18/12/2025
"התחלתי בלשמוח בזה שאני פה, הולך, בלי נעליים.
לפני 3 חודשים נדרסתי במעבר חצייה במושב בו אני גר. עברתי ניתוח. רק לאחרונה אני חוזר ללכת בלי קביים.
ללכת יחף דורש יותר, ובטח בטבע.
היה לי כייף! רציתי רק ללכת!!
אבל הדרך היתה לא נוחה, נכנסו לי הרבה קוצים לכפות הרגליים. עד שמצאתי פינה נוחה. ופשוט ישבתי. הסתכלתי על הנוף. התחלתי להתעמק ולנתח דברים, עד שאמרתי לעצמי "תעזוב, רק שב ותהנה." אז הפסקתי ורק הרהרתי בכלום ובשום דבר."
כשכתבנו, Amosy Zahar ואני, את התוכנית לקורס "לחוש את הבר" שמנו כותרת לה קראנו "ברגליים יחפות" - לחוש את הבר יטפח את היכולת לשמוע ולפענח את שפת הסימנים של הטבע, ממנה צמחו מיתולוגיות, מיתוסים וארכיטיפים."
והנה, בשפה פשוטה ובמילים מעט, מעדות ראשונה אינטימית ופשוטה, מתגלה הסוד כולו: ברגליים יחפות.
כל המפגש הקרוב, הישיר, כשכף הרגל חווה אדמה וסלע וקוצים, והאדם חווה את חוסר הנוחות, ואז הוא מוצא לו פינה בעולם. ונח בה. פשוט יושב. ונחה עליו דעתו.
אלא שאז, מתוך השקט הזה, הוא מתחיל לנתח ולהעמיק, מה שנקרא "לחפור"... כמה מוכר. כמה אנושי.
ושוב, הוא מוצא את הדרך חזרה לשקט שלו, לשקט שבו. "תעזוב, רק שב ותהנה" ....
הנתיב הזה, הלוך-חזור את כל הדרך לאורכה - מרעש לשקט, מחוסר נוחות להנאה, מהתכווצות להתרחבות - זו השפה שהצמיחה מיתוסים.
זה, בדיוק זה, ארכיטיפ בנפש האדם. בנפש הקולקטיבית שלנו.
ברגליים יחפות זו עמדה לחיים.
ללכת, להרגיש, למעוד, להידרס, להשתקם, ולהמשיך ללכת.
"להביט לא אחדל,
ולנשום לא אחדל,
ואמות,
ואמשיך ללכת."
(בדרך הגדולה, נתן אלתרמן).
מחר נמשיך את הלמידה המשותפת בשיעור נוסף של "לחוש את הבר". עכשיו האדמה ספוגה, כבר אין קוצים אלא כסות ירוקה רעננה של נביטה מרגשת.
נחוש מקרוב את הרטיבות, את הצמחייה ואת כל מתנות האדמה שנושאת אותנו בכל אשר נהיה.
אני מרכינה את ראשי בהודיה. שמחה להמשיך ללכת.
