02/02/2022
מוקדש לכל הילדים הנפלאים שאיתם אני עובדת. עם/בלי אוטיזם.
אוטיזהמעניין.
אוטיזמעניין:
לפני שבוע העברתי שיעור לכיתה ו.
שיעור היברידי (פעם חשבתי שזה שם של מכונית..), כמה ילדים בכיתה, וכמה ילדים בבית דרך הזום.
דברנו על כוח הדיבור ולשון הרע, ואז נזכרתי באיזה סרטון שחשבתי שיכול להתאים.
"אני רוצה לשתף מסך ולהראות לכם סרטון יוטיוב..."
המילה "יוטיוב" נוגעת בתדר-מרטיט-לב, לפחות כמו המילה "ממתקים".
הם הזדקפו, ושפשפו ידיים כאילו מישהו עומד לשפוך להם ביסלי לתוך כפות הידיים.
"זה סרטון הרצאה בטד..."
כל ההתרגשות פסקה ברגע.
"מה? למה טד? אמרת סרטון ביוטיוב...חשבנו משהו כייפי..."
"כדאי לכם, סמכו עליי.."
הם סומכים עליי, אבל על הדופמין שביסלי-סרטון-כייפי מפזר להם במוח הם סומכים קצת יותר...
"אותי זה מעניין... אולי גם אותכם זה יעניין..."
במהלך כל הזמן היה ילד אחד בזום.
זה ילד שמתחילת השנה כמעט לא השתתף בשיחות בכיתה. רוב השיעורים ביקש לצאת באמצע, או בכלל לא נכנס, ובחר לקרוא ספר בחוץ, או בכיתה בצד.
כל הילדים אוהבים אותו, אבל ממעטים לתקshare אתו. יש סביבו איזה קרום כזה שמאפשר לראות אבל לא להתקרב.
"יוו שרון! גיליתי משחק מילים!"
קול בקע מהמסך. הילד פתח מיקרופון! זה שהוא היה קשוב כל הזמן, כמעט והפתיע אותי. זה שהוא פתח מיקרופון, הפתיע גם הפתיע.
"כן י', איזה כייף שפתחת מיקרופון! איזה משחק מילים גילית?"
ראיתי שגם הילדים טיפה הופתעו מזה שהוא בחר לדבר.
אולי תחושת ההגנה הזו שיש מעבר למסך, עם האנרגיה העוטפת של הבית, איפשרה לו להרגיש יותר בטוח לדבר.
"לפני רגע אמרת 'אותי זה מעניין', ואני שמעתי 'אוטיזמעניין'..."
ברגע הראשון לא כל כך קלטתי את משחק המילים. אולי כי הייתי עסוק בלהבין מה גרם לו לפתוח מיקרופון, ולהחזיק כבר חצי שעה קשב. חשבתי שהוא קורא ספר או אולי משחק במחשב...
"לא הבנתי, אתה יכול להסביר את משחק המילים שגילית?"
"כן, נו... 'אותי-זה-מעניין'.. 'אוטיזם-מעניין'...אני אוטיסט. ואוטיזם זה דבר מעניין..."
וואו עף לי כובע הצמר שישב לי על הראש. הסתכלתי על הילדים מביטים לתוך המסך לראות את י'. גם הם היו מופתעים ממה שהם שמעו.
"אני אוטיסט בתפקוד גבוה. לפני שנתיים אבחנו אותי"
הילדים הסתכלו אליי, לבדוק לאן אני לוקח את זה מפה.
היה שקט של שתי שניות, בזמן הזה התבוננתי בו וניסיתי לבדוק כמה הוא בטוח בתוך הדיבור שלו.
הרגשתי שהוא מחכה שנשאל אותו שאלות, אז שאלתי:
"וואו. משחק מילים מעולה! אני מאוד סקרן ללמוד ממך מה זה אומר להיות אוטיסט?"
ילד אחד קפץ באמצע - "גם אותי זה מסקרן! אוטיזמסקרן!"
הילדים צחקו צחוק מפזר אור. הפנים שלו היו מוארות מפרוז'קטור של תשומת לב מחבקת.
"קודם כל, אוטיסט זה לא קללה. פעם ראיתי הרצאה של איזה איש אחד שיש לו אוטיזם בתפקוד בינוני, והוא מסתובב בכל הארץ ומספר לאנשים שאוטיזם זה לא קללה. אני אפילו שמח שאני אוטיסט, יש לזה הרבה יתרונות שאין לאנשים רגילים".
התבוננתי בו והרגשתי שהוא מרגיש נינוח מאוד עם החשיפה הזו. והרגשתי שהילדים שהיו בכיתה היו מאוד רגישים לזה. הרגשתי שהוא מקבל מתנה, ואנחנו מקבלים מתנה, אז העברתי את כל תשומת הלב של כולנו אליו.
"אתה יכול להסביר קצת יותר מה זה אומר להיות אוטיסט מבחינתך?"
"המוח של אוטיסט עובד קצת אחר. הדמיון שלי מאוד מפותח. קצת קשה לי עם ליצור חברים. אז אני מעדיף לקרוא ספרים או לשחק משחקים של דמיון עם עצמי. זה מאוד עוזר שיש לאוטיסט חבר שהוא אוטיסט גם. יש לי חבר אוטיסט בתפקוד בינוני, ואנחנו נפגשים ומשחקים משחק שרק אני והוא מבינים. עם ילדים רגילים יותר קשה לי".
"אתה רוצה שיהיו לך חברים רגילים?", שאל ילד עם לב ענק שכאילו ביקש לבדוק אם הוא יוכל בשבוע הבא לעשות צעד לכיוונו...
"כן, אבל אני מקבל את זה שאין לי. בגלל זה אתם רואים אותי כמעט כל הזמן קורא ספר. קשה לי להיות הרבה זמן בכיתה. אז אני חייב לצאת החוצה ולהכנס לתוך הסיפור של הספר. זה מרגיע אותי."
הוא המשיך לספר על המעלות של אוטיזם, בעיקר סביב עניין הדמיון המאוד מפותח שלהם. ואז ילד אחד שאל:
"תגיד, אם היית יכול לבחור, היית מעדיף לא להיות אוטיסט?"
הרגשתי שהשאלה הזו מגיעה ממקום מאוד נקי. מאוד סקרן. שאלה עם חיבוק עדין.
"לא. ממש לא. אני מאוד שמח שאני אוטיסט. אני מיוחד".
הרגשתי שמישהו שם בחיים שלו, עשה ועושה עבודה מופלאה בתיווך הזה בין האבחנה הזו לבין הערך העצמי שלו. האמנתי לו לגמרי.
"תקשיב, זה מדהים האומץ שלך לשתף אותנו ככה. מבחינתי זה אחד השיעורים הכי משמעותיים שהכיתה זכתה להם. אני לא יודע כמעט כלום על אוטיזם. אותי-זה-מעניין. אוטיזםמעניין מאוד"
ואז הילדים התחילו להגיד:
"אותי-זה-מסקרן, אוטיזמסקרן", "אוטיזמרתק", "אוטיזמגניב"...
ראיתי שהעיניים שלו נוצצות מהתרגשות. זו הייתה הפעם הראשונה השנה ואולי בכלל בחייו החברתיים, שהוא חווה נראות בעוצמה, ביטחון וקבלה כל כך חזקים. הרגשתי איך מיח העצם של הערך העצמי שלו מתמלא בנוזל של אור.
"אני חושב שמה שאתה מספר חשוב שכל ילד בעולם יקשיב לך. יש לי רעיון. אם תרצה, שבוע הבא תגיע לכיתה עם הרצאה שתכתוב בבית על אוטיזם, לפי נקודת המבט שלך. ואז תעביר לנו בתחילת השיעור. מה דעתך?"
העיניים שלו המשיכו לנצוץ מהתרגשות. הוא ספג לתוכו כל שנייה מהזמן הזה.
"טוב, נראה"
"רק אם אתה מרגיש נוח עם זה.. אם תרצה הכיתה תשמח מאוד..."
הוא הנהן.
"מה עם היוטיוב שהבטחת?", שאלה ילדה אחת, שחיכתה בסבלנות למנת הדופמין שלה.
"עזבו את סרטון הטד, נזכרתי בסרטון אחר, על ילד אוטיסט שהתארח בתכנית של ערוץ "כאן" עם אסף אמדורסקי... נראה לי שתאהבו...אוטיזמאודעניין.."
צפינו בסרטון, עלו לי דמעות (מאוד ממליץ לצפות בסרטון הזה).
שבוע אחרי זה, תחילת היום, י' ניגש אליי עם פנקס קטן ביד.
"הכנתי את ההרצאה שאמרת לי לכתוב. הנה תראה..."
כמעט שכחתי שהצעתי לו את זה. (אני פוגש את הכיתה הזו פעם בשבוע).
הוא פתח את הפנקס הקטן והראה לי ארבע שורות קצרות שכתובות שם.
"זה כתב היד של אמא שלי, כתבנו את ההרצאה הזו ביחד...אל תדאג עשיתי חזרות בבית..."
הוא לומד אצלי בשעה השנייה.
"אתה רוצה להכנס גם לכיתה הראשונה שלי ולהעביר גם להם? אני בטוח שהם ישמחו מאוד..."
"טוב, לא 'כפת לי...",
ראיתי שני כוחות פועלים עליו. מצד אחד התרגשות של שמחה, מצד שני פחד גדול. אבל הוא היה נחוש לעשות את זה. אני חושב שהחוויה של החשיפה שבוע שעבר בזום, וההכלה המדהימה שהוא חווה, העלו אותו קומה ברצון ותחושת המסוגלות לתקshare החוצה.
הוא העביר לכיתה הראשונה, לכיתה השנייה שלו, ולכיתה השלישית.
הוא התחיל בגמגום, והילדים כל כך תמכו בו ברגישות.
כל כמה שניות הוא אמר:
"איפה הייתי? לא זוכר מה רציתי להגיד..."
והילדים כל הזמן החזירו אותו בדיוק לנקודה שהוא הפסיק. וכל הזמן אמרו לו שגם להם יש בלאק-אאוט כשהם עומדים מול ילדים אחרים. ושהוא כל כך מסביר ברור ויפה את עצמו. והשאלות שלהם היו כל כך אותנטיות עטופות באנרגיה של אהבה.
כל כמה דקות עלו לי דמעות מלוחות-מתוקות כאלה שצרבו לי את האישונים. גם עכשיו כשאני כותב.
הדמעות היו על הכאב הגדול שאני מניח שהוא חווה עד האבחון, שההורים שלו חוו עד האבחון. הדמעות היו על זה שדמיינתי את ההורים שלו, מסתכלים עליו עכשיו, מתמלאים בתחושת סיפוק עמוקה של הישג לעבודה הכל כך מורכבת שהם עושים כהורים. הדמעות היו על הגילוי הזה של כמה רגישות והכלה יש בילדים שמקשיבים לו עכשיו, כשהם מרגישים שסומכים על הלב שלהם. דמעות שהן גם תוצר של התבוננות על איזה עולם יכול להיות, אם כולנו ניפתח עוד טיפה להכיר בשונה.
"כל אחד הוא שונה במשהו.." אמרה ילדה אחת עם נשמה בת אלפיים שנה.
תוך כדי שהוא שיתף את כל אחת מהכיתות, והסביר בין היתר מה זה אומר תפקוד גבוה, בינוני, נמוך, קלטתי כמה משמעותי לילד כזה הקבלה של המרחב סביבו.
ראיתי איך התפקוד שלו השתפר באופן כל כך משמעותי ממה שהוא היה מתחילת השנה עד לרגע הזה, ומהרגע הזה עד סוף היום... הוא לא הפסיק לדבר. וכל הזמן שאלו אותו שאלות והוא ענה עם עיניים זורחות. ובהפסקה הוא לא קרא ספר, אלא המשיך לדבר עם חברים, וכל פעם ניגש אליי לשאול אותי מתי מתחיל השיעור הבא, כדי שהוא יוכל להתחיל את ההרצאה שלו לכיתה הבאה.
כשילדים סביבו התבוננו בו בעיניים מבינות, סקרניות, מכבדות, לומדות, מעריכות, אוהבות, הוא הרגיש הרבה יותר נוח לצאת החוצה.
התפקוד תלוי באופן ישיר ביכולת של הסביבה להכיל.
לפני עשרים שנה כתבתי טור בעיתון סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, קראו לטור - לץ הדעת.
וכל מי שקרא שאל אותי בפליאה:
"וואו, איזה אומץ! אתה לא מפחד לחשוף ככה את עצמך?".
כתבתי דברים שכל אחד חווה בנפש, אבל מעטים מוכנים לשתף. כי הם שופטים את עצמם על הדבר הזה, ולכן משאירים בהסתר.
בהתחלה לא הבנתי למה זה נתפס כאומץ. אחרי כמה וכמה פעמים קלטתי שאנשים מתרגשים\נרתעים\נמשכים לחשיפה של אמת-רגשית כי הם רוצים גם להעז ולחשוף את מה שהם שופטים את עצמם כ"שונים" "לא ראויים" וכולי..
חשיפה זה חש-יפה..
כשאני חשוף אני יפה יותר.
כי האור מחכה לגעת באמיצים לחשוף.
מטפלת באמנות בחינוך מיוחד ורגיל, בעלת ניסיון בטיפול בי?
