09/02/2026
היא נכנסה לקליניקה בשקט.
לא מהשקט המרגיע - אלא מהשקט הזה
שמלווה אנשים שמנסים לא לתפוס מקום.
ראיתי את זה על הדרך שבה התיישבה בקצה הספה,
על המילים שבחרה בקפידה,
על הנשימות שמסתירות בתוכן יותר ממה שאמרה.
במשך שנים היא הרגילה את עצמה להיות האחרונה -
האחרונה בעדיפויות של כולם, האחרונה להקשיב לעצמה.
כשהעזתי לשאול: "מה את צריכה?"
היא שתקה.
השקט הזה, דווקא הוא - הפך לצעקה הכי רועמת של הכאב.
אבל לאט לאט, בקצב שלה, היא החלה לפנות מקום - בתוכה.
מקום לרצונות, לעצב שלא קיבל לגיטימציה, לקול שלה.
והיום? היא לא לוחשת. היא לא מתנצלת על עצמה.
היא עומדת - מדויקת.
ריפוי מתחיל כשמישהו רואה אותך, באמת.
ומשם - אפשר להתחיל לבחור, ולהרגיש שמגיע לך יותר.
טראומה לא תמיד נראית כמו שהיא נשמעת.
היא לא תמיד קשורה לחוויות "קלאסיות" של מלחמה, אסון או פיגוע. לפעמים היא נובעת מהתפוררות איטית של תחושת ביטחון - חוויות מתמשכות של חוסר אונים, השפלה, נטישה, אלימות רגשית, או חוסר יציבות.
היא לא תמיד צועקת.
לפעמים היא שקטה.
גרה בתוך הגוף, מסתתרת בעייפות בלתי מוסברת, בשרירים תפוסים, בקושי לנשום עמוק, בצורך לשלוט בכל פרט כדי לא לאבד אחיזה.
היא מופיעה דרך הימנעות מקרבה, קושי לסמוך, תחושת ניתוק, חרדה בלי סיבה נראית לעין.
הגוף זוכר.
גם כשהתודעה מנסה להמשיך הלאה, הגוף ממשיך לספר את הסיפור - שוב ושוב.
כי כשחוויה גדולה מדי, מפחידה מדי או ממוטטת מדי - הנפש לא תמיד מצליחה לעבד אותה.
אז היא מקפיאה אותה. קופאת בעצמה.
וזה לא אומר שהאדם חלש. זה אומר שהוא שרד.
שהמערכת עשתה מה שיכלה כדי לשמור עליו.
אבל מה שעוזר לשרוד - לא תמיד עוזר לחיות.
הכניסה לטיפול היא לא חזרה לעבר - היא בחירה עדינה להיפתח למה שעוד אפשר.
זה מרחב שמחזיר שליטה. לאט, בלי לחץ.
זה תהליך של בניית אמון - קודם בעצמי, אחר כך באחרים.
כשהכאב פוגש הקשבה נקייה, כשהלב פוגש מבט שלא שופט - משהו בתוכנו נרגע.
מתחיל לנשום.
ולפעמים, דווקא מהמקום הכי כואב - נולדת האפשרות להרגיש שוב, לחיות באמת, ולא רק לשרוד.
וזה - ריפוי.
עדי הלר | פסיכותרפיסטית
