רביב גז פיזיותרפיה ושיקום תנועתי

14/05/2024

בעבודתי בקליניקה אני פוגש מגוון רחב של מטופלים,
כל מטופל מגיע עם סיפור אחר,
ולכל מטופל יש התמודדויות שונות, שלפעמים מאתגרות את החשיבה שלי למצוא ולהתאים את הדרך הטיפולית הייחודית לו.

עצמאות- סיפור מקרה

אורית בוארון, מאובחנת עם מחלת ניוון שרירים פרוגרסיבית, הגיעה אלי לטיפול, אי אז בתחילת דרכי המקצועית כפיזיותרפיסט,
בימים שהיא התנדנדה בין הליכה מהוססת לבין מעבר לכסא גלגלים.
העבודה עם אורית הייתה עבורי, כמו גם בעבורה, האתגר בין ההיתכנות של הגוף לשמר את שקיים לבין התהליך הטבעי של המחלה להיחלשות השרירים.
הקו המנחה שלי לטיפול בה, היה ללמד את אורית לפתח עצמאות בכל שלב ושלב בדרך מהעבודה בקליניקה לחיים האמיתיים,
בין אם בהתאמה של כסא הגלגלים לנוחות מירבית או בהתאמה של הסביבה למוגבלות,
לבין האימון הבלתי פוסק של שרירי הליבה ליציבה נכונה, לישיבה נכונה, לנשימה נכונה.
עבודה ללמידה מחודשת של היכולות למול המוגבלויות לקבלה של האני המתחדש שבה, בכל שלב שמגיע עם המחלה.
הטמעת הקשר בין ה- Doing ל- Being מתוך ההבנה שהעבודה משתלמת, גם לגוף ובעיקר לנפש.

גמישות הטיפול עם אורית, מביא אותנו למקומות חדשים,
טיפול שבועי ארוך שנים, שעבר דרך קליניקות, הידרותרפיה, לימודי צילום ואפילו גלישה בים,
טיפול שמדגיש הלכה למעשה מהי עצמאות.

עצמאות שמסמלת חופש תנועה, גם מתוך מוגבלות פיזית.

חג עצמאות שמח, ישראל 🇮🇱

14/05/2024

בעבודתי בקליניקה אני פוגש מגוון רחב של מטופלים,
כל מטופל מגיע עם סיפור אחר,
ולכל מטופל יש התמודדויות שונות, שלפעמים מאתגרות את החשיבה שלי למצוא ולהתאים את הדרך הטיפולית הייחודית לו.

עצמאות- סיפור מקרה

אורית בוארון, מאובחנת עם מחלת ניוון שרירים פרוגרסיבית, הגיעה אלי לטיפול, אי אז בתחילת דרכי המקצועית כפיזיותרפיסט,
בימים שהיא התנדנדה בין הליכה מהוססת לבין מעבר לכסא גלגלים.
העבודה עם אורית הייתה עבורי, כמו גם בעבורה, האתגר בין ההיתכנות של הגוף לשמר את שקיים לבין התהליך הטבעי של המחלה להיחלשות השרירים.
הקו המנחה שלי לטיפול בה, היה ללמד את אורית לפתח עצמאות בכל שלב ושלב בדרך מהעבודה בקליניקה לחיים האמיתיים,
בין אם בהתאמה של כסא הגלגלים לנוחות מירבית או בהתאמה של הסביבה למוגבלות,
לבין האימון הבלתי פוסק של שרירי הליבה ליציבה נכונה, לישיבה נכונה, לנשימה נכונה.
עבודה ללמידה מחודשת של היכולות למול המוגבלויות לקבלה של האני המתחדש שבה, בכל שלב שמגיע עם המחלה.
הטמעת הקשר בין ה- Doing ל- Been, מתוך ההבנה שהעבודה משתלמת, גם לגוף ובעיקר לנפש.

גמישות הטיפול עם אורית, מביא אותנו למקומות חדשים,
טיפול שבועי ארוך שנים, שעבר דרך קליניקות, הידרותרפיה, לימודי צילום ואפילו גלישה בים,
טיפול שמדגיש הלכה למעשה מהי עצמאות.

עצמאות שמסמלת חופש תנועה, גם מתוך מוגבלות פיזית.

חג עצמאות שמח, ישראל 🇮🇱

22/04/2024

חירות- סיפור מקרה.

את דרור הכרתי לפני 15 שנים,
אני, פיזיותרפיסט צעיר, והוא, הפצוע הכי קשה ממלחמת לבנון השניה.
פגשתי עלם חמודות שברגע אחד נפלו עליו השמיים.
אותו הרגע שהביא אותו לאשפוז ארוך ושיקום עוד יותר ארוך, ולמעשה אחרי שלוש שנים של בתי חולים הוא הגיע הביתה ואני הגעתי אליו.

הגוף הכואב והפצוע, היה רק הכלי, בדרך לפגישה עם העיניים המדהימות של דרור.
עיניים שדיברו חיים!
עיניים ששידרו חופש,
עיניים שביקשו חירות,
עיניים שהבהירו לי, כבר אז, שאנחנו נעבוד קשה, נהפוך עולמות ותיכף גם נחגוג את החיים.
מפגישה שבועית, לדו-שבועית,
מתרגיל אחד למשנהו, צמחנו, יחד!
אני כמטפל מולו והוא כמטופל מולי.

והיום,
ערב חג הפסח, חג החירות,
אין מטופל כמו דרור לסמן לי חירות מהי.
חירות לבחור בחיים, חירות לחגוג אותם, חירות לכבוש עולמות וחירות לצאת ממגבלות הגוף ולייצר חיים מלאים בתוכן.

דרור, הוא ההוכחה הניצחת לכך ששיקום הוא לא מילה גסה,
שיקום כדרך,
הוא הרוח החיה שמאפשרת חופש גם במקומות מוגבלים.

חג חירות שמח, יקרים 🫶

06/07/2023

06/07/2023

השנים שלי כפיזיותרפיסט משכו אותי למקרים מאתגרים: פגיעות ומחלות נוירולוגיות, פגיעות ראש ,שיקום אחרי תאונות דרכים מורכבות, וגם אתגרים כמו נפילות בגיל המבוגר.
בקליניקה החדשה בישובי גדרות שליד גדרה, הכל מוכן כדי לאפשר תהליך שיקומי עמוק ויסודי. מקום שהגישה הטיפולית וגם האבחונית בו הם תפיסה שבוחנת את כל המכלול. המגבלה הרפואית- תפקודית, אורח החיים , מטרות השיקום והסביבה הארגונומית.
כשאני שואל את עצמי מה מביא אותי לבחור דווקא במקרים הקשוחים יותר ומה עוזר לי לשמור על אופטימיות גם כשהתקווה לא כתובה בספרים, התשובה היא ברורה- אין כמו לראות התקדמויות "קטנות" שהן בעצם עולם ומלואו למטופל. למשל כשמטופל אחרי פגיעת ראש מורכבת מצליח לשבת בקלות יותר, בלי ליפול או כשמצליח ליצור תנועה סימטרית יותר בין הידיים תוך כדי טיפול.
20 שנים בהם אני מטפל במכונים פרטיים וארגונים, בן בית אבל גם אורח, ועכשיו מגיע הביתה. בשבילי המרחב הזה הוא מגרש המשחקים שלי. אני מביא את האהבה שלי לחיבור לגוף ולתנועה שמביאים שמחה והנאה לתהליך השיקומי. זה לא ספורט קפדני ונוקשה, אלא הזדמנות לחוות, לשחק ולגלות תחושות חדשות שמזרימות חיות ותקווה לגוף.
לא הגעתי ללמוד פיזיותרפיה מתוך חיבור לספורט, אלא הגעתי לספורט דווקא דרך הפיזיותרפיה. כילד הייתי מסורבל ולא ממש מחובר לגוף שלי. את המתנה הזו קיבלתי בדרך שלי כפיזיותרפיסט. אחרי לימודי בסיס ועוד המון קורסים אחרים, פגשתי את האימפרוביזציה , היוגה, הריצה והג'יירוטוניק שפתחו לי את הדרך להתחבר לגוף שלי ולספורט. וזאת המתנה העצומה שקיבלתי אותה אני מעביר הלאה למטופלים שלי.

אני מזמין את כל מי שיש לו מגבלה גופנית או כאב ליצור קשר, וביחד נחקור ונגלה פתרונות יצירתיים בקליניקה החדש שלי.
אשמח לתיוגים, שיתופים ובכלל - בואו לבקר.
באהבה,
רביב

15/03/2022

עצמאות בגיל השלישי והרביעי, זה לא מובן מאליו
מבקש לכתוב היום על המצבים האלה בחיים, בהם האישה או הגבר שבגילאים האלוט כבר אינם לגמרי עצמאיים - לפעמים נזקקים להשגחה בחלק מהזמן, לפעמים צריכים עזרה מדי פעם בלבד, ולפעמים ממש תלויים בעזרה (ולפעמים זה גם משתנה מיום ליום).
מה המקום שלנו כבני משפחה/חברים/קרובים במצבים האלה? איך אנחנו יכולים לעזור? מהי הדרך המיטיבה להיות על יד, לעזור ולחזק, לתמוך ולעודד? ואם אתם בעצמכם בגיל השלישי-רביעי- מה אתם יכולים לבקש ממי שתומכים בכם?
ביום שישי האחרון הייתי בביקור בית אצל יפה (שם בדוי כמובן) חקלאית בעברה, בת 87, אישה לוחמת, שחיה במושב עם מטפלת סיעודית, ואיבדה את בן זוגה בעת האחרונה.
חוץ מזה שיפה היא אישה חזקה, לעיתים חדה כתער, עם חוש הומור יוצא דופן, היא מתמודדת עם חולשה כללית, כאבים וקושי קוגנטיבי לסירוגין .יפה מתהלכת עם הליכון רוב הזמן, עם עזרה קלה עד בינונית של מטפלת זרה שנמצאת איתה.
יש פעמים, שבזמן שאני איתה בטיפולים, בעידודי היא גורבת גרביים, נועלת נעליים, נשכבת וקמה מהמיטה, הולכת בלי אביזר וכל אלה בכוחות עצמה. בעידוד ילדיה, יפה גם עוזרת בבישול (כשהיא נכנסת למטבח, היא זורחת! ילדיה יודעים לספר עליה שבמטבח יש לה ידיים מזהב), ובפעם האחרונה שהייתי אצלה אפילו מעט רצה אחרי המטפלת שלה (בלי שום אביזר עזר!). את כל זה היא עושה בהשגחה בלבד ללא עזרה ( 'השגחה' זה מושג שמתאר מצב בו קיימת סכנת נפילה, אבל אין צורך בעזרה פיזית אלא רק בהשגחה למניעת נפילה). לעומת זאת, יש פעמים שאני מגיע ויפה שבויה לגמרי בתוך המגבלה והקושי (אף פעם לא ברור לי כמה הרקע לכך הוא גופני וכמה נפשי).
במשך השבוע, כשיפה לבדה עם המטפלת הסיעודית, היא מבקשת מהמטפלת שתעשה הכל בשבילה, לא מוכנה לנעול ולגרוב לבדה ואין מה לדבר על עזרה בבישול.. וזה למרות שיש ליפה מטפלת מהממת שכן מעודדת את יפה לעצמאות ולעשייה.
כשאני עם יפה, פעם בשבוע, אני לא מאפשר לה לנוח, לא מאפשר לה לוותר, ובכך משיג יותר תוצאות ועוזר לה לגלות ולהוציא לפועל יותר עצמאות. ייתכן וגם האמון שלי בה עוזר לה להאמין בעצמה, משרה עליה ביטחון ומזכיר לה את כל מה שהיא יכולה לעשות בעצמה.
מעבר לתועלת הגופנית העצומה שנובעת מתפקוד עצמאי ככל שניתן, תפקוד כזה מאפשר ליפה, לבני המשפחה, למטפלת שלה, וגם לי לתפוס אותה כאשה עצמאית, חזקה שמתפקדת בכוחות עצמה.
בעיניי, וזה מבחינתי העיקר , התפקיד שלנו כבני משפחה\מטפלים סיעודיים שמלווים אדם במצבי הביניים האלו שבין תלות מלאה לעצמאות הוא להיות רגישים לכמה עזרה הם זקוקים, לעודד עצמאות ככל שניתן, להימנע מחיבוק דוב שיוצר תלותיות, וכמובן להגיש את העזרה בגובה העיניים, במלוא הרגישות והאהבה.

28/01/2022

12/01/2022

10/01/2022

09/07/2018

גם ככה נראה שיקום. השקעת ויצירת אנרגיה לאורך זמן.
אני אצליח לגלגל את הסלע הזה? גם כשעולה ייאוש, ובמיוחד בשיקום ארוך טווח הוא עולה, כדאי ללחשןף אותו, לדבר עליו ואז מתפנים להמשיך הלאה במעלה הדרך לשיאים חדשים!

07/07/2018

מרגש אותי דמעות