20/04/2026
בשבוע שבו המדינה כולה עוצרת מלכת, אנחנו מבקשים לעצור רגע איתכם.
יש מי שזוכר לקול צפירה, ויש מי שהצפירה בליבו אינה פוסקת לעולם. אנחנו מאמינים שאין סרגל לכאב ואין היררכיה בגעגוע. בלב הישראלי יש מקום לכולם – גם ליקירים שלכם, שהשאירו חלל שאינו נמדד במדים או בנסיבות, אלא רק באהבה הגדולה שהייתה.
הזיכרון שלכם הוא חלק מהסיפור של כולנו. אנחנו כאן כדי לתת לכאב הזה בית, הכרה וחיבוק. היום, ובכל יום שיבוא אחריו.
בשותפות גורל ובאהבה,
ש היררכיה לכאב, גם אם אנחנו לא אוהבים להודות בזה.
כשהצפירה חותכת את האוויר, המדינה כולה עוברת לדום. היא זוכרת מדים, היא זוכרת גבורה, היא זוכרת קרבות. אבל בתוך הדממה הזו, יש אלפי משפחות שהכאב שלהן נשאר שקוף. הן איבדו את היקר מכל לא בשדה הקרב, אלא בקרב הסיזיפי של החיים – בתאונה, במחלה, בפתאומיות שאין לה שם ואין לה טקס.
השכול האזרחי הוא פצע מדמם בלב הישראלי, גם אם אין לו יום רשמי בלוח השנה.
כשהעליתי את שתי המילים האלו לסדר היום הציבורי, לא חיפשתי הגדרות יבשות. חיפשתי בית לגעגוע שלנו. רציתי לומר בקול: הדמעות של אמא שאיבדה ילד בתאונה הן אותן דמעות. החלל בלב של סבא וסבתא שקוברים נכד הוא אותו חלל. השבר של האח שנשאר לבד בחדר הוא אותו שבר.
אי אפשר להגיע ללב שלם בלי לחבק את כל רסיסי האובדן. הגעגוע שלנו לא צריך "אישור" כדי להיות עמוק וצורב. הוא חלק מהפסיפס של כולנו.
ביום הזה, הפניה לכל מי שנושא את החלל השקט הזה: אתם לא לבד. אנחנו כאן, רואים אחד את השני, מחזיקים את הזיכרון שלא נכנס לטקסים הממלכתיים, אבל נוכח בכל נשימה שלנו.
זוכרים את כולם. לא רק בצפירה – אלא בחיים עצמם, וביום שאחרי.
