21/11/2023
מנסה לשחזר לאחור איך היינו בהתחלה ואיך אנחנו עכשיו.
הלם, פחד משתק, חרדה בכי בלתי נשלט.
פחד שהלילה יגיע כי הראש והלב מנסים לעכל ולעבד.
קשה לכבות את המחשבות, הלוואי שהיה כפתור פשוט שלוחצים עליו ופשוט נרדמים.
תחושה של אכזבה, בדידות והפקרה.
תחושה של ביטחון כשהנשק שלנו בבית על השידה בזווית העין.
ילד שהולך לישון עם רובה צעצוע במיטה, הזיה!
שאלות של הילדים ומידע מאוד ממוקד ומצומצם של מה שקורה באמת.
מרגיש קצת כמו מתכון של עוגת מה עושים במצב חירום...
הבנה אחת ברורה שעכשיו הכי הכי חשוב ודחוף זה לתמוך בחיילים ובכוחות הביטחון ששומרים עלינו. זה העסיק אותי מאוד ועד היום עוזר לי לשמור על שפיות.
הכרת הטוב על הזמן שלי עם הילדים והיכולת להפעיל אותם, להיות אמא, מורה, עקרת בית, מדריכת טיולים ולהנות מכל רגע בהודיה גדולה גם על הרגעים המאתגרים בהם אני מזכירה לעצמי שלפחות יש לי אותם כאן בידיים, להריח, לחבק ולהרגיע.
מחשבות בלתי פוסקות על החטופים
הלב מכווץ רוב שעות היום מזה!
יום שישי עבורי הוא יום קשה מנשוא, לא מסוגלת להרגיש שלמה כשהם שם ואף אחד לא יודע מה איתם.
הילדים כבר רגילים
יש אמא טלי שצוחקת ויש אמא טלי שבוכה והלב שלה נשרף.
השתדלנו מאוד לא לחשוף אותם לנושא החטופים עד שעיניהם קלטו קיר ענק מלא בתמונות שלהם ואז כבר היה צריך להסביר להם.
אריאל שבר אותי כשהניח את ידו על התמונה של כפיר התינוק הג'ינג'י ושאל: אבל אמא, איך אפשר לקחת לכלא תינוק כזה קטן, מה הוא עשה להם???
נבלות
בא לי שיקרה קסם שיעלה אותם בלהבות וימית אותם בייסורים קשים.
שהידים בשקל.
מה מוכרים להם בשם הרוע!? יחכו לכם 72 בתולות, זה כל כך הזוי לתפוס את המשפט הזה! ומה תעשו איתם יא סוטים? מה???
שלכל אחד מכם יחכו 72 דקירות ישר לתוך הלב אמן.
אצלנו בבית, בבית שהפך לביתנו בתקופת המלחמה לא מפמפמים חדשות, מקליטים מחכים שהילדים ירדמו וצופים במרוכז בערב.
יש הרבה קטעים שמעבירים קדימה.
לי חשוב לצפות בכתבות על הגיבורות והגיבורים ששרדו ואלו שנפלו למעננו. חשוב לי לחלוק להם את הכבוד האחרון שמגיע להם.
אין לי הרבה מילים מנחמות, מרגישה שמנגנון ההכחשה פגש את חברתו הדחקה ויחד הם עובדים שעות נוספות. משתדלת בכל יום לעשות הכי טוב שאני יכולה ומקווה כמו כולם שנזכה בקרוב לאור גדול עם שובם של החטופים ושכל כוחותינו ישובו בריאים ושלמים אמן.