הראשון מסיום האירוע, לא מדובר בטראומה או פוסט-טראומה, אלא בתגובות דחק.

הגדרה שגויה ומוקדמת מדי של תגובות אלו כטראומטיות עלולה להסב נזק. זאת מכיוון שהיא עלולה להחריף את התגובה לאירוע המאיים, להוביל לתפיסתה כמשהו קבוע שלא צפוי להשתנות, ובכך להפריע בתהליך ההחלמה הטבעי.
מיעוט מהאנשים יפתחו פוסט-טראומה
לאחר חודש מסיום אירוע מאיים או מטריד, תגובות הדחק הראשוניות יפחתו באופן משמעותי בקרב מרבית האנשים אשר היו באירוע (כ-80%), זאת בעזרת משאבים טבעיים, כמו קהילה ותמיכה משפחתית. לעומת זאת, מיעוט מהנוכחים באירוע ימשיכו לחוות תגובות דחק עוצמתיות המפריעות למהלך התקין של החיים, כלומר יתאימו לאבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

מלבד אבחנה זו, חשוב לציין כי ישנן אבחנות טראומה נוספות אשר עשויות להתפתח לאחר אירועים קשים. למשל, הפרעה פוסט-טראומה מורכבת אשר עלולה להתפתח במקרים של חשיפה חוזרת ונשנית לאירועים קשים (כמו, גילוי עריות או שבי). אבחנה נוספת היא טראומה משנית אשר מתייחסת לתסמינים פוסט-טראומטיים כתוצאה מחשיפה לאירוע מסכן חיים של אחר משמעותי או כתוצאה מחשיפה לפרטים קשים של טראומה של אדם אחר כחלק ממילוי תפקיד (זק״א, רופאים, פסיכולוגים וכדומה).

עזרה נפשית לאחר אירוע מאיים
למרות שלאורך הכתבה הפרדנו בין תגובות דחק לבין תגובות טראומטיות, בכל מקרה של מצוקה כתוצאה מחשיפה לאירוע מסוג זה, מומלץ לפנות לסיוע נפשי על ידי אנשי מקצוע המיומנים בטיפול בטראומה או במצבי חירום. אלו יודעים להבחין בין תגובות דחק תקינות לבין כאלו מדאיגות יותר, וכן להתאים את סוג ההתערבות לפיהן.

התערבות מוקדמת עשויה להפחית את הסיכוי להתפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית בהמשך. לצד זאת, חשוב לזכור כי אין דבר כזה 'מניעה' בהקשר של טראומה. מטפלים בטראומה נוהגים לומר, במידה מסוימת של הומור, כי הדרך היחידה למנוע טראומה היא להימנע מלחוות אירוע טראומטי, דבר שכמובן לרוב לא נתון תחת שליטתנו.

טרם חשיפה לאירוע: הכנה מנטלית
מחקרים מראים כי הכנה מנטלית עבור אנשים אשר עומדים להיחשף לאירוע שנתפס כמאיים עשויה לסייע להם להתמודד טוב יותר ולהפחית סיכוי להתפתחות של פוסט-טראומה בהמשך. למשל, הסבר לצוות רפואי שמגיע לזירת תאונה – מי הם עשויים לפגוש בזירה? איזה סוג חבלות? ואילו תגובות נפשיות נורמטיביות עשויות להתעורר?

סמוך לאירוע: עזרה נפשית ראשונית
בדרך כלל בנקודת זמן בטווח של שעות עד ימים מסיום האירוע תינתן עזרה ראשונית נפשית, בהתאם לצורך והרצון של המטופל והמלצת הגורמים הראשוניים. התערבות זו איננה טיפול והיא בדרך כלל קצרה, נעה בין מפגש אחד למספר בודד של מפגשים. בדרך כלל היא תתמקד בהחזרת חוויית השליטה וחיבור ראשוני למשאבים וכוחות עצמיים וקהילתיים של האדם, וכן בבניית סיפור קוהרנטי של האירוע.

במהלך החודש הראשון לאחר האירוע: טיפול בתגובת הדחק
במידה ולאחר האירוע ישנם סימפטומים המתאימים להפרעת דחק אקוטית, מומלץ לפנות לטיפול. התערבות מקצועית בשלב זה היא חשובה, משום שבנקודת זמן זו הזיכרון של האירוע מתחיל להתגבש. הטיפול יתמקד בהפחתת הסימפטומים של תגובת הדחק, ובמידת האפשר יעסוק בעיבוד הסיפור של האירוע. בדרך כלל מדובר בטיפול קצר-טווח, כלומר מסגרת של מספר מפגשים ולא התערבות חד-פעמית.

חודש מסיום האירוע ואילך: טיפול בפוסט טראומה (PTSD)
כאשר האירוע המאיים ממשיך לעורר תגובות דחק לאחר חודש מסיומו, מומלץ לפנות לטיפול בתחום הפוסט-טראומה. בדרך כלל טיפול בטראומה יכלול שילוב של כמה גישות טיפוליות, כתלות בסוג הטראומה והתגובה הנפשית אליה. אירועים קשים או מאיימים, עשויים לטלטל ולערער את חייו של אדם, והם משפיעים באופן שלילי על תפיסתו של האדם את העולם כצודק, בטוח וניתן לניבוי. לכן, מומלץ לפנות לטיפול בכל מצוקה נפשית סביב האירוע, גם ללא ביטוי מלא של הפרעה פוסט-טראומטית.

מקורות
פלינט, ת. (2023, 12 באוקטובר). עקרונות הטיפול האקוטי בטראומה - חלק א׳ [הרצאה מצולמת]. בטיפולנט.

פלינט, ת. (2023, 11 באוקטובר). עקרונות הטיפול האקוטי בטראומה - חלק ב׳ [הרצאה מצולמת]. בטיפולנט.

American Psychological Association (2018, April 19). APA Dictionary of Psychology – trauma. American Psychological Association. https://dictionary.apa.org/trauma

Gregory A. A., Are you misusing the term trauma (2023, January 10). https://www.psychologytoday.com/us/blog/simplifying-complex-trauma/202301/are-you-misusing-the-term-trauma

Regier, D. A., Kuhl, E. A., & Kupfer, D. J. (2013). The DSM‐5: Classification and criteria changes. World psychiatry, 12(2), 92-98

World Health Organization. (1992). The ICD-10 classification of mental and behavioural disorders: clinical descriptions and diagnostic guidelines (Vol. 1). World Health Organization

These 6 questions can help you determine whether you may be misusing the term "trauma."

19/06/2025

ויסות זה לא רק לנשום עמוק - 4 כלים שכדאי להכיר

שוב אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות של מתח, חוסר וודאות ודאגה.
שוב אנחנו מגייסים כוחות כי להחזיק את הבית, את הילדים, את עצמנו.
זה לא חדש, אבל זה גם לא נהיה קל יותר.

הימים האלה לא פשוטים, גם לילדים שלנו שזקוקים לנו,
ולא כמי שיודעים את כל התשובות, אלא כתשובה עצמה – כעוגן.

אחד הדברים שבאמת יכולים לעזור זה ללמוד מה יכול להרגיע אותנו, כדי שנוכל להיות העוגן הזה עבורם.

שאנחנו מדברים על יחסים עם הילדים שלנו,
אנחנו לרוב מתמקדים בהם, באתגרים שלהם,
בדרכים לעזור להם ובהבנה של מה שמסתתר מתחת להתנהגות שלהם.

אבל לא פחות חשוב זה לבחון מה מסתתר מתחת להתנהגות שלנו.

לבדוק את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, כי קשר זה הדדי.
כדי שנוכל לעזור לילדים שלנו, אנחנו צריכים להבין את עצמנו ולעזור לעצמנו לעזור להם.

אז שמדברים על וויסות רגשי תמיד מזכירים לנו לזהות את הטריגרים השליליים שלנו, ומלמדים אותנו שיטות להרגעה.

אבל וויסות רגשי זה לא רק להפחית רגשות שלילים וללמוד להרגע,
אלא גם להגביר רגשות חיוביים.

האתגר הוא שלמוח האנושי יש נטייה להתמקד בשלילי.
יש לזה מקור הישרדותי.
חוויות של עצב, כעס ועלבון נטמעות בנו מהר ונשארות לאורך זמן.

לעומת זאת, חוויות חיוביות לא מושכות מספיק תשומת לב וחולפות מהר.

זה משפיע על המחשבות, התגובות ומערכות היחסים שלנו.

כדי להמחיש את זה בואו נדמיין יום עם הילדים:

במהלך היום הייתם סבלניים, שיחקתם, חיבקתם, הקשבתם, צחקתם.
אבל רגע לפני השינה, איבדתם את זה:
הרמתם את הקול או אמרתם משהו שלא התכוונתם אליו.

מה ילווה אתכם בלילה? כל הטוב שהיה או דווקא הרגע שלא הייתם במיטבכם?

התשובה ברורה 🙂

החדשות הטובות הן שאפשר לאמן את המוח ולשנות את זה בעזרת 4 טכניקות פשוטות:

1. לראות את הטוב

בסוף כל יום תשאלו את עצמכם איזה דבר טוב קרה לי היום?
ממליצה לכם אפילו לכתוב 3 דברים טובים שקרו לכם, גם הכי קטנים.

2. לשהות ברגע הטוב

כשקורה לכם משהו טוב: הצלחתם במשהו, קיבלתם מחמאה, התרגשתם – תעצרו. תנו לזה מקום, תדברו על זה, תשתפו - תנו לזה להתרחב בכם.
תרגילו את הראש והלב להנות מהטוב, יותר.

3. ליצור הנאה בשגרה

זה לא חייב להיות משהו גדול.

לפעמים כל מה שצריך זה שיר שאוהבים, כוס קפה עם עוגה, מקלחת ארוכה או שיחה טובה עם חברה.

תאפשרו לעצמכם להנות ממשהו שעושה לכם טוב, גם אם זה לכמה דקות ספורות.

4. חצי הכוס המלאה

זה אולי פתגם נדוש אבל כלי עוצמתי.
כשקורים לנו דברים כואבים, אנחנו לרוב עוברים הלאה או נשאבים לתוך.

אני מציעה להסתכל על חצי הכוס המלאה – מה בכל זאת יצא לי מזה?

הטכניקות האלה יכולות ממש להשפיע על הקשרים העצביים במוח,
ולשנות את האופן שבו אנחנו חושבים, מרגישים ומגיבים.

ככל שנשתמש בהן יותר, הן יוכלו להגביר את תחושת האושר, הסיפוק, הרוגע והאופטימיות שלנו.

תנסו?

ואם תרצו לעשות את זה ביחד ולהבין מה באמת מפעיל אתכם בהורות ובכלל?
מה הדפוסים שמנהלים אתכם?
איך לשנות את האוטומטים ולהגיב ממקום פנימי מחובר?
ואיך לזהות את הכוחות ולהזמין חמלה ורוגע בשגרה?

אני מזמינה אתכם למסע משותף של התבוננות, גילוי ושינוי.

הורותוהקשרות♥️

17/06/2025

הרטבת לילה בתקופות של חוסר וודאות

בתקופה כל-כך מטלטלת כמו זו שאנו חווים עכשיו,
אנחנו רואים יותר ויותר ילדים שמרטיבים בלילה, אפילו בגיל 10-12.

בהנחה ששללנו סיבה רפואית או פיזיולוגית להרטבות,
ברוב המקרים אחת הסיבות המרכזיות לאי- שליטה בסוגרים היא:
רמות בהלה גבוהות שהילד חווה.

בתקופה של מילואים, אזעקות, מעבר בין בתים, לינה מחוץ לבית או חשיפה למתח מתמשך – הילד עלול לחוות עומס רגשי שקשה לו לשאת.

אגב, אצל ילדים רגישים במיוחד, אפילו אירועים קטנים לכאורה (מבט כועס, פרידה קצרה בגן, תגובה לא צפויה של הורה) יכולים להכניס את מערכת הבהלה לפעולה – ומשם, הדרך להרטבה היא קצרה.

אחת הטעויות הכי קשות שאנחנו יכולים לעשות זה לכעוס על הילד או לבייש אותו על כך.

חשוב להבין: ילד שמרטיב לא בוחר בזה,
הוא לא יכול "להתאמץ" או "להתגבר".

דרישה ממנו לשלוט בזה או ביקורת עקיפה עלולה רק להחריף את המצב.

כנ"ל גם פרסים והבטחות- יכולים ליצור בהלה נוספת סביב אי עמידה בציפיות.

במשך היום כשהילד במודעות, הוא יכול לשלוט בזה,
אבל בלילה כשהוא ישן, המגגנות שהחזיק במהלך היום יורדות,
ובהיעדר מודעות, גם השליטה על הסוגרים פוחתת.

היום. כשחיים שלמים מתנהלים בצל איום, חוסר ודאות ופרידות כפויות, זה הופך לרלוונטי מתמיד.

תהיו בטוחים שהילדים בעצמם חווים אי נעימות עצומה, בושה. תסכול ואכזבה מעצמם כשהם קמים רטובים.

מה שהם צריכים יותר מכל, זה שההרטבה לא תפגע בחיבור שלנו אליהם.

מה כן אפשר לעשות?

1. במקום לנסות "לתקן" את ההרטבה, ננסה לזהות מה מעורר אצל הילד בהלה.

נחפש מקומות שבהם הילד חווה פרידות או עומס רגשי – וננסה לצמצם אותם עבורו.

2. נרגיע, ננרמל, ונעביר לו את המסר: "אנחנו איתך. זה קורה להרבה ילדים. זה בסדר. אני כאן בשבילך."

לא פרסים, לא עונשים – רק הורדה של לחץ, והגברת תחושת הביטחון.

אפשר לראות שילדים מרטיבים פחות בתקופות של שקט פנימי וחיצוני,
למשל בזמן חופשות, כשיש רגיעה בבית, או כשאנחנו זמינים רגשית עבורם.

אנחנו אולי לא יכולים לשנות את המציאות בחוץ,
אבל יש לנו הרבה כוח להשפיע על התחושה של הילד בבית ובקשר איתנו.

ולבסוף – נזכור: ההרטבה היא רק סימפטום.

היא בקשה של הגוף להגיד: "מה שקורה זה יותר מדי בשבילי".

ואנחנו, יכולים להיות אלו שמקשיבים, מנחמים, מחבקים
ומחזיקים עבורם את הידיעה שזה זמני.

אגב, לילדים גדולים, אפשר להסביר שהם מרטיבים כי הם מבוהלים בתקופה הזו (כמו הרבה ילדים), וכשהבהלה תרד, ההרטבה תחלוף.

חיוך וחיבוק מרגיע תמיד עוזרים 🙂

שנדע ימים טובים.
♥️

15/06/2025

התחממות הגזרה הבטחונית מול איראן מעלה בקרב רובנו, באופן טבעי, את מפלס המתח והחרדה. גם כשהמצב מלחיץ, חשוב לזכור שיש מערכות אשר פועלות כדי לשמור עלינו וכי יש לנו אמצעים להתגונן ולשמור על עצמנו פיזית ורגשית.

ארגז כלים להורים ומשפחות לזמני חירום וחרדה

1. איזונים בין דאגה וחרדה לבין בטחון – תנו מקום לחרדה ודאגה, אך הביעו לצידם ביטחון ביכולת להתמודד והצביעו על כלים להתמודדות. כאשר ילד מבטא חרדה בטאו הבנה והזדהות באופן מתון ומווסת ככל הניתן – "זה באמת מפחיד"/ "כולנו דואגים" אך לצד זאת נסו לשלב מסר מרגיע כמו "אנחנו יחד"/ "יש לנו איך להתגונן".

2. תיווך והסברה – הסברים בהירים עשויים להיות גורם מגן עבור ילדים ולשמש כהכנה מקדימה טובה אשר מתווכת את האירוע. למשל "יכולה להיות אזעקה וייתכן שתהיה סכנה של טילים, אבל יש צבא ששומר עלינו, ויש לנו איך להתגונן". בתוך כך, חשוב לנסות למנוע הצפה של חשיפה של הילדים דרך התקשורת לחומרים מאיימים שאינם מתווכים כראוי.

3. תרגול עוזר – חזרו על ההנחיות שניתנות על ידי פיקוד העורף בזמן אמת ותרגלו את הפעולות שיש לעשות במקרה של אזעקה תוך הדגשה כי כאשר ישנה אזעקה יש לנו מה לעשות.

4. הכנה עוזרת – נסו להיאחז בהנחיות ובעשייה כדי להגביר רוגע. הראו לילדים את המ"מד או המקלט ואת הפעילויות והפינוקים שהכנתם בו. הכינו יחד עם הילדים את הממ"ד והכניסו צעצועים אהובים, פעילויות פשוטות ופינוקים.

5. עשייה עוזרת – זה הזמן לעשות יחד עם הילדים פעולות פשוטות בבית ובקרבת המרחב המוגן כדי לשמר תחושת עשייה. ניתן להשקות עציצים, לסדר צעצועים או להכין ביחד אוכל פשוט.
6. ⁠אחריות עוזרת – מומלץ לתת לילדים תפקידים אשר נותנים להם תחושת אחריות בתוך הסיטואציה כמו למשל להביא את המים לממד, לחלק חטיף לאחים הקטנים או לשכנים במקלט, לדאוג לבובה שלהם.

7. פעילות גופנית עוזרת – אפשר לשים מוסיקה נעימה, לרקוד עם הילדים קצת בסלון, לבצע תרגילים גופניים פשוטים ולהשתמש בגוף ובתנועה כדי לשפר את האווירה.

8. הפעילו את החשיבה של הילדים ושלכם – כאשר תחושת המתח עולה, למשל בהישמע האזעקה, ניתן לפנות להפעיל את אזורי החשיבה שלנו כדי להוריד את מפלס הלחץ הגופני. ניתן למשל לבקש מהילדים למצוא צורות של משולשים בחדר, לזהות כמה שיותר דברים אדומים מסביבנו, לפתור חידת הגיון פשוטה או להרכיב פאזל.

9. הסחות דעת והומור – ברגעים מתוחים אין כל רע בשימוש בהומור ובהסחות דעת. ניתן להיזכר יחד בדברים מצחיקים או סיפורים משפחתיים משעשעים, אפשר לראות תכנית מצחיקה, לחבר שטוזים או להגיד דברים מצחיקים.

10. נשימה או הרפיה – כשהחרדה גוברת אפשר לנשום יחד נשימות מרגיעות או לבצע תרגילי הרפיה. לשאוף אוויר דרך האף לספירה של 4 ונשוף אותו החוצה דרך הפה לספירה של 6. אפשר ללוות את הנשימה באמירה – נריח פרח 1, 2, 3, 4, ונכבה נר – 1, 2, 3, 4, 5, 6. בתרגיל הרפיה ננסה לכווץ חלקים מהגוף (כפות ידיים, כתפיים, בטן, פנים כפות רגליים, ישבנים), לספור עד חמש או עד עשר, ואז להרפות לאט, לאט לאט. בזמן הנשימות או ההרפיה אפשר להוסיף תיפוף פרפר על הגוף – יד ימין מתופפת על זרוע שמאל ויד שמאל על זרוע ימין.

12. עוזר לדבר אחרי האירוע – דברו על מה שקרה ברמה עובדתית עם התייחסות עדינה לרגשות. אם האירוע עבר, הדגישו שהוא הסתיים.

חשוב לזכור כי יש לנו כלים להתמודד היטב וביחד!

עם ישראל חי♥️

22/05/2025

הנה כמה דרכים פרקטיות להראות אהבה לילד מבלי לומר מילה

לפעמים לא צריך מילים – רק חיבוק, מבט ושקט משותף כדי להזכיר כמה אהבה יש בבית. בין כל הריצות והמשימות, רגע אחד על הספה יכול להפוך לזיכרון שילד יישא איתו לנצח. קבלו 10 רעיונות שיעשו את העבודה, ויראו לילד שלכם עד כמה הוא חשוב לכם.
גם אם אתם הורים שמחבקים, מנשקים ואומרים לילד 'אני אוהב אותך' - לפעמים, הילד צריך להרגיש אהוב גם דרך מעשים יומיומיים. ילדים מרגישים אהבה לא רק במה שאומרים להם, אלא במה שעושים עבורם. באיך שמסתכלים עליהם, איך מקשיבים להם, ואיך פשוט נמצאים איתם. הנה כמה רעיונות שיעשו את העבודה, יעזרו לכם להחליף את המילים במעשים, ויביעו אהבה גם מבלי להסתבך עם משפטים ארוכים.

1. התבוננות מלאה

תתפלאו אבל תשומת הלב שלכם מתחילה כשהילד צעיר ורך בשנים. כשהוא מגיע עם הציור שהוא צייר, שואל שאלה או מספר את הסיפור ששמעתם כבר 200 פעם, זה בדיוק הזמן להביט בעיניים שלו כאילו זו הפעם הראשונה, ולהביע עניין אמיתי בדבריו.

אם אתם באמצע משהו, עזבו את אותו הדבר והתחברו רק אליו. הפעולה הזו משדרת לילד: 'אתה חשוב לי'.

2. נגיעה עדינה

יד על הגב בזמן הליכה, חיבוק קצר כשעוברים במסדרון, נגיעה בראש לפני השינה. אלו מחוות קטנות שמקרינות ביטחון, חום ונוכחות.

3. הכנת משהו במיוחד בשבילו

בין אם זו ארוחה שהוא אוהב או פתקים קטנים בילקוט, ברגע שהילד רואה שהתאמצתם למענו – הוא מרגיש שרואים אותו.

4. זמן משותף

לא תמיד צריכים השקעות גדולות כמו פארק מים או אטרקציה חגיגית. לפעמים די ברבע שעה של משחק, בישול יחד, או סתם ישיבה על הספה בלי הפרעות, כדי להעניק לילד את התחושה שהוא שווה את הזמן שלנו.

5. הקשבה בלי תיקון

כשהילד משתף רגש – אל תמהרו ללמד, לפתור, או להגיד "זה שטויות". לפעמים, השקט שלכם הוא החיבוק הכי גדול שהוא צריך.

6. הפתעה קטנה באמצע יום רגיל

מדבקה על הכרית, ממתק קטן בתיק, או פתאום להציע לו או לה לצאת לסיבוב בלי סיבה, אלה רגעים שיוצרים זכרונות של "אמא/אבא חשבו עליי".

7. לשמור על הגב שלו

כשהוא עושה טעות, מסתבך או עצוב – הראו לו שאתם שם. לא בכעס, לא ב"בגלל שאמרתי" – אלא פשוט הגנו עליו כי זה התפקיד שלכם.

8. ליצור משהו יחד

בניית מגדל בלגו, ציור משותף או אפילו קישוט עוגה. אלו פעולות יצירתיות שיוצרות חיבור רגשי שאי אפשר להשיג במילים.

9. להביט בו כשהוא ישן

לא רק בשבילכם. גם אם הילד לא רואה, הוא לפעמים ירגיש. המבט הזה, הנוכחות בחדר, הקירבה בלי דרישה – זו אהבה טהורה.

10. לקבל אותו כמו שהוא

לא לנסות לשנות, לא להשוות. רק להיות איתו בדיוק כמו שהוא – ברגעים הטובים, ברגעים הקשים. האהבה הכי שקטה – היא זו שאינה תלויה בדבר.

אל תפחדו לנסות את זה גם ביחסים בין מבוגרים זה לגמרי עובד בכל זוגיות.
❤️

27/04/2025

איך לגדל ילד עצמאי ולמה זה בדיוק הפוך ממה שאתם חושבים

לכבוד יום העצמאות הכנתי לכם מאמר על תלות, עצמאות ומה שביניהם,
ולמה דרכים לעודד עצמאות אצל ילדים, עוברות דווקא
דרך מה שהחברה המודרנית מגדירה כ"פינוק יתר".

ברור לכולנו, שכשאנחנו זקוקים למשהו, החבר או החברה הכי טובים שלנו יהיו שם בשבילנו. יתמכו, יעודדו ויעזרו כשצריך.
לעולם לא היה עולה על דעתנו, כאשר חבר מבקש מאיתנו עזרה, להגיד: "סליחה, אתה יודע לעשות זאת בעצמך,
אז למה אתה מבקש?".

אז למה כשזה מגיע לילדים שלנו, אנחנו מרשים לעצמנו להגיד את זה?
במאמר זה נדבר על תלות, עצמאות ומה שביניהם ולמה דרכים לעודד עצמאות אצל ילדים, עוברות דווקא
דרך מה שהחברה המודרנית מגדירה כ"פינוק יתר".



מה זו בכלל עצמאות?

חשבו רגע על בחור בן 30-40, שנחשב בעינכם כאדם עצמאי. איך הוא נראה?
אדם שיכול להתקיים בעולם בזכות עצמו, ללא תלות בהוריו.
אדם עם מחשבות, רעיונות וגבולות משל עצמו, שלוקח אחריות על חייו. שיש לו כוח הנעה, שיכול לחיות בחברה ועדיין לשמור על זהותו.



עכשיו חשבו על המושג: "ילד עצמאי". על מה אתם חושבים?
סביר להניח, שתחשבו על ילד שמצחצח שיניים לבד, מתלבש לבד, מתקלח לבד, נרדם לבד וכו'.
האם יש קשר בין הפעולות האלה, שאנחנו מחשיבים בתור עצמאות אצל ילדים,
לבין אותה עצמאות שאנחנו מקווים לראות אצל מבוגרים?

נשאל את זה אחרת: האם אתם מכירים מבוגר, שלא מצחצח שיניים, מתלבש או מתקלח לבד?
שצריך שישכבו לידו שעה כדי שיירדם?
ודאי שלא.



אין קשר, בין גידול ילדים לעצמאות, לבין העצמאות שהיינו מצפים לראות אצל מבוגרים. אם כבר יש קשר, אז הוא דווקא הפוך: ככל שילד יקבל מענה יותר נדיב לצורכי התלות שלו, ככל שהוא ירגיש יותר מטופל, שיוכל לנוח בתוך התחושה שיש מי שמעניק לו, מספק לו קרבה, מנחם ועוזר, כך תתבסס בו תחושת בטחון עמוקה, בהתחלה בהוריו, אחר כך בעולם ולבסוף, תתפתח בו תחושת בטחון ומוטיבציה פנימית, להפוך לעצמאי בוגר.



היחס לעצמאות בחברה המודרנית בה אנו חיים

כשתינוק נולד, זה מרגיש לנו הכי טבעי בעולם, לדאוג לכל צרכיו, הפיזיים והרגשיים. מובן לנו מאליו, שהוא תלוי בנו לחלוטין.
אין לנו שום ויכוח פנימי וזה מרגיש לנו מצוין לענות לכל דרישותיו: אוכל, שינה, ידיים, החלפה, נענוע וכו'.

אבל ככל שהילד גדל, איפשהו לאורך הדרך, אנחנו נלחצים.
פתאום נהיה לנו קשה עם המילה "תלות" ונכנסת ללקסיקון ההורי המילה "עצמאות". מאיפה היא באה?



החברה שלנו נהייתה אובססיבית למושג עצמאות, לדוגמה: "אם תעשי בשבילו, הוא לא ירצה לעשות לבד",
"מה שילד מתחיל לעשות בעצמו, אסור לעשות בשבילו", "הוא לא ילמד להיות עצמאי", "צריך לדחוף ילדים לעצמאות" ועוד…

אנחנו מחפשים בנרות סימני עצמאות בילדים וכשאנחנו מוצאים, אנחנו חוגגים אותם
ובשום אופן לא מוכנים לשמוע על רגרסיה. רגרסיה מלחיצה אותנו, מעידה על התפתחות לא תקינה ועל בעיה שיש עם הילד.



אם ילד מתלבש לבד, מה פתאום הוא רוצה שנלביש אותו? הוא יודע לנעול נעליים לבד, למה שננעל לו נעליים במקומו?
לאכול – הוא אוכל לבד כבר הרבה זמן, מה פתאום הוא מבקש ממני להאכיל אותו? המילה "תלות", הפכה להיות מילה מגונה.
אוי ואבוי אם ילד יהיה ילד תלותי. מה זה אומר על ההורה? שהוא לא יודע לשחרר, שהוא חונק, שהילד מפונק וכו'.



איך לפתח עצמאות אצל ילדים: דוגמה מן המחקר

בהקשר זה, ערכו מחקר מעניין: בדקו שתי קבוצות הורים, לילדים שלמדו ללכת. קבוצה אחת סברה, שמרגע שהילד למד ללכת, הם לא ירימו אותו יותר. הוא נהיה עצמאי והם רוצים לשמר את העצמאות, בסגנון: מה שאתה יודע לעשות בעצמך, לא נעשה בשבילך.
קבוצה שניה של הורים, היו בגישה של: "לא משנה שאתה כבר יודע ללכת, בוא, תן לי להרים אותך עוד קצת".
הם נהנו לקחת את ילדיהם על הידיים, למרות שהילדים כבר הלכו.



החוקרים שאלו: אילו ילדים מבין שתי הקבוצות, היו עסוקים יותר בהליכה? מה שהם ראו היה, שילדים בקבוצה של ההורים שסירבו להרים אותם, היו עסוקים רוב הזמן בלבקש שירימו. הילדים להורים שהשאירו את ההזמנה לידיים פתוחה, היו עסוקים רוב הזמן בללכת בעצמם.



מה ההסבר?
החתירה לעצמאות, היא ברירת המחדל של המוח. אבל, כדי שהמוח יוכל לעסוק בחתירה לעצמאות, הוא צריך דבר אחד חשוב: להרגיש שיש מקום שהוא יכול להיות בו תלותי.
כל עוד המוח מרגיש שיש מבוגר, שקיימת אצלו הזמנה פתוחה לטיפול ולדאגה לכל צורך, פיזי ורגשי – המוח יהיה שקט, במנוחה ואז, הוא יעסוק בלהפוך את הילד לישות עצמאית.



אם לילד אין הזמנה אצלנו, אם זה לא מובן מאליו עבורו שיש לו היקשרות בטוחה ושהוא יכול להיות תלותי,
הוא יתקע במצב הישרדותי ולא תהיה לו את המנוחה הדרושה לעסוק בגדילה.

כשילד בן חמש מבקש שאנעל לו נעליים, זה לא בגלל שהוא עצלן, מפונק, או לא רוצה להיות עצמאי.
זה בגלל שהוא רוצה להרגיש שההיקשרות שלו עובדת, הוא צריך חום ואהבה, תשומת לב, הוא רעב להיקשרות וזו הדרך שלו לבקש.

אם לא אבהל, לא אדמיין שהילד ברגרסיה ולא אלחץ מהתלותיות שלו (גם בתקופות עם הרבה תלותיות),
אם אוכל להזמין אותו להיות תלותי ואהפוך את הקשר שלנו לבטוח ומאפשר תלות, מתוך זה, הוא יוכל להיות במנוחה ולעסוק במה שילדים אמורים לעסוק בו: להיות ילדים ולצמוח.



לסיכום:

הורים הפועלים לפי הגישה ההקשרותית, רגילים לשמוע ביקורות, כמה שהם עוטפים את הילדים בצמר גפן,
עושים עבורם דברים שהם כבר יודעים וכו'.
אבל כשאנחנו משקיעים בהזנת ההיקשרות, העצמאות פתאום פורצת מתוכם: פתאום הם רוצים לשחק לבד, לעזור בבית, להיות "גדולים" וזה בא לחזק – שהדרך לעצמאות, עוברת דרך תלות.

עידוד ילדים לעצמאות, בא ממקום של בטחון עמוק בהורה ובסיפוק צרכי התלות של הילד.
אם לא נחשוש להזין את ילדינו בקרבה ובדאגה, הם יוכלו לגדול בשקט ולמצוא את העצמאות בתוכם, ברגע הנכון,
בדיוק כמו שהטבע תכנן.

יום עצמאות שמח💙🤍💙🤍