18/06/2024
מניחה לפניכם טקסט שכתב אחד המתרגלים הנאמנים של איינגר יוגה בסטודיו שלנו.
האיש פרופסור למתמטיקה ומילותיו מדויקות הוא שובר נוסחאות ישנות ומרכיב משוואות בין הרוח לגוף.
מורי הדגול פאאק ביריה שהלך לעולמו לפני שנתיים גם הוא עשה קריירה מפוארת בתחום המדע המדויק הזה באקדמיה הגבוהה לפני שפרש מכל למען שיטת איינגר.
השילוב בין המח האנאליטי וההתבוננות אל טבע האדם ורוחו מנגן ניגון מורכב ונפלא של אהבת המזרח והמערב וכל מה שבינהם .
קחו לכם שעת איכות וצאו רגע למסע שימתיק את המציאות הנוקשה של חום מלחמה וציפיה לימים טובים יותר.
תודה ליאיר הרטמן
from the bottom of my heart
✡️🕉✡️🕉✡️🕉✡️🕉✡️🕉✡️🕉✡️✡️
כמה נקודות יוצרות יוגה
כמה נקודות. הקוים בינהם יוצרים את חווית היוגה איינגר שלי.
יש לי הרבה מה לומר על חווית היוגה איינגר שלי עם רחל.
אולי הרבה יותר מדי לומר, שהרי היוגה היא ההיפך מלדבר, היא העשיה עצמה. ובכל זאת, לשם התקשורת רשמתי כמה מילים שמתארות שתי נקודות שעברתי דרכן במסע היוגה שלי.
הראשונה היא לגבי ההפרדות שזוהי תימה מרכזית בשיטת איינגר. בעצם, המתנה של איינגר לעולם היא השיתוף של ההבנה שהוא הגיע אליה, איך צריך להרגיש כל איבר ואיבר בגוף בכל אחת מהתנוחות. במהלך התרגול מבודדים איברים ואומרים להם: "אתם רואים? ככה זה אמור להרגיש כשנגיע לתנוחה המלאה". זה גם מקל על התרגול - אפשר להתחיל מאיפשהו - אבל באופן עמוק יותר - זה מחדד החוויות הנפרדות: להרגיש את עצמות הישיבה כיחידות נפרדות מהגב, ואת פעולות הידיים במנותק מהכתפיים.
ובמשך הרבה זמן תהיתי איך הולכים לכיוון של הפרדת החוויות כשהכיוון הכללי בתפיסה המזרחית היא דווקא אחדות החוויה.
אני חושב שהמשמעות העמוקה מאחורי ההפרדות האלו היא שבירת הרגלים האוטומטיים שלנו, שהם מהווים את חוסר החירות שלנו. לאחרונה שמתי לב שכשאני סוחב דברים כבדים, אני מסוגל תוך כדי סחיבה להתבונן בכתפים ולשים לב שהן מכווצות. יש בי מנגנון אוטומטי שבו העומס בידיים מייצר אווירה של קושי או כאב, ואז כל האיזור שקשור לידיים נכנס לסטרס. ויש איזו תחושה שאם אחזיק חזק את הכתפיים זה יעזור למשהו. כאילו שזה טוב אם אני אקטיבי בהתמודדות עם מאמץ הסחיבה.
אבל, האמת היא, שזה לא באמת עוזר לסחיבה. להיפך, זה רק מפריע ומאמץ שריר נוסף מעבר לשרירים שעסוקים בסחיבה. ואל ההבנה שכיווץ הכתפיים מיותר אפשר להגיע רק באמצעות דבר אחד: לפנות לכתפיים ולהרפות אותן, ולגלות שזה היה מיותר לחלוטין. עובדה: אני עדיין ממשיך לסחוב בדיוק באותו האופן, גם בלי השתתפות הכתפיים. הדבר הזה מתאפשר רק אם יש היכרות אישית וגישה ישירה לכתפיים.
שבירת ההרגלים, שבירת התגובות האוטומטיות האלו, זו החירות שלי. אני לא נגרר לתוך הסיטואציה. ראשית, אני מצליח להתבונן במנח הגוף שלי תוך כדי סחיבה. כבר בזה יש משהו שיוצא מתוך הסיטואציה ומסתכל עליה מבחוץ. בשלב הבא יש את התקשורת והשליטה שלי בכתפיים.
וזה תרגול מעשי לחלוטין שמוביל להפרדות ושבירת הרגלים במישורים אחרים לחלוטין. כי ברגע שמתחדדת הבנה כזו, היא לא תחומה רק למישור של איברי הגוף. ביום הזכרון האחרון שמתי לב שיש בי שתי הרגשות שמתעוררות בעקבות השנה הנוראית הזו. הראשונה היא כאב. כאב חדש וטרי. כאב על ילדים, כאב על הורים, כאב על אנשים, כאב אמיתי שנכנס אלי עמוק פנימה. התחושה השניה היא כעס. כעס על המצב, כעס על רעיונות, על תנועות אידיאולוגיות, כעס על אנשים, על ההנהגה ועל איך שהדברים מתנהלים בחצי שנה האחרונה. ופתאום הצלחתי להבחין בין שתי התחושות האלו, ושמתי לב איך באופן אוטומטי, אני עובר מהכאב לכעס. והבנתי שהכעס מעורר תחושה ריקה מתוכן של עשיה, של אקטיביות, ממש כמו החזקת הכתפיים. ובזכות התרגול אני יכול לפנות אל הכעס ולהרפות אותו, ולהשאר ליום זכרון של כאב.
כן, עבר עלי יום זכרון מאוד כאוב, ולא חיפשתי לברוח ממנו. כי גם את זה סיגלתי לי מהתרגול: הכאב הוא חלק ממה שיש בי, וכשאני מצליח לחבק אותו ולהשאר איתו, אני נשאר עם עוד חלק שלי. בטדאסנה עומדים בעיניים פקוחות ושמים לב למה שיש. ככה. כואב? עכשיו לא מנסים להקל על הכאב, עכשיו שמים לב אליו ומקבלים אותו.
והנה הגיעה הנקודה השניה: המתח שבין קבלה לנסיון לשנות. במשך המון זמן התלבטתי למה ביוגה אנחנו לא מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, כולל ההרגלים העקומים שלנו. אם אני רגיל לעמוד כשהגב שלי מעוגל, למה אני מתעקש על לחנך אותו מחדש? איפה קבלת ה"מה שיש" שכל כך מאפיינת את התפיסות המזרחיות?
תסכול הוא חוסר התאמה בין הציפיה שלנו לאיך שהעולם מתנהל. העולם המערבי מתמודד עם זה ע"י הפעלת מניפולציות על העולם כדי שיתישר לפי הציפיות שלנו. אם אנחנו רעבים, אז אוכלים. ואם בא לנו אוכל כזה, אז אוכלים אותו, ועכשיו! כשגרנו בארצות הברית וגיליתי שיש סופרים שפתוחים 24 שעות ביממה, 362 ימים בשנה, זה הטריד אותי מאוד. היה לי מאוד לא נעים לדעת שבאמצע הלילה אני יכול לקנות גלידה או כל דבר אחר. האפשרויות הבלתי נגמרות האלו, היכולת לכבות תסכולים באמצעות קניות של דברים חדשים עשו לי הרגשה לא נעימה.
כי העיסוק של כיבוי תסכולים הוא אבוד מראש. תסכול לא נובע מזה שיש או אין לי גלידה. הוא נובע מזה שאני מבפנים נמצא במקום שלא מקבל את מה שיש. ולכן, אחרי שאקנה את הגלידה, אהיה מתוסכל מזה שהיא מתוקה מידי, נגמרה, או נשפכה ולכלכה לי את המכנסיים, או כל הזדמנות לתסכול אחרת. אפשר לנסות לעמעם תסכולים, אבל הם לא נעלמים. כל עוד אני קשוב לדמיון שלי שמדמיין את הגלידה, יותר מאשר למציאות בה אין לי גלידה, אשאר מתוסכל. ולכן הדרך היחידה להתמודד באמת ולהתיר את התסכול הוא לא סיפוק הצורך החיצוני, אלא עבודה פנימית.
ומה שהבנתי לאחרונה זה שביוגה זה בדיוק מה שעושים: את המניפולציות אנחנו מפעילים פנימה. הכאב הפיזי - שהוא כמו מופע של תסכול בהקשר גופני - הוא קיים. לי למשל, היה כאב בלתי נסבל בכפות הרגליים במשך עשרים שנה. כאב בלתי נסבל, יום יומי. במשך שנים מצאתי שהדבר היחיד שהקל עליי היה מדרסים מאוד מדוייקים שנעשו ע"י מישהו שמצאתי שבאמת באמת מבין לעומק את מה שהוא עושה ודייק לי את הדבר היחיד שהקל עליי. ללכת בלי המדרסים המאוד מסויימים האלו היה סיוט. לכן הלכתי עם נעליים סגורות במשך עשרים שנה, והרגליים שלי לא ראו את אור השמש.
אחרי שנה או שנתיים ביוגה, הרגשתי שהכאב ברגלים עבר. וביום אחד זרקתי את מדרסים. הבנתי שהמדרסים הם מניפולציה חיצונית. היא שינוי שאני מבצע על העולם כדי להתמודד עם הכאב.
ביוגה, המניפולציה היא פנימית. אני עובד על עצמי כדי שאני אהיה יותר בהרמוניה עם העולם שישנו. ושוב, ביוגה זה קורה במישור פיזי. במקום מדרסים חיצוניים, אני עובד על היציבה של הגוף כולו מבפנים. שניהם פתרונות של התסכול, או הכאב, אבל בעלי אופי שונה לחלוטין.
גם בהקשר הזה, העקרון של "לא לנסות לשנות את העולם כדי להתמודד עם הקונפליקט, אלא לעבוד על עצמנו" מבוצע ביוגה באופן פיזי, ומי שמאמץ אותו, מוזמן לקחת אותו למישורים נוספים של החיים.
הנקודות האלו אולי מרמזות למה אני חווה את היוגה כמעין פילוסופיה מעשית. כאילו יש אוסף של עקרונות של היוגה של איינגר שמדריכים אותי ונותנים לי כלים לתפוס ולהתמודד עם העולם. כמו מטאפורה של החיים. אבל המעניין הוא שהתרגול לא אומר שום דבר מזה בקול רם.
אחרי כמה חודשים של תרגול, אני זוכר שבאתי לרחל בסיום אחד התרגולים ואמרתי לה שאני מרגיש שקורה כאן משהו מאוד עמוק, ואנחנו כאילו עוברים לידו. לא אומרים לגביו שום דבר, חוץ מעוד ועוד דיוקים האם העקבים צריכים להיות אקטיבים או לא. ורחל אמרה ש"היוגה מציעה את עצמה ככה, כמו שהיא. איינגר הגדיר את ההוראות ככה שבעקבות צמצום המחשבה שלך לעקב תתרחב דעתך ושם כבר כל אחד פועל לפי בחירתו. אחד תתרחב דעתו והשני רק ירפא את הברך. הבחירה בידי המתרגל".
אחרי כמה שנים של תרגול, אני מרגיש שיש כאן אפילו יותר מזה. זו לא מטאפורה של המציאות, כמו ביצירת אומנות שבה לוקחים רעיון מופשט מוצלח ממש ואפשר ללמוד ממנו על איך לחיות את החיים. זה החיים עצמם. התרגול הוא אוסף של רגעים שבהם יש לי גישה אל המציאות עצמה.
חווית הנוכחות בזמן התרגול גורמת למה שנקרא בשיח הציבורי "החיים עצמם" - כלומר לאוסף המחשבות והרעיונות על העולם שמתרוצצים בראש שלי - להפוך למטאפורה. וזו החוויה החזקה שיש בתרגולים: של הארכה, כמו חיבור לאדמה שמאפס, שממרכז וממנו אפשר לצמוח לשבוע חדש. ואם יש עקרונות שנטמעים בי במהלך התרגול, ממילא הם מקרינים לכל השבוע ולכל המישורים האחרים של החיים.
במהלך כמעט כל השבוע אני עסוק ברעיונות. רעיונות על האנשים שמסביבי, על חינוך, על העבודה שלי, על פוליטיקה, על מוסר, על מה נכון, ומושגים מופשטים שונים. כשאני מגיע לתרגול אני סוף סוף נמצא עם הדברים היחידים שבאמת ישנם: הירך הפנימית שלי, חוסר גמישות מסויים ביד ימין ואוויר בבית החזה העליון.
