16/11/2023
בול פגיעה💔🤍.
תודה!
״את יכולה לקחת אקמול, אבל לא נראה לי שזה יעזור. הלב שלך פשוט נשבר״ הוא אמר בפסקנות.
״נשבר? מה זאת אומרת?״ צעקתי, ״זו תופעה מוכרת? זו מחלה? יש מה לעשות?״
״לב שבור זו בעיה״, הוא אמר ברצינות. ״כבר חודש שאנחנו רואים את זה אצל כל מטופל שנכנס״.
ושלך דוקטור? איך הלב שלך? שאלתי.
״לא בדקתי, אבל אני יודע. שבור״ הוא אמר חרישית וקולו רעד.
״איך מתקנים כל כך הרבה לבבות שבורים? איך זה קורה?״ שאלתי.
״לא מסובך להבין״ הוא ענה. ״כשנלקחים הילדים שלנו, הנשים, הבתים שלנו, מיד אחרי שלב ההלם, מגיע שלב הכאב. עליהם, עלינו, על העולם שעצר בחריקת בלמים ולא ישוב.
״הכאב הזה זקוק לעדותם של אלה שלא כואב להם, להכרתם של אלה שלא נגע בהם הרוע. לעיטוף מנחם, עיניים טובות, אוזניים קשובות. הכאב זקוק להדהד בתוך מיכל מרפא של אנשים טובים שבנוכחותם, בהכרתם, בעצירתם, נפתח סדק דק של אמונה מחודשת בטוב, תקווה, אולי תפילה שיגיע יום ונזכה לנחמה.
זרע קטן של משמעות, משענת בתוך כאוס של כאב לופת.
״כשאין מי שיכיר בכאב, כשלכולם כואב ואין עולם פנוי לרפא, נשברים לבבות, מתנפצים לרסיסים.
החזקים הולכים עם סדקים, מתפקדים באשליית אדרנלין, האחרים מתעוררים כל בוקר עם כאב שלא הכירו. עם לב שנשבר ומצווה עלינו לתת ידיים. להחזיק חזק זה בזה, שרשרת אנושית של לבבות חולים, פועמים בשביל עתיד של ילדים״.
הוא עצר לרגע ואז נשם בקושי והוסיף:
״לפעמים נדמה לי שהציפורים נותרו לצייץ תקווה בחלוננו. נדמה שרק הטבע יכול להיות עד לשברוננו. ובעוצמתו המרפאת בא הגשם, תבוא גם פריחה, ההרים יעטפו, הים יחבק, השקיעות והזריחות ינחמו וילחשו חרישית שאין אופציה אחרת מלבד תקווה.
״הטבע ילחש לנו להמשיך, יבטיח שיהיה בסדר, שיגיע יום בו הכאב המפלח הזה יעבור לגור במקום אחר, יום בו הם יחזרו, המלחמה תסתיים והלבבות שלנו יתאחו, עם סדקים, צלקות שישארו לתמיד, עדות לשבר מימים רחוקים בהם העולם השתגע״.
(ציור: ״ייסורים״, אוגוסט פרידריך שנק)
