13/03/2025
סוג של פוסט תודה.
אני ממש פחות טיפוס של מד"ב ואימה ודברים הזויים ומפחידים. אני תנו לי סרט פעולה ריאלי לחלוטין עם ג'ייסון סטיית'האם ואני מסודרת. או שתנו לי רק את ג'ייסון, בלי הסרט. גם טוב. בחורה צנועה סה"כ.
לפני כמה שנים אחי היקר מאוד הודיע לי שאני חייבת לראות סרט על ערפדים (כאן כבר איבד אותי) "What We Do in the Shadows". תוך כדי צווחות של התנגדות נמרצת מצאתי את עצמי מתפוקקת מצחוק על הרצפה מול טריילר שהכריח אותי (שום לקיחת אחריות פה) לראות את הסרט ההזוי הזה. זאת היתה אהבה מטריילר ראשון.
אחרי שצפיתי והחלטתי להתחתן עם הסרט או לפחות עם ג'מיין קלמנט, הסתבר שיש עוד מהטוב הזה - סדרה שלמה וקצרה מדי.
ברגע הזה הבנתי אהבה מה היא.
קולין רובינסון הוא דמות מעולה שהגיע עם הסדרה, והסביר לי מיליוני דברים על החיים עצמם.
קולין הוא ערפד אנרגיה. אם ערפד נורמטיבי מוצץ לאנשים את הדם ומרוקן אותם מחיים דרך העורק - קולין מרוקן את בני האדם (והערפדים) מהאנרגיה שלהם על ידי שעמום או תיסכול. אין שום דרך לדעת שהוא ערפד - הוא נראה אדם רגיל ובלתי מזיק בעליל. עד שהוא רעב.
דוקטור אלברט אליס, אבי הטיפול הרציונלי-אמוציונלי, היה מזהה את קולין רובינסון מיד. הוא מדבר על כך שאנשים ואירועים אינם מטרידים אותנו, אלא הפרשנות שלנו לגביהם היא שמטרידה אותנו.
ואני מדברת על אלו שיודעים איך לגעת לנו במדויק בנקודות שהן הכפתור שמתניע אצלינו את ההטרדה הזאת. אלו שמתוך לחיצה נכונה על הכפתור הנכון, גורמים לנו להרגיש מותשים רגשית אחרי אינטראקציה איתם. גם ד'ר אליס, כמו בסדרה, לא עוטה על אף אחד גלימה וניבים, אולי פיג'מה או משקפי פסיכולוג ותואר דוקטור. פחות סקסי מערפדים סטנדרטים, אבל התוצאה די דומה.
העניין הוא שבמציאות קולין-רובינסונים-wannabe הם קצת פחות חמודים. קצת פחות מצחיקים. וכשזה קורה לנו, זה קצת יותר כואב. ממש.
ובחיים האמיתיים, אם לא מצחיק לנו זה סימן שאנחנו צריכים לומר להם תודה על הכאב.
בגדול אנחנו צריכים לומר תודה לכל מי שאנחנו נתקלים בו. זה אולי מובן מאליו כשהאדם חיובי ומיטיב איתנו, אבל כשהאדם פגע בנו- על אחת כמה וכמה.
כי בכל פגיעה קיים שיעור, בכל דבר קיים פוטנציאל ללמידה עבורינו אם רק נדע לראות את הערך שבדבר. אם כבר חווינו את הכאב - לפחות נפיק ממנו ערך, לא ככה?
ניטשה, פילוסוף עם שפם מרשים ביותר (שיש סיכוי לא רע שהיה מסתדר מעולה בסדרת ערפדים), אמר פעם "מה שלא הורג אותי, מחזק אותי". (מה שהוא שכח להוסיף: "ואם זה לא הורג ולא מחזק אותי, לפחות זה נותן לי חומר טוב לפוסט בפייסבוק")
ניקח לדוגמא תשלום על קורס. לא שבא לנו לבזבז ערימות של כסף אבל סה'כ הרוב ממשיכים לחיות אחרי מהלך כזה- ואפילו לומדים משהו על הדרך (או כפי שאמר האיש והשפם- מתחזקים).
על קורס באוניברסיטה משלמים בפריסה לתשלומים, על קורס במכללה פורסים ליותר תשלומים, ובמקרים אחרים, בחיים עצמם, משלמים בכאב. גם כאן וגם כאן חבל לבזבז את התשלום מבלי להפיק ממנו את המיטב, ולהתחזק.
יש כאב שמגיע מפגיעה בלתי מכוונת, ויש כאב שנוצר מתוך מפגש עם אנשים שמתקיימים על חשבון הכאב שגורמים. אני קוראת להם ערפדי אנרגיה. או קולינס, כי זה חמוד.
ערפדי אנרגיה הם אלה שצריכים לדרוך על אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם. הם ניזונים מהכאב. הכאב הוא המזון האנרגטי והרגשי שלהם. אם לא נכאב הם לא יצליחו לקבל את שלהם, לא יראו שהצליחו "להקטין" אותנו, כלומר מבחינתם - לא הצליחו "לגדול".
ויליאם גלאסר, בגישת הבחירה שלו, מדבר על אנשים שמנסים לשלוט באחרים במקום לשלוט בעצמם. כמו ערפדי אנרגיה – במקום למצוא מקור כוח פנימי, הם שואבים את הכוח מאחרים. (גלאסר כנראה לא צפה ב"What We Do in the Shadows", אחרת היה מוסיף פרק שלם בספר שלו על ערפדים פסיכולוגיים, רושמת לעצמי להמליץ לו לצפות).
מה שחלקינו לא יודעים הוא שברגע שנגיד להם תודה - הם לא יוכלו להצליח במשימה שלהם. הם ישארו קטנים כי לא הסכמנו להתכווץ מולם. ככל שנודה לערפדי האנרגיה שמשימת חייהם היא להקטין כדי לחיות, הם עצמם יקטנו. ככל שאנשים לא יסכימו להידרך על ידיהם, הם יתכווצו. יאבדו מכוחם, יעלמו מולינו.
זה כמו להציע לערפד (רגיל, מהסוג היותר סקסי) שום במקום דם – הוא פשוט לא יודע מה לעשות עם זה חוץ מלברוח.
ברגע שאדם מחפש את הערך בשיעור, עושה שימוש בכאב שלו כדי לצמוח, לגדול, להבין מה הערך שם - הוא גדל. ואם האדם גדל בעקבות הכאב שהעניק לו ערפד האנרגיה, ערפד האנרגיה לא יכול להזין את עצמו יותר, ולא גדל על חשבונו. הוא חסר משמעות.
וככל שנבין את זה, ככל שנבין את הערך בכאב, ככל שנגיד תודה למכאיב, כך פוטנציאל הכאב יפחת ואיום המכאיבים יקטן.
כאן הייתי ממליצה שבפעם הבאה שתפגשו ערפד אנרגיה (הם יותר נפוצים מסרטים של ג'ייסון סטיית'האם, לצערי), תגידו לו תודה. לא בציניות, אלא באמת. וגם תסתובבו עם שום, ליתר בטחון.
כי מסתבר שערפדים, בדיוק כמו סרטי אימה, יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על החיים.
גם אם אנחנו מעדיפים את ג'ייסון. בלי הסרט.
ולכו לראות את הסרט, ואז את הסדרה.
תודו לי אח''כ
