שחר בסטקר - שפה אחת

שחר בסטקר - שפה אחת Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from שחר בסטקר - שפה אחת, Therapist, Binyamina.
(2)

.שפה אחת - ליווי זוגות וארגונים ליצירת יחסים נבונים

מטפלת זוגית בגישה ממוקדת רגש והתקשרות. עו"ס, מגשרת, מנחת סדנאות ומורה לתקשורת מקרבת.
מתמחה בשיפור התקשורת והעמקת היחסים בארגונים, לשם חיזוק תחושת מחוברות ושביעות רצון בקרב העובדים.
כותבת הספר "שומטת". נעים מאוד, אני שחר. מאמנת זוגית, מורה לתקשורת מקרבת, מגשרת, עובדת סוציאלית עם תואר שני ביישוב סכסוכים.

החיבור בין אישיותי לבין השכלתי המקצועית יצר באופן טבעי את "שפה אחת": מרחב מקצועי להעשרה וטיפול, שמציע דרך חיים לקרבה, אינטימיות, אותנטיות ושותפות עמוקה במערכות היחסים היקרות ללבנו.

במסגרת "שפה אחת" אני מלווה זוגות במשברים וצמתי חיים ופוגשת קבוצות מגוונות להרצאות וסדנאות עשירות בכלים של יצירת שלום וחוסן במערכות יחסים.

אני מאמינה בכל לבי כי אושרו של אדם טמון בטיב מערכות היחסים בחייו. בנוסף, מאמינה כי ניתן לתרגם כל משבר וקונפליקט להזדמנות לצמיחה אישית ומשותפת.


אומנות מערכות היחסים היא כמו כל אומנות.
אם רק נבחר לקחת אחריות, נוכל ללמוד ולתרגל אותה, ובכך נכניס לחיינו עוד רכות, שקט וחיבור.

זה בהחלט בידינו.

כך מרגיש כשהעבודה הקשה מתגמלת.גאה בהם כל כך!כשאני מתבוננת לאחור על מסעות ארוכים שלי עם זוגות, ויודעת שהם לקחו את חייהם ב...
04/02/2026

כך מרגיש כשהעבודה הקשה מתגמלת.
גאה בהם כל כך!
כשאני מתבוננת לאחור על מסעות ארוכים שלי עם זוגות, ויודעת שהם לקחו את חייהם בידיים ושינו את המסלול לגמרי... וחווה יחד איתם את העונג שבקרבה והשותפות ואהבה,
זה האושר שלי.

יש לי מקום בו אני לאחרונה תמיד מפשלת. מאחרת, שוכחת, מבריזה. קשר כזה שבו או שאני מחזיקה איזו התנגדות פנימית לא מודעת או ש...
06/11/2025

יש לי מקום בו אני לאחרונה תמיד מפשלת. מאחרת, שוכחת, מבריזה.
קשר כזה שבו או שאני מחזיקה איזו התנגדות פנימית לא מודעת או שאני מרגישה יותר מדי בטוח. אני פשוט פחות מוחזקת, פחות במאמץ, וכך גם יותר טועה.

למשל, היום הברזתי מתור שחיכיתי לו. פשוט ברח לי מהראש אחרי שהבוקר ממש שמחתי לקראתו. כל כך לא מאפיין אותי! ברגע האמת, נמרחתי בקליניקה אחרי פגישה, לקחתי את הזמן, התחלתי שיחת טלפון והופ ברח לי. גיליתי את זה מאוחר מדי בשביל לנצל את התור במלואו אז ביקשתי להגיע רק לטיפול קצר וחלקי. לא קלאסי, אבל נסתפק במה שיש.

מיד כשהגעתי הנחתי את זה כמו שזה: "ואי, רק פה אני ככה. רק איתך. כל הזמן מפשלת. זה ממש לא מתאים לי. ואני חושבת על זה שכל כך קל לברוח ממקומות בהם אני מפשלת. אם אני התמקמתי בתפקיד כלשהו שלא נוח לי איתו, שמעורר בי אשמה או בושה... הכי קל לברוח מהקשר הזה ולהחליף אותו. אז נחליף איש מקצוע, אז נעבור בית, אז נפסיק להתקשר, אז נתרחק."

ישר דיברתי על זה גם איתה. האם זה מולה אישית? האם זה מול השירות הספציפי שאני אמביוולנטית אליו? מה גורם לי לכך? תהינו יחד. היינו יחד.
פתאום אין שום אשמה, בושה או התגוננות.

מיד הרגשתי כמה הלב הפתוח והכנה, האנושי והסקרן מקרב בין שתינו.
כבר לא הייתי "הלקוחה המעופפת/מאחרת/מזלזלת",
הייתי אני.
מיד הקשר שלנו קפץ מדרגה למעלה, רק מתוך השיח הקרוב והפשוט הזה.

יצאתי ב"אני אוהבת אותך" ו"רוצה להצליח לכבד יותר את הזמן שלך".

כמה חשוב זה להתאמץ על קשר, לא לברוח.
כמה הזדמנויות יש לנו להתאמן ביום יום.

איך לגדל אחריות וחמלה? אחד הקשים בהורות בעיני.כמה אני מלמדת את עצמי על חמלה עצמית, על כמה שהיא מפתח קריטי ביכולת שלנו לי...
31/10/2025

איך לגדל אחריות וחמלה? אחד הקשים בהורות בעיני.
כמה אני מלמדת את עצמי על חמלה עצמית, על כמה שהיא מפתח קריטי ביכולת שלנו לייצר שינוי ולקחת אחריות. הקורסים שלי מלווים במהות הזו לכל אורכם. חוזרת ומטמיעה את ההבנה שצריך לנקות את האחריות מאשמה כדי להצליח לזוז ולא להתקע.
ואז
נתקלת שוב ושוב במתח הזה דווקא בהורות. או כמובן בהורות.

כמה זה קשה להצליח לגדל בילדים שלנו גם אחריות ועצמאות, יכולת לסמוך על עצמם, מסוגלות חברתית אל מול משימות החיים המורכבות... וגם לגדל בהם רוך פנימי, קול מלטף ומקבל אל מול הפאשלות והטעויות שלהם, אנושיות חומלת שיודעת לסלוח לעצמם ולקום.
כמה קשה ברגע האמת, כשהם מאבדים/ הורסים/ שוכחים/ פועלים בהסח הדעת או בזלזול... לא להפנים בהם בלי מודעות קול פנימי שיפוטי ומאשים שילך ויתחזק עם השנים והפחד הכי גדול שלי: שלא יאמינו בעצמם, שיהיה שם תמיד חלק שיחכה לפאשלה הבאה שלהם, שתהיה שם תחושת כשלון פנימית עמוקה ונסתרת. שירגישו פגומים.
איזה פחד!
ויחד עם זאת, מפחדת גם לרכך יותר מדי, להקל יותר מדי, לוותר יותר מדי עד שלא ידעו ללמוד מהטעויות, להצטייד בתובנות פרקטיות. עד שלא יצליחו להתחזק מהתסכול והעצב שיש בלטעות, ויתקעו באיזו סליחה עצמית רדיקלית שהיא קרקע שלא צומחים עליה אחריות, בגרות, עצמאות, מסוגלות ויכולות תפקוד בסיסיות בחיים הסוערים שלנו.

ברגע האמת, כמה קשה לשמור על האיזון
קודם כל לאהוב אותם, בלי תנאי, בלי ביקורת, להתחבר לחוויה של טעות אצלי (לא חסרה כזו), לאנושיות שהיא תכונה נפלאה ולא מושלמת, ולטמון שם מילים של רוך וקבלה.
ויחד עם זאת, לאפשר להם לשאת את הכאב, לשהות בו, לחוש את החרטה, לשלם את המחיר הטבעי הנעוץ בטעות שקרתה ולהיות שם איתם כדי שלא יהיו שם לבד. להאמין שמעצם כך הם ילמדו, בלי שום תוספת מס של האשמה הורית במסווה של חינוך והסברה.
הו, כמה אנחנו "טובים" בחינוך והסברה.

ואו, אחד הקשים.

למה חופשה משפחתית היא מאיץ ריבים קלאסי?1. כי אנחנו לא רגילים לבלות זמן אינטנסיבי ככ יחד בשגרה, יש יותר הזדמנויות ביום לפ...
27/09/2025

למה חופשה משפחתית היא מאיץ ריבים קלאסי?

1. כי אנחנו לא רגילים לבלות זמן אינטנסיבי ככ יחד בשגרה, יש יותר הזדמנויות ביום לפשלות, צרימות, חיכוכים, פגיעות לא מכוונות.

2. כי בתוך זמן משפחתי אינטנסיבי הזוגיות נדחקת לפינה חשוכה ומצפים ממנה להיעלם לכמה ימים. היא אמנם יודעת להדחק אבל לא להיעלם. הצרכים של נראות, קשר, חום, מגע, אכפתיות, התכווננות, הקשבה בקשר הזוגי לא נעלמים, אלא מתחזקים והופכים מצרכים לצרחות. ואז טריגר קטן מצביע על החוסר ובתוך ההמולה, אני מרגיש לבד.

3. כי השאיפה להרמוניה, כיף, שמחה, זרימה ושותפות מתחזקת. מוציאים הרבה כסף, מתכננים הרבה זמן... ורק רוצים שכולם יהיו מבסוטים ונזכה לחוויה משפחתית שלא רק מצטלמת טוב, אלא גם מרגישה טוב. וככל שהשאיפה מתחזקת והפנטזיה גדלה, כך המפגש עם המציאות צורם יותר, כואב יותר.

4. בהמשך לגודל השאיפה, כך גדלה גם החרדה. ככל שהחרדה מכיכוחים עולה, כך רמת הרגישות האישית והכללית עולה והרי לכם פרדוקס. "פרדוקס השלום" אני קוראת לו. ככל שאני יותר חרדה לשלום, כך אני באופן מוזר נלחמת עליו ויוצרת מלחמה.

5. קשה יותר לשחרר ולקבל את המציאות כפי שהיא. הזמן קצר ותכניות מרובות, ובדרך כלל אין נחת רגשית לתת לדברים להתרכך ולהרפות בזמנם הטבעי. וזה אחד הדברים הכי חשובים כשרוצים לחזןר לסנכרון ולהתקרב. צריך לתת קצת ספייס, מרחב נשימה, וחמלה אמיתית למה שמתפקשש לנו.

6. חמלה תביא אחריות שתביא שינוי וירידה מעצים. עקב כל הנ"ל קשה לנו יותר להיות בחמלה אם מישהו פישל, אנחנו יותר ביקורתיים ושופטים (וכאמור פגיעים) ולכן קשה יותר להגיע למעמד הנכסף של לקיחת אחריות פשוטה ותיקון ה"קלקול".

7. מירוץ החיים הכללי הופך את החופשות שלנו לכ"כ יקרות (לא רק כלכלית) ולכן אנחנו ככ חרדים להצלחתן. אתם צודקים, זה באמת לא מספיק שהכל יצטלם יפה לאינסטוש. יש כמיהה עמוקה לחווית שקט הרמונית שתמלא את המצברים. האמת הפשוטה היא שכדי שחופשה תצליח באמת, צריך לקבל את אי השלמות שלה, את האינטנסיביות שלה, את הטריגרים הפזורים מכל עבר, את הצרכים שלא מקבלים מענה ולהיות בהתמסרות. לא לצפות לחזור ממנה מלאים בכוח, וגם לא לקוות שתהיה אחכ "חופשה מהחופשה". פשוט להיות בקבלה ולשים את הפטנזיות בפינת הכבוד השייכת להן בלב. להעריך רגעים של זרימה וסינכרון, של מגע טוב, של שקט. לברך על היחד.

איזה סעיף דיבר אליך במיוחד?

המשך חגים נעימים לכולנו

הלוואי שהייתי אמא כזו שכשאת מעירה אותה באמצע הלילה מחלום רע, היא יושבת ליידך בסבלנות ונוכחות, מלטפת לך את הראש עד שתרדמי...
27/09/2025

הלוואי שהייתי אמא כזו שכשאת מעירה אותה באמצע הלילה מחלום רע, היא יושבת ליידך בסבלנות ונוכחות, מלטפת לך את הראש עד שתרדמי. אבל אני כזו שלפעמים אומרת "תחשבי מחשבות טובות והחלום יעלם כמו עשן", או "פשוט תחזרי לישון".

הלוואי שהייתי אמא כזו שכשאת בוכה שכואבת לך האצבע מסיבה לא ברורה, היא שמה לך קרח או מנשקת אבל אני לפעמים אומרת "אבל לא רואים כלום" או "תבחרי איפה לשים את תשומת הלב ותראי שזה יעבור".

הלוואי שהייתי אמא כזו שכשאתה אומר שאתה לא רוצה ללכת לגן, היא יורדת לגובה שלך, מחבקת, אומרת שמבינה שקשה ואולי אפילו פשוט מסכימה שתשאר בבית כי יום שישי. אבל אני לפעמים בלי סבלנות או זמן, רק עוזרת להתארגן, אומרת שאי אפשר ומלווה לגן כי אין ברירה וצריך.

הלוואי שהייתי אמא כזו שכשיש 10 עמודים להשלים בחוברת, היא מעודדת ויושבת לצידך, ועוזרת אם צריך אבל נותנת מרחב של אחריות ונחת לעשות בעצמך. אבל אני לפעמים מלחיצה, שיפוטית, מייצרת אווירה לא נוחה ללמידה ומייצרת דפוס דפוק של ריצוי מולי.

הלוואי שהייתי אמא אחרת, כזו שהאימהות באה לה מתוך טבע עמוק ונינוח, והיא נהנית, משחקת, זורמת, מכילה.
אבל לפעמים אני פשוט לא.
יש לי פינות, וקור, וקצה, ועצב בתוכי. לפעמים יותר, לפעמים פחות. אבל יש.
לפעמים ההכי טוב שלי הוא פשוט לא טוב.
זה מה שיש לי להציע כרגע.
זה מה שיש לי לתת לכם.
מכל הלב, זה ההכי שלי.
ההכי אנושי שלי, ההכי חלקי שלי, ההכי אני שלי.
זה עושה לי עצוב נורא
וכל פעם מחדש אני מוכנה לרדת מהעץ
לגובה שלכם
ולבקש סליחה.
ושוב.

לחבק את זה, אולי מאפשר לי להיות קרובה אלי
ואז גם אליכם. עוד קצת.

הייתי רוצה למות בידיעהשחייתי.שלא פחדתי יותר מאשר אהבתי,שלא כעסתי יותר מאשר סלחתי,שלא התעקשתי יותר מאשר זזתי ממקומי,שלא ז...
27/09/2025

הייתי רוצה למות בידיעה
שחייתי.
שלא פחדתי יותר מאשר אהבתי,
שלא כעסתי יותר מאשר סלחתי,
שלא התעקשתי יותר מאשר זזתי ממקומי,
שלא זזתי ממקומי יותר מאשר ידעתי את מקומי,
שלא אחזתי יותר מאשר הענקתי,
שלא הענקתי יותר מאשר היה לי לתת.

הייתי רוצה למות בידיעה שהלכתי עד קצותיי, בהקשבה מלאה לגבולותיי.
שלקחתי אותי לחלקים היפים והשקטים של העולם שמראים לי את היופי והשקט שלי.

הייתי רוצה למות בידיעה שבסה"כ עשיתי טוב.
שריככתי לבבות, חיברתי קצוות,
המסתי מסכות, פירקתי תקיעויות.
שנתתי לעולם לפחות דחיפה קלה לכיוון הנכון.

אני מוכנה להיות הדמות הרעה בסיפור שלךאצל הפסיכולוגית בגיל 30,בגיל ההתבגרות השלישי או הרביעי שלך.אני מוכנה להיות זו שאחרא...
27/09/2025

אני מוכנה להיות הדמות הרעה בסיפור שלך
אצל הפסיכולוגית בגיל 30,
בגיל ההתבגרות השלישי או הרביעי שלך.
אני מוכנה להיות זו שאחראית
לשריטות, לפיצויים, לדפוסים, לאזורי העיוורון שלך.
אני מוכנה להיות זו שאחראית
למורכבות בקשר עם האחים שלך,
לתחרות שאת מרגישה בכל מיני תחומים בחיים,
לזה שאת לא מרגישה מספיק טובה לפעמים,
לזה שאת מפקפקת בעצמך,
להגנות שאת שולפת באוטומט,
ולזה שאת לפעמים מרגישה "יותר מדי".
אני יודעת שגם אהיה הדמות הטובה,
זו שהכילה, שהכירה, שידעה, שהגנה, שלימדה, שגידלה
זו שאחראית על החוזקות שלך,
על המסע שלך אל עצמך,
על השיחות המשמעותיות בהן גילית על העולם,
על מהי זוגיות מתפתחת בריאה וגמישה,
על מי היא את.
אבל אני מוכנה להיות גם הדמות הרעה.
מוכנה באהבה
שוב ושוב
יום יום
להיות הגם וגם שלך.

"טיפול זה לא כמו במוסך רכב"אתה כותב לי אחרי ששיתפתי אותך שאני עצובה כי כמה זוגות אהובים שלי נמצאים במשבר מתמשך ומתקשים ל...
27/09/2025

"טיפול זה לא כמו במוסך רכב"
אתה כותב לי אחרי ששיתפתי אותך שאני עצובה כי כמה זוגות אהובים שלי נמצאים במשבר מתמשך ומתקשים להרים את עצמם מתוכו.
"זה תלוי גם בנהג. בנהגים, במקרה שלך" הוספת.
אתה צודק כמובן.

ועדיין, כמה הייתי רוצה לפעמים
לעשות קסמים, לזרוק עליהם איזו אבקת פיות או לתקשר להם איזה תקשור ושהם פתאום יתמלאו בכוחות
להתקרב, להבין, לפתוח את הלב, להזכר במה שיש להם.
שהחיים שלהם יהיו קלילים יותר לפתע, שהאתגרים לא יחוו כל כך כבדים, שהמציאות תתמוך בקשר שלהם ולא להפך.

כמה הייתי רוצה ללחוש להם
את מה שעוזר לי ברגעים של משבר-
שכשהוא כועס הוא חלש,
שבעצם אני רק רוצה שיראה אותי,
שיש מקום חשוב לצרכים שלי,
שלהמנעות יש מחיר גדול.

כמה הייתי רוצה להזכיר להם-
שהם כבר לא איפה שהיו פעם,
שכבר רכשו מלא הצלחות ותבונה חדשה,
שהם לא באמת לבד, למרות שמרגישים כך.
שלבד לא יהיה יותר קל, השדים שלהם ילוו אותם כך או כך.
שיש להם חלק אקטיבי ביצירה של הדינמיקה שהם סובלים ממנה עכשיו, ולכן הם יכולים גם לתקן אותה.
שהם לא באמת קורבן, אלא אחראים ושותפים.

שאפשר לתקן ולרפא,
רק צריך להאמין בדרך הארוכה.

כשמאמינים, צועדים.
צעד ועוד צעד.

ואז הנוף מתגלה.

"אל תהיה גיבור גדול"לפני בתור לבית מרקחת, סנדלי שורש, שעון ספורט, גופיה שחורה, שערות על הכתפיים, טבעת על האצבע. קרוב ל30...
03/09/2025

"אל תהיה גיבור גדול"

לפני בתור לבית מרקחת, סנדלי שורש, שעון ספורט, גופיה שחורה, שערות על הכתפיים, טבעת על האצבע. קרוב ל30 בטח.
לא יודעת בדיוק למה אבל אני רואה את סימני הנשק התלוי כאילו עדיין עליו. מריחה את אבק השרפה והפודרה.
הוא מתנדנד מרגל לרגל, ואני מאחורי כתפו מזהה נשימה שטוחה, קטועה, ואת פניו מכווצות. מרגישה את הכאב שלו עד אלי. מרגישה רצון להניח לו יד על הכתף, ועומדת בשקט. תוך רגע הוא מניח לעצמו יד על החזה ומתנשף. הוא נשען אחורה על המדפים ורוצה להיעלם. הכאב שאני מרגישה מתחזק.
שואלת אותו בשקט "אתה בסדר?" כשברור לי שלא. בסדר הוא לא.
"כן, כן, הכל בסדר" עונה. לא חשבתי אחרת.
עוברות עוד כמה דקות ארוכות עד שהוא מגיע לדלפק.
אני עושה פרצוף לרוקח, מסמנת לו עם העיניים שיראה את הבחור. הוא לא עוד אחד, משהו בי יודע.
הרוקח מבין אותי בשניה וקולט את הכאבים שהבחור נושא איתו כרגע. מציע לו כיסא לשבת עד שימצא את התרופות. וכוס מים.
אני יוצאת להביא לו את הכיסא והוא בייסורים של "גיבור" משיג אותי כדי להרים בעצמו.
"אל תהיה גיבור גדול" מדגישה. "בבקשה". הוא מתיישב ופורץ בבכי. מתבייש ומתייפח.
עכשיו כבר שמתי לו יד על הכתף ושאלתי "זה בסדר?".
והזכרתי לו: "אני לא יודעת מי, מה, מו אבל אנחנו פה ביחד בזה".
הוא מתייפך ומתנצל: "לא, הכל בסדר, הכל בסדר, אני סתם עושה דרמות".
"לא!" כמעט כעסתי עליו "אתה לא!"

העיניים שלי נרטבו. את שמו לא אמר לי למרות ששאלתי כשירדתי לגובה הכיסא שישב עליו.

לקח את הכדור מיד כשהגיע לידיו, אולי זה לכאב ואולי בכלל לחרדה. אבל זה היה מציל חיים באותו הרגע. לקח את הכדור וברח החוצה לכיוון המדרגות או השירותים.

המתנתי שם עוד כמה דקות ארוכות, לוודא שהוא בסדר, עד שהבנתי שבאמת ברח. ושחררתי.

לא יודעת מאיפה היתה לי החוצפה, בחור זר בכל זאת, ואולי גם טעיתי בהנחות שלי... אבל אני יודעת שראיתי אותו. ולרגע הוא לא היה זר, הוא היה חבר שלי, אח שלי. והגוף שלי הרגיש את הכאב הבלתי נסבל שלו. את קוצר הנשימה, את הבלתי נסבלות של הקיום, את הצורך ללבוש מסכה של גיבור (יאללה די כבר עם זה!)

ברגע שהוא לא רצה שאף אחד יראה לו, שם
ראיתי אותו.
גם אם זה גרם לו קצת להתבייש ולהתקפל, זה פתח שם סכר עוצמתי, וזה גרם לו לרגע לא להיות לבד.
וכך, גם אני,
לא הייתי לבד.

זה מפחיד אבל זה כל כך חשוב עכשיו.
תסתכלו מסביב, אנשים כואבים.
כאב שקוף מבקש להיראות.

תראו.
שימו יד.
תשאלו.
תעזו.
בואו נפסיק להיות גיבורים גדולים. ביחד.

**אמיתי. בנימינה. ספטמבר 25.

יש כל כך הרבה רגעים שהייתי רוצה לכתוב עליהם, כדי שתהיו שותפים לעונג הצרוף ולהבנה העמוקה ש*אפשר אחרת*! שתתמלאו בהשראה שעו...
13/05/2025

יש כל כך הרבה רגעים שהייתי רוצה לכתוב עליהם, כדי שתהיו שותפים לעונג הצרוף ולהבנה העמוקה ש*אפשר אחרת*! שתתמלאו בהשראה שעוטפת רגעים מאושרים כאלה.
במרבית הפעמים אני שומרת את זה לעצמי, ומתענגת על הסיפוק והמשמעות שיש בעבודה שלי.

אבל כשזוג חוגג ככה את עצמו ואת פירות עמלו (ואני איתו!) והוא מצייר ככה את "הגביעים הקדושים" שהם זכו בהם בכוחות עצמם בדרך ארוכה – לא יכולתי שלא לבקש את אישורם לפרסם והם נענו בשמחה.

אתמול זה היה עוד אחד מאותם מפגשים שמתנקזים לתוכם הגאווה, ההצלחה ותחושת הבריאה.
אנשים שמבינים שכל התאוריה, התובנות, המפגש עם הכאב, התרגולים, הנאמנות לדרך והאהבה ממש בפועל יוצרים מציאות חדשה בחייהם וממלאים אותם שמחה ורוגע.

אנשים שמבינים פתאום ש-היי! הכל יושב אצלי, ואני יודע בדיוק מה לעשות!
מבינים שהם יודעים לזהות מבעוד מועד את האוטומטים המאיימים לכבוש, וברגע הנכון לקחת את ההגה ולנהוג את עצמם למקום אחר, מיטיב וחכם יותר.

פתאום היא כבר פחות תוקפת, הוא כבר פחות מתגונן, היא כבר פחות מרגישה משוגעת, הוא כבר פחות מרצה, היא כבר פחות מעמידה מבחנים, הוא כבר פחות שיפוטי, ושניהם כבר הרבה יותר... אוהבים.

אנשים שמבינים שהם יודעים ליצור ולשמור על קשר, לאהוב ולהיות נאהבים, ולהתמלא מכל הטוב שהתקשרות בריאה יכולה לתת לנו.

אנשים שמבינים שעם כל הפחד שיש בלהיות תלויים, אין חוזק גדול מזה אם באמת מתמסרים.

היה שם בכי טהור מנקה ומאושר, גם שלהם והאמת – קצת גם שלי. כי אני איתם לגמרי, מתרגשת ונפעמת מהכוחות שלהם.

החיים האלה לא קלים, לא חסרים אתגרים ומשברים מבחוץ, אבל יש לנו מקור כוח עוצמתי כאן בתוכנו ובינינו.
החכמים שיודעים להשתמש בו – יזכו באוצר שאף אחד כבר לא יוכל לקח להם.

תודה לכם, זוגות אהובים שותפים שלי לדרך, אתם יודעים מי אתם.

#טיפולזוגי #התקשרות #תקשורתמקרבת

עוד סמסטר הסתיים באקדמיה וזה אומר שעוד קורס "אומנות מערכות היחסים" שלי הגיע לסיומו. כבר חמש שנים שאני זוכה ללמד את התכני...
16/02/2025

עוד סמסטר הסתיים באקדמיה וזה אומר שעוד קורס "אומנות מערכות היחסים" שלי הגיע לסיומו. כבר חמש שנים שאני זוכה ללמד את התכנים שלי והשפה שלי בפורמט אקדמי לחלוטין, לסטודנטיות (נו מה, בעיקר נשים) שנה ג' בתוכנית לפסיכותרפיה הנעזרת בבע"ח של מכללת אורנים.
זוהי תכנית תלת שנתית רצינית ומעמיקה שמוציאה קבוצות איכותיות של מטפלות ומטפלים לעשות עבודת לב ייחודית ומקצועית עם מגוון רחב של אוכלוסיות.
זוהי תכנית מגוונת ועשירה, שלא רק שמלמדת איך להיות מטפלים טובים, אלא נותנת מעטפת ודחיפה להיות אנשים יותר טובים.

ואני נכנסת לשם בנישה שלי- מערכות יחסים.
שנה ב' אני מלווה אותן בקורס דינמיקה קבוצתית (שעליו אספר בסמסטר הבא) ובשנה ג' אני אוספת איתן את המסע שעברנו לידע מאורגן שקשור בתקשורת, מערכות יחסים, התמודדות עם קונפליקטים וכל מה שעטוף בזה. מהקשבה ואמפתיה ועד הכנה לשיחות טעונות, משיח של צרכים ועד חמלה עצמית.

זה אומר סילבוס, 13 שיעורים, ציון על השתתפות אקטיבית, בדיקת עבודות, בדיקת נוכחות וכל הסיפור.
אבל מה שזה בעיקר אומר זה שאפשר לארגן ידע בתחום שנראה לכולנו כמו ענן אפור מבלבל וחסר צורה.
זה אומר שאפשר ללמוד ולקבל כלים להתנהל בצורה חכמה ואחראית יותר בקשרים הכי חשובים לנו. וזה לא משנה אם אנחנו טכנאי רנטגן, מנהלים בהייטק, אנשי שיווק או מטפלים רגשיים.
וזה אומר שזה לא רק הופך אותנו לאנשים מאושרים יותר, זה גם הופך אותנו לאנשי מקצוע טובים יותר. מילה שלי.

יש פגישות ששוות כל מאמץ.יש פגישות שכדאי לנסוע עבורן שעה וחצי בפקקים, להתארגן, למצוא סידור לילדים ולהיזכר מול המראה למה ב...
10/02/2025

יש פגישות ששוות כל מאמץ.
יש פגישות שכדאי לנסוע עבורן שעה וחצי בפקקים, להתארגן, למצוא סידור לילדים ולהיזכר מול המראה למה בעצם אני עושה את מה שאני עושה.
יש פגישות שמותחות אותי קצת מעל לגובהי, מאלצות אותי להציץ מעל לקו הגבות ולהביט אל האופק שאני חולמת שיהיה שם.
יש פגישות שבהן, מעבר לטייטלים ולכותרות, אני פוגשת בני אדם – אנשים שרוצים לעשות טוב, להשפיע, ליצור שינוי.
יש פגישות ששוב מפגישות אותי עם ה"יותר מדי" שלי, עם הפנטזיות שלי, עם הדיסוננסים שלי, עם "הגם וגם" שלי, עם הפחדים שלי, עם גבולות הנוחות שלי, עם הסיפורים שלי על עצמי.
יש פגישות שהן חלק מדרך ארוכה – וכמו בסדרה טובה, גם אם הפרקים לא תמיד ברורים, עד סוף העונה הכול מתחבר.
יש פגישות שברור לי שכל מה שנדרש ממני זה פשוט להיות הכי אני, נקודה. הכי פשוט, הכי כנה, הכי בטוח, הכי אופטימי, הכי עמוק, הכי מורכב, הכי אותנטי, הכי נוכח, הכי שחר.
יש פגישות שאני אומרת לעצמי עליהן תודה.

#סדנאותבארגונים #יעוץלמנהלים #שותפויות #צמיחה #הגשמה

Address

Binyamina

Telephone

+972545601746

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when שחר בסטקר - שפה אחת posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to שחר בסטקר - שפה אחת:

Shortcuts

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram

Category

Our Story

ליווי זוגות בצמתי חיים מרכזיים בחיי המשפחה, בנקודות מעבר ומשבר; תוך למידת דיאלוג המייצר הסכמות, שותפות וקרבה. צמתי חיים אלה באופן טבעי מביאים עמם התמודדות מורכבת ומאתגרת למערכת היחסים הזוגית והמשפחתית, ולכן מהווים הזדמנות ייחודית ואפקטיבית ביותר ללמידה והתפתחות זוגית ואישית כאחד. במהלך הדרך נעשיר את מערכת היחסים במיומנויות תקשורת אפקטיבית וקבלת החלטות משותפת, שיאפשרו בניית תשתית לאיזון חדש ובריא. התהליך משלב גישור מניעתי ותקשורת מקרבת, אימון זוגי בגישת תרפיית המפגש וכלים טיפוליים נוספים. הוא ממוקד מטרות, קצר מועד, ומתקיים בסביבה הטבעית והנוחה לזוגות (כן כן, בבית שלכם!). אני מאמינה בכל לבי כי אושרו של אדם טמון בטיב מערכות היחסים בחייו. מאמינה גם שניתן לתרגם כל משבר וקונפליקט להזדמנות לצמיחה, למידה והתחזקות, אישית ומשותפת. נעים מאוד, אני שחר בסטקר. בהכשרתי עובדת-סוציאלית, בעלת תואר שני ביישוב סכסוכים, מגשרת מוסמכת ומאמנת זוגית. אשמח להכיר ולצעוד יחד אתכם, בדרככם...