27/06/2024
יושבת בתאיטרון של מרכז התרבותי אניס, ביפו ד. האולם מלא בילדים מרוגשים והוריהם, כולם מחכים לפו הדוב שיעלה כל רגע לבמה… לידי ארי הבן שלי שהתחיל שיחה עם אמא לתינוקת שמנמנמת לה על החזה, לידה כנראה בן זוגה ועוד שני ילדים מתוקים. השיער הארוך שלה מכסה כמו גלים בים את המשענת של המושב לפנינו.
״בן כמה אתה ארי?״ היא שואלת. ״חמש וחצי״ עונה ארי בגאווה. ״אאה ולאיזה גן אתה הולך?״ היא מסתובבת אלי בזמן שארי עונה ואומרת לי: ״אני שואלת עכשיו את כולם כי אני רוצה לערער לעירייה״. ״למה, לאן שובצתם?״ אני שואלת.
והיא מתחילה לספר לי, מזועזעת, שהעירייה החליטה לסגור כמה גנים ביפו ולהקים במקום גן חדש אחד גדול ערבי-יהודי, ושדווקא לשם הם שובצו.
״זה לא בשבילי״ היא אומרת בטון החלטי כאילו היא מדברת על סוג של אוכל שעושה לה בחילות או אופנה חדשה שלא מובנת לה.
אני שותקת. האמת היא שאני מבולבלת. לפני רגע חשבתי לשאול את האישה החמימה והנעימה הזו איפה היא גרה ושואלי נוכל להפגש באיזו גינה בשכונה. עכשיו אני שנות אור מהרצון התמים הזה לחיבור. אני יושבת מאחוריה קצת המומה ושקועה במחשבות. דווקא חדשות משמחות שהעירייה החליטה סוף סוף להקים גן מעורב ביפו.. וכמה מעציב לשמוע את התגובה שלה. לא שזה כזה נדיר לשמוע אמירות גזעניות בארץ, הם מורגשות מאוד ובכל מקום. בטח בימינו. אבל לא ציפיתי להתקל בהן בהופעה של פו הדוב בתיאטרון של יפו ד, באופן כזה גלוי ונונשלנטי.
״אמא יש לי פיפי!״ ארי מפריע לקו מחשבה שלי ואנחנו ממהרים לרוץ לשירותים רגע לפני שההצגה מתחילה. כשאנחנו חוזרים כבר כיבו את האורות ואנחנו מתישבים במושבים יותר קרובים לכניסה.
״אז למה בחרת לגור ביפו אם ״זה לא בשבילך?״״ ו״מה זה אומר בכלל ״זה לא בשבילך?״ את מעדיפה שנחייה חיים מנותקים זה מי זה? את חושבת שזה יהיה יותר יעיל לגורל המשותף שלנו? לבטחון בארץ? איך זה ״לא בשבילך״ שהילדים שלך ילמדו לצד השכנים שלהם, שהם פוגשים כל יום בסופר, בגינה, בדרך לגן? זה לא מרגיש לך מוזר שבכלל קיימת הפרדה כזו בעיר שהיא מעורבת?״,
בזמן שפו הדוב מחפש את החבר שלו אוליבר, אני מוצאת בתוכי את השאלות שלא שאלתי. למה שתקתי? הייתי צריכה להגיב, להתעמת איתה, ליצור איזשהו שיח בונה. ״ומה היה קורה אם אני בעצמי הייתי ערבייה? איך היית מרגישה?״
איך אני הייתי מרגישה? הרי הסיכוי לא כזה קטן.. מה גרם לה להרגיש כל כך בטוחה להביע אמירה כזו בצורה כל כך קלילה באמצע יפו מול אישה שהיא לא מכירה? זה באמת מסקרן אותי לדעת. האם פשוט לא אכפת לה? או שהדעות הקדומות שלה כל כך מנותקות מהמציאות שהיא לא יכלה לדמיין שבחורה עם עברית טובה שלובשת גופייה יכלה להיות ערבייה?
יש לי חברים שנתקלים באמירות כאלה כל יום. מאוד מהר המחשבות שלי רצות אליהם. חברים שאחרי ה7.10 היו בין הראשונים שהתנדבו להביא לחיילים ציוד ואוכל, שהיו מזועזעים לא פחות מאיתנו ושהרגישו בדיוק את אותו הפחד ואותו הכאב. בזמן ששאר החברה הסתכלה ומסתכלת עליהם בעניים חשדניות, כאילו הם האויב, כאילו הם אלה שחטפו ורצחו ואנסו, כאילו הם לא אמורים להיות פה, כאילו הכל היה יותר טוב אם הם היו פשוט נעלמים. אני חושבת עליהם וחווה את הכאב שלהם, כאב בתוך כאב בתוך כאב.
