22/03/2023
צעדים לשחרור מדפוס מרצה:
1. המילה 'לא' על נגזרותיה, היא חברה. מותר להגיד 'לא יכולה', 'לא מתאים לי', 'היום לא'.
כשאת אדם מרצה, לומר לא זו אימה מאוד גדולה. אז לא יאהבו אותי, לא יצטרכו אותי, יעזבו אותי.
זה כנראה לא המקרה. מי שאוהבת אותך תמשיך לאהוב, ומי שלא יהיה שם יותר כי אמרת 'לא', זה כנראה עדיף ותודה.
2. להגיד לא לאחרים, זה להגיד 'כן' לעצמך בעצם.
פעמים רבות עשיתי טובות לאנשים, כאוטומט, מבלי לזהות את הגבול של עצמי, ואת העובדה שאני עכשיו בתפקיד (שאני כופה על עצמי). לחיות ככה שנים על גבי שנים, יוצר מרמור פנימי, בו אני לא מבינה שאני נזקקת לאיזה גמול, או לא מבינה איך לא מוחאים לי כפיים בתוך כל זה, ואז נלקחת כמובן מאליו. בפנים מתחיל להיבנות המרמור, שיכול להימשך גם שנים. שנים בהן אני מחזיקה משהו על מישהו קרוב. יש אנשים שרק לראות את השם שלהם על צג הטלפון שלי מכווץ לי את כל הגוף, כי אני יודעת שהם רוצים לבקש משהו. שזו הסיבה היחידה שהם מתקשרים.
אז אם טיפחתי דפוס ריצוי שנמשך שנים על גבי שנים, לוקחת בחשבון שייקח שנים על גבי שנים להיגמל ממנו. זה מקובל עליי.
3. להפסיק להתנצל/להצטדק/להסביר למה אני לא רוצה את מה שאני לא רוצה, או כן רוצה את מה שאני כן רוצה. מותר לי לרצות ולהעדיף את מה שאני רוצה ומעדיפה. אם אני שלמה עם מה שאני רוצה/לא רוצה, ומתקשרת את זה בנועם כלפי חוץ, הציפיות של האדם שמולי ממני, ההשלכות שלה עליי, אינן באחריותי. זה פחד אלוהים. יש אנשים שברגע שאת מפסיקה לשרת להם את הצורך (שאת ולא אחרת הרגלת אותם שאת ספקית הצרכים שלהם), מיד מתהפכים עלייך, כועסים, מאשימים ועוד. לנשום ולבדוק. כל עוד אני מתקשרת בכנות ולא מפרה הבטחות ומילים, מותר לי לסגת מאינטנסיביות של קשר מסוים.
4. עכשיו כשאני בוואקום של אלה שעזבו/כעסו/שפטו/השליכו, אני יכולה לפחד ולנשום. להזכיר לעצמי כמה מעפן זה מרגיש להיות בתפקיד אוטומטי. כמה כובל ולא חופשי. כמה לא מיושר עם האמת. איפה האמת? בגוף. בגוף שלי אני מרגישה עם מי נעים להיות ועם מי לא. בגוף שלי אני מרגישה על מי אני יכולה לסמוך ועל מי פחות. ככה יש לי גם חופש לטעות. לבחון מחדש. אני שונה כל יום. מי שמולי שונה כל יום. גמישות היא תנאי הכרחי למערכות יחסים משמחות ומתאימות.
אם אני לא מכירה את גבולות הגוף והנשמה שלי, אני פועלת על פי פורמולה התנהגותית שרכשתי. בפורמולות אין גמישות. הגמישות היא תוצר של הסכמה להיות במקום שאני לא מכירה - למשל להגיד 'לא' ולראות מה קורה. מה אני לומדת שם שהוא חדש.
5. כדי להכיר את גופי ותחושותיי יותר לעומק - זמן לבד. זמן לבד עם מחברת. זמן לבד בטבע. זמן לבד בתוך הגוף שלי. עוקבת אחרי התנועה הפנימית כמו שאני מסתכלת על המים זורמים בנחל. מתבוננת בסקרנות, ממממ "מה יש פה"?
משהכרתי את תחושותיי, אני מתחילה לשים לב לסיפורים המלווים את התחושות. החמוץ הזה בגרון, מזכיר לי עלבון. "כשx אמרה לי ש...", "כשהרעיון שהעלתי זכה להתעלמות", "כשy לא רצה שאשתתף ב.."
הכיווץ בשכמות מזכיר לי את העומס שיש עליי כשאני נמצאת בתפקיד ספקית הצרכים. התחושה הזאת מזכירה לי אינספור פעמים שהיה לי כבד ולא ידעתי איך להניח את המשא הזה.
6. משהכרתי את תחושות הגוף ואת ההרגשה וההסבר המתלווים אליה, אלמד לקבלן ולתת להן תוקף.
אני מרגישה עלבון. אני מרגישה כובד.
אני מתרככת כלפי עצמי, ומרגיעה את הראש הקודח. מותר להרגיש עלבון, כעס, שיפוט, קנאה, בושה, פספוס, אפסות, חוסר יכולת, אכזבה, בדידות. מותר להרגיש אותם.
**כולםן!! מרגישים אותם. רוב האנשים פשוט מצטיינים בלהדוף את כל זה החוצה מיד, ועלולים לפספס את השמחה המופלאה שטמונה בלהיות חבר.ה של עצמי. אהבת חיי. האדם שאני נמצאת איתו תמיד. זהב מנצנץ בדפנות הפנימיות של הורידים והעורקים. זה מה שיש שם - זהב בצורת הביחד שלי עם עצמי ועם כוחות הטבע והיקום.
כשאני לומדת לקבל את הרגשות של עצמי על כל המנעד, כשאני מצליחה להתרכך גם מול הקשים ביותר מביניהם, אני מפסיקה להזדקק לאישורם של אחרים כמו מכורה בקריז. נהיה לי יותר נוח בתוך עצמי. אני לומדת להחזיק לי את היד.
7. עכשיו כשזיהיתי את תחושות הגוף, את הרגשות וההסברים המתלווים, שרדתי את הריק שהפחיד אותי כל כך, ולמדתי להחזיק לי את היד בחושך, אני הופכת חופשיה יותר.
היחסים שלי הופכים הרמוניים יותר. אני בתהליך של לימוד והרכבה מחדש של גבולותיי, וכך הנתינה שלי החוצה שלמה הרבה יותר.
אני מרעננת מערכות יחסים קיימות, נפרדת מאלה שלא מתאימות יותר, ומפתחת קשרים חדשים הרבה יותר מספקים, מותאמים וממלאים.
כשהגבול שלי ברור לי מלכתחילה, אני לא צריכה לפחד שיחצו לי אותו 9 פעמים ביום, כי אני רואה אותו בבירור. יכולה לחייך ולומר, "לא בא לי ללכת למסיבה", והשמיים לא נופלים. ואת עדיין את.
מי שאוהב אוהב, מי שלא אוהב אותך כי את לא רוצה ללכת למסיבה, שיילך תקעווד בכל מקרה.
נ.ב
כל כך הרבה זמן פחדתי שאם אפסיק לצבוע את השיער, וככה ייצא לי כל הלבן, אהפוך לאישה מכוערת, זקנה ולא אטרקטיבית. עוד טמטום מצוי של דפוס ריצוי עמוק שמסתיר בתוכו משהו כמו "אם את לא ______ אין לך מה להציע/אין לך זכות קיום/את מעפנה/משעממת/לא אטרקטיבית/מוזנחת ועוד מחמאות כפרה... שקצרה היריעה מלהכיל את השטויות האלה. שאלוהים תשמור עלינו מפנינו, ומפני הסורגים והבריחים שאנחנו מניחים על עצמנו יותר מדי.
שבוע חדש של מרכוז והתבוננות, על הפלא שאת.ה
העולם שבפנים גדול הוא אינסופי, בדיוק כמו בחוץ. פעם היו מגלי ארצות, אני רוצה לגלות נפשות.
ספרו לי על גילויים עצמיים מרגשים, אני אוהבת 💙
