08/10/2025
חגים מביאים איתם זיכרונות,
ובעיקר חג הסוכות –
ונערה אחת שהפכה חדר של כאב לסוכה של אור.
מספר ימים לפני חג הסוכות אמרה לנו דסי:
"אבא, אמא, החלטתי שפה, במחלקה, צריכה להיות סוכה ושתהיה אווירה של חג גם לחולים במחלקה."
דסי לא ראתה מחלה – דסי ראתה אנשים.
ובתוך המקום הכי רחוק מהחיים – החליטה להכניס חג.
היא מסרה לידי פתק קטן – "רשימת מכולת"..
גליונות נייר, טושים, דבק, חוטים, מסמרי פלדה ו..סכך
חשבתי לעצמי – היכן בדיוק היא מתכוונת להניח את הסכך?
אבל דסי ביקשה, ואי אפשר לסרב.
קניתי את כל מה שברשימה והבאתי למחלקה.
כן, גם סכך...
דסי עברה במחלקה – ניגשה לכל חולה שיכול היה לרדת מהמיטה,
ואמרה בחיוך:
"תבואו לחדר משפחות. יש הפתעה."
החדר התמלא.
כולם ישבו סביב שולחן – ציירו, גזרו, הכינו קישוטים.
ודסי, מלאת חיים, עמדה ביניהם – מחלקת הוראות ו... שמחה.
הסתכלנו עליה ועל יתר החולים, וליבנו התמלא.
תוך זמן קצר קמה בחדר 'סוכה' אמיתית –
ציורים ושרשראות נייר על קירות החדר וסכך שחיברתי לתקרת הבטון
ודסי – כמו תמיד – חיברה לבבות.
אחת האחיות שעברה בין החדרים הופתעה לראות שמרבית המיטות ריקות.
ניגשה ל"חדר משפחות" – והייתה המומה.
מיד קראה לכל הצוות.
הם עמדו בכניסה – המומים, מחייכים, שותקים.
משהו היה שם, בחדר הזה.
אי אפשר להסביר במילים ,'שפת הגוף 'אמרה את הכל..
כך הייתה דסי –
לא חיפשה נוחות, חיפשה משמעות.
גם כשהיה לה מעט כוח – חילקה אותו לאחרים.
גם כשהיה לה קשה – דאגה שכולם יחייכו.
ה'סוכה' ההיא עמדה ימים ספורים בלבד,
אבל בלב – היא עומדת עד היום.
בכל שבוע לפני סוכות – כבר שלושים שנה –
אני נזכר באותה "רשימת מכולת",
ובאותה ילדה גדולה מהחיים,
שהקימה סוכה לא מעץ ובד – אלא מלב.
שם, בין הקישוטים שהכינו החולים,
עברו עיגולים של תקווה, כוח ושמחה.
ודסי… שמחה.
