13/07/2025
“מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?”
שאל אותי הצלם לבוק בת מצווש.
עניתי בשליפה: “רקדנית!”
ואז שתקתי.
נזכרתי שוויתרתי כבר על חוג הבלט
כי כאב לי לעשות פוינט־פלקס.
וגם את חוג הג’אז עזבתי
כי לא שמו אותי בשורה ראשונה במופע סוף שנה.
אז איך אהיה רקדנית?
שנייה אחרי, תיקנתי את עצמי:
“בעצם... שחקנית.”
שחקנית אני יודעת שאני.
לא צריכה לזה אישור.
ואז הוספתי:
“שחקנית ורקדנית ועוד מלא דברים!”
הוא חייך אליי חיוך מתנשא שמסתכל מלמעלה על ילדה קטנה עם חלומות גדולים.
כזה שאומר בלי מילים שהוא לא באמת מאמין שזה יקרה.
והלב שלי התכווץ אבל המשכתי להאמין.
——
משם נזרקתי לרגע אחר, בגיל 20.
למורה שלי למשחק שאמרה לי:
“יש איתך בעיה.
את מאוד מוכשרת,
אבל את לא מספיק שמנה בשביל תפקיד של שמנה,
ולא מספיק רזה בשביל תפקיד ראשי.”
זה כאב נורא.
ממרחק הזמן אני מודה לה.
היא עזרה לי להבין מוקדם שהעולם שבו מישהו אחר אומר לי מי אני
ומה מותר לי להיות
הוא פשוט לא העולם שלי.
תוך כדי ריקוד,
שלחתי לדנה בת 12 אהבה.
אמרתי לה שהיא תוכל להיות כל מה שתרצה.
הודיתי לדנה בת 20 על התבונה.
ולדנה של היום –
על ההסכמה לשבור כל תבנית של איך “אמורים” לחיות פה.
לא כי זה קל.
האמת? זה מאתגר מאד מאד.
לחיות פה במלואנו בשמחה בתשוקה בהגשמה
לרקוד את החיים כשמסביב כל כך הרבה כאב,
שנאה, הרוגים, חטופים.
גם זה חלק מלחיות פה, זה לא או או.
ויש לנו זכות וגם חובה כדור המבוגרים פה:
לבחור כל יום בנו.
לבחור בחיים.
כשאני רוקדת אני מרגישה חיה זו הדרך שלי לזכור מי אני
ולחבק את הילדה שעדיין חיה בי,
עם כל החלומות הגדולים שלה.
שולחת חיבוקים לכל הילדים שסביבנו ובתוכנו.
שנרבה עוד ועוד תחושת חופש, שלווה ואהבה🫶
בתמונה- מתכוננות למופע של היום! מתרגשתתתתתתת
