25/05/2025
השאלות הסודיות של הילדים שלנו
הוא מחכה על הספסל הדו מושבי באוטובוס ומבטו נעוץ בטלפון, מבחוץ נראה כאילו לא אכפת לו אבל המוח, המוח לא מרפה: "מי יישב ליידי? אולי אף אחד? למה הם מחייכים שם מאחורה?". היא מחכה שייבחרו אותה במשחק הכדורסל, עוד ועוד בנות נבחרות ולמה לא היא? בסוף היא לא נבחרת אחרונה ומשחררת בשקט אנחת רווחה. רק היא מבחינה בה. רגעים קטנים, סודיים, במשחק, באוטובוס, בהמתנה לחלוקת חדרים בטיול השנתי. רגעים קטנים אבל עם מטען רגשי גדול. מחקרים מדברים עליהם כעל "אירועי מפתח חברתיים" ובצדק, הם האירועים הכי לא מדוברים שמשפיעים על הדימוי העצמי של הילדים שלכם. רוצים הוכחה? תבחנו את עצמכם כמה מהאירועים האלו חקוקים לכם כמבוגרים, עשרים ואפילו שלושים שנה קדימה.
חוקרים מצאו כבר בשנות ה-80 שילדים שחווים דחייה או בידול חברתי באירועים כאלו, נמצאים בסיכון גבוה יותר לקשיים רגשיים בהמשך. בנוסף, מחקרים בזיכרון רגשי מראים שחוויות של דחייה או היעדר בחירה חורטות את עצמן בזיכרון ומלוות את הילד עוד שנים רבות אחר כך. דווקא בעוצמה המפוספסת של האירועים האלו טמונה הזדמנות, לנו ההורים להכין אותם, להכיר במתח ולתת לגיטימציה לתחושות האלו וכל זה, מבלי למהר, מבלי לטשטש ובעיקר להתאפק ולא לנסות לפתור. הכרה (Acknowledgment). אתה נראה, את נשמעת, אתה מובן. החוויה שלך קיימת ואני לא מנסה לשנות לך אותה. לדוגמא: במקום לשאול: "עם מי ישבת?" או "האם היה כיף?" אפשר לשאול "איך היה לך לבחור מקום? היה קל או קצת קשה?" ואולי אפשר גם לחזות אירועים "גדולים" יותר כמו טיול שנתי ולהכין: "אתה יודע, עוד מעט תבחרו מקומות ולפעמים לא תמיד יוצא מה שרוצים אבל אני פה כדי לדבר רק אם תרצה אחרי זה". דרך אגב, באירוע כזה לפעמים גם התיווך וההכנה של מורה טובה עוזרת.
בסוף, אם אנחנו מצליחים להתאפק (וכמה זה לא קל), הם מקבלים אותנו לא כהורים מתקנים ומסדרים אלא כאלו שמסכימים להיות לצידם, גם אם זה כואב.
