ענבל נוי טולדו - מטפלת באמנות

ענבל נוי טולדו - מטפלת באמנות מטפלת באמנות בחינוך מיוחד ורגיל, בעלת ניסיון בטיפול בי?

הטיפול באמנות הינו טיפול רגשי המשתמש בשפת האמנות לצרכי שינוי נפשי. האמנות משמשת אמצעי לביטוי רגשות, תכנים פנימיים וקונפליקטים, חלקם לא מודעים. דרך היצירה האמנותית, המטופלים חוקרים סוגיות וחוויות שונות בחייהם, כאשר השימוש בריחוק שמספקת האמנות, הוא לב ליבו של התהליך הטיפולי. עצם השימוש המכוון באמנות כתהליך ריפוי, הוא שהופך את ההתערבויות לטיפוליות, ולא רק לעיסוק פשוט באמנות לשמה. היצירה מאפשרת מרחק ר

גשי, שלעיתים נחוץ כדי להתמודד עם חלקים מאיימים ומחברת את המטופל לכוחות ולחלקים החזקים, הלא פגועים שלו ונותנת להם מרחב וביטוי.

אז במה מתעסקת היום מטפלת באמנות?בטראומה האישית, בטראומה הלאומית שלנו ובאיך ניתן לטפל בה.או יותר נכון - איך עוד אפשר וכדא...
24/02/2026

אז במה מתעסקת היום מטפלת באמנות?

בטראומה האישית, בטראומה הלאומית שלנו ובאיך ניתן לטפל בה.
או יותר נכון - איך עוד אפשר וכדאי להסתכל על הדברים. ברור שהדרכים הקיימות לא מספקות בהתמודדות עם היקף הכאב והסבל.

בשנה באחרונה עבדנו ד"ר קרן יחזקאל ואני, על פיתוח שיטת טיפול בטראומה באמצעות צילום והפילוסופיה של עמנואל לוינס.

אני מקווה שנוכל לעזור ולו במעט בהתמודדות עם השבר.
כואב להסתכל בעיניים פקוחות ולהביט במחירים הכבדים של המלחמה.
אני עושה זאת, כי להסיט מבט אינה התמודדות יעילה.

אני מושפעת מאד בחיי מדרך ה- DBT - קבלה שלמה, דיאלקטיקה.
בדרך זו, עם ההבנה שהמציאות בהתהוות כל העת, אני מציגה את הפודקאסט שמלווה את פיתוח השיטה שלנו.

"על החיים ועל הטראומה"
מוזמנים/נות להאזין, פתוחות לפידבק

Podcast · Dr. Keren Yehezkel, Inbal Noy Toledo--- · פודקאסט העוסק בפיתוח שיטת הטיפול "עקבות בזמן" המבוססת על הפילוסופיה של עמנואל לוינס וצילום. הוקלט: במערה של קופר עריכה ומוזיקה: איי...

05/01/2024

לרגל היום הקצר ביותר בשנה שהתרחש לפני יומיים

שיר מעורר לב על הרצון שהעולם יחזיר להאיר יותר כפי שתמיד עשה בתקופה הזאת של השנה, על ההבנה של מחזוריות האדם והעולם.

21 בדצמבר\ מתן פורת

חַיָּב לִהְיוֹת מֵעַכְשָׁו
פָּחוֹת חֹשֶׁךְ
וְיוֹתֵר אוֹר.
לֹא כִּי אֲנִי הֶחְלַטְתִּי,
לֹא כִּי זוֹ מִשְׁאֶלֶת לֵב,
כָּכָה זֶה עִם כַּדּוּר הָאָרֶץ וְהַשֶּׁמֶשׁ.
וְאִתָּם אֲנִי לֹא מִתְוַכֵּחַ,
הֵם הָיוּ פֹּה לְפָנַי.

מתן פורת, איש חינוך , הנדסאי אדריכל נוף ומנחה סדנת "כתיבה יצירתית, חינוך, ומה שביניהם" . מחבר הספר "מותר לבקש צל".
הדף שלו בפייסבוק
https://www.facebook.com/matanporatsongs/?locale=he_IL

מוקדש לכל הילדים הנפלאים שאיתם אני עובדת. עם/בלי אוטיזם.אוטיזהמעניין.
02/02/2022

מוקדש לכל הילדים הנפלאים שאיתם אני עובדת. עם/בלי אוטיזם.
אוטיזהמעניין.

אוטיזמעניין:

לפני שבוע העברתי שיעור לכיתה ו.
שיעור היברידי (פעם חשבתי שזה שם של מכונית..), כמה ילדים בכיתה, וכמה ילדים בבית דרך הזום.

דברנו על כוח הדיבור ולשון הרע, ואז נזכרתי באיזה סרטון שחשבתי שיכול להתאים.

"אני רוצה לשתף מסך ולהראות לכם סרטון יוטיוב..."
המילה "יוטיוב" נוגעת בתדר-מרטיט-לב, לפחות כמו המילה "ממתקים".
הם הזדקפו, ושפשפו ידיים כאילו מישהו עומד לשפוך להם ביסלי לתוך כפות הידיים.

"זה סרטון הרצאה בטד..."
כל ההתרגשות פסקה ברגע.
"מה? למה טד? אמרת סרטון ביוטיוב...חשבנו משהו כייפי..."

"כדאי לכם, סמכו עליי.."
הם סומכים עליי, אבל על הדופמין שביסלי-סרטון-כייפי מפזר להם במוח הם סומכים קצת יותר...

"אותי זה מעניין... אולי גם אותכם זה יעניין..."

במהלך כל הזמן היה ילד אחד בזום.
זה ילד שמתחילת השנה כמעט לא השתתף בשיחות בכיתה. רוב השיעורים ביקש לצאת באמצע, או בכלל לא נכנס, ובחר לקרוא ספר בחוץ, או בכיתה בצד.
כל הילדים אוהבים אותו, אבל ממעטים לתקshare אתו. יש סביבו איזה קרום כזה שמאפשר לראות אבל לא להתקרב.

"יוו שרון! גיליתי משחק מילים!"
קול בקע מהמסך. הילד פתח מיקרופון! זה שהוא היה קשוב כל הזמן, כמעט והפתיע אותי. זה שהוא פתח מיקרופון, הפתיע גם הפתיע.

"כן י', איזה כייף שפתחת מיקרופון! איזה משחק מילים גילית?"
ראיתי שגם הילדים טיפה הופתעו מזה שהוא בחר לדבר.
אולי תחושת ההגנה הזו שיש מעבר למסך, עם האנרגיה העוטפת של הבית, איפשרה לו להרגיש יותר בטוח לדבר.

"לפני רגע אמרת 'אותי זה מעניין', ואני שמעתי 'אוטיזמעניין'..."

ברגע הראשון לא כל כך קלטתי את משחק המילים. אולי כי הייתי עסוק בלהבין מה גרם לו לפתוח מיקרופון, ולהחזיק כבר חצי שעה קשב. חשבתי שהוא קורא ספר או אולי משחק במחשב...

"לא הבנתי, אתה יכול להסביר את משחק המילים שגילית?"

"כן, נו... 'אותי-זה-מעניין'.. 'אוטיזם-מעניין'...אני אוטיסט. ואוטיזם זה דבר מעניין..."

וואו עף לי כובע הצמר שישב לי על הראש. הסתכלתי על הילדים מביטים לתוך המסך לראות את י'. גם הם היו מופתעים ממה שהם שמעו.

"אני אוטיסט בתפקוד גבוה. לפני שנתיים אבחנו אותי"
הילדים הסתכלו אליי, לבדוק לאן אני לוקח את זה מפה.

היה שקט של שתי שניות, בזמן הזה התבוננתי בו וניסיתי לבדוק כמה הוא בטוח בתוך הדיבור שלו.
הרגשתי שהוא מחכה שנשאל אותו שאלות, אז שאלתי:
"וואו. משחק מילים מעולה! אני מאוד סקרן ללמוד ממך מה זה אומר להיות אוטיסט?"

ילד אחד קפץ באמצע - "גם אותי זה מסקרן! אוטיזמסקרן!"
הילדים צחקו צחוק מפזר אור. הפנים שלו היו מוארות מפרוז'קטור של תשומת לב מחבקת.

"קודם כל, אוטיסט זה לא קללה. פעם ראיתי הרצאה של איזה איש אחד שיש לו אוטיזם בתפקוד בינוני, והוא מסתובב בכל הארץ ומספר לאנשים שאוטיזם זה לא קללה. אני אפילו שמח שאני אוטיסט, יש לזה הרבה יתרונות שאין לאנשים רגילים".

התבוננתי בו והרגשתי שהוא מרגיש נינוח מאוד עם החשיפה הזו. והרגשתי שהילדים שהיו בכיתה היו מאוד רגישים לזה. הרגשתי שהוא מקבל מתנה, ואנחנו מקבלים מתנה, אז העברתי את כל תשומת הלב של כולנו אליו.

"אתה יכול להסביר קצת יותר מה זה אומר להיות אוטיסט מבחינתך?"

"המוח של אוטיסט עובד קצת אחר. הדמיון שלי מאוד מפותח. קצת קשה לי עם ליצור חברים. אז אני מעדיף לקרוא ספרים או לשחק משחקים של דמיון עם עצמי. זה מאוד עוזר שיש לאוטיסט חבר שהוא אוטיסט גם. יש לי חבר אוטיסט בתפקוד בינוני, ואנחנו נפגשים ומשחקים משחק שרק אני והוא מבינים. עם ילדים רגילים יותר קשה לי".

"אתה רוצה שיהיו לך חברים רגילים?", שאל ילד עם לב ענק שכאילו ביקש לבדוק אם הוא יוכל בשבוע הבא לעשות צעד לכיוונו...

"כן, אבל אני מקבל את זה שאין לי. בגלל זה אתם רואים אותי כמעט כל הזמן קורא ספר. קשה לי להיות הרבה זמן בכיתה. אז אני חייב לצאת החוצה ולהכנס לתוך הסיפור של הספר. זה מרגיע אותי."

הוא המשיך לספר על המעלות של אוטיזם, בעיקר סביב עניין הדמיון המאוד מפותח שלהם. ואז ילד אחד שאל:
"תגיד, אם היית יכול לבחור, היית מעדיף לא להיות אוטיסט?"
הרגשתי שהשאלה הזו מגיעה ממקום מאוד נקי. מאוד סקרן. שאלה עם חיבוק עדין.

"לא. ממש לא. אני מאוד שמח שאני אוטיסט. אני מיוחד".
הרגשתי שמישהו שם בחיים שלו, עשה ועושה עבודה מופלאה בתיווך הזה בין האבחנה הזו לבין הערך העצמי שלו. האמנתי לו לגמרי.

"תקשיב, זה מדהים האומץ שלך לשתף אותנו ככה. מבחינתי זה אחד השיעורים הכי משמעותיים שהכיתה זכתה להם. אני לא יודע כמעט כלום על אוטיזם. אותי-זה-מעניין. אוטיזםמעניין מאוד"

ואז הילדים התחילו להגיד:
"אותי-זה-מסקרן, אוטיזמסקרן", "אוטיזמרתק", "אוטיזמגניב"...

ראיתי שהעיניים שלו נוצצות מהתרגשות. זו הייתה הפעם הראשונה השנה ואולי בכלל בחייו החברתיים, שהוא חווה נראות בעוצמה, ביטחון וקבלה כל כך חזקים. הרגשתי איך מיח העצם של הערך העצמי שלו מתמלא בנוזל של אור.

"אני חושב שמה שאתה מספר חשוב שכל ילד בעולם יקשיב לך. יש לי רעיון. אם תרצה, שבוע הבא תגיע לכיתה עם הרצאה שתכתוב בבית על אוטיזם, לפי נקודת המבט שלך. ואז תעביר לנו בתחילת השיעור. מה דעתך?"

העיניים שלו המשיכו לנצוץ מהתרגשות. הוא ספג לתוכו כל שנייה מהזמן הזה.

"טוב, נראה"

"רק אם אתה מרגיש נוח עם זה.. אם תרצה הכיתה תשמח מאוד..."

הוא הנהן.

"מה עם היוטיוב שהבטחת?", שאלה ילדה אחת, שחיכתה בסבלנות למנת הדופמין שלה.

"עזבו את סרטון הטד, נזכרתי בסרטון אחר, על ילד אוטיסט שהתארח בתכנית של ערוץ "כאן" עם אסף אמדורסקי... נראה לי שתאהבו...אוטיזמאודעניין.."

צפינו בסרטון, עלו לי דמעות (מאוד ממליץ לצפות בסרטון הזה).

שבוע אחרי זה, תחילת היום, י' ניגש אליי עם פנקס קטן ביד.
"הכנתי את ההרצאה שאמרת לי לכתוב. הנה תראה..."
כמעט שכחתי שהצעתי לו את זה. (אני פוגש את הכיתה הזו פעם בשבוע).
הוא פתח את הפנקס הקטן והראה לי ארבע שורות קצרות שכתובות שם.
"זה כתב היד של אמא שלי, כתבנו את ההרצאה הזו ביחד...אל תדאג עשיתי חזרות בבית..."

הוא לומד אצלי בשעה השנייה.
"אתה רוצה להכנס גם לכיתה הראשונה שלי ולהעביר גם להם? אני בטוח שהם ישמחו מאוד..."

"טוב, לא 'כפת לי...",
ראיתי שני כוחות פועלים עליו. מצד אחד התרגשות של שמחה, מצד שני פחד גדול. אבל הוא היה נחוש לעשות את זה. אני חושב שהחוויה של החשיפה שבוע שעבר בזום, וההכלה המדהימה שהוא חווה, העלו אותו קומה ברצון ותחושת המסוגלות לתקshare החוצה.

הוא העביר לכיתה הראשונה, לכיתה השנייה שלו, ולכיתה השלישית.
הוא התחיל בגמגום, והילדים כל כך תמכו בו ברגישות.

כל כמה שניות הוא אמר:
"איפה הייתי? לא זוכר מה רציתי להגיד..."
והילדים כל הזמן החזירו אותו בדיוק לנקודה שהוא הפסיק. וכל הזמן אמרו לו שגם להם יש בלאק-אאוט כשהם עומדים מול ילדים אחרים. ושהוא כל כך מסביר ברור ויפה את עצמו. והשאלות שלהם היו כל כך אותנטיות עטופות באנרגיה של אהבה.

כל כמה דקות עלו לי דמעות מלוחות-מתוקות כאלה שצרבו לי את האישונים. גם עכשיו כשאני כותב.
הדמעות היו על הכאב הגדול שאני מניח שהוא חווה עד האבחון, שההורים שלו חוו עד האבחון. הדמעות היו על זה שדמיינתי את ההורים שלו, מסתכלים עליו עכשיו, מתמלאים בתחושת סיפוק עמוקה של הישג לעבודה הכל כך מורכבת שהם עושים כהורים. הדמעות היו על הגילוי הזה של כמה רגישות והכלה יש בילדים שמקשיבים לו עכשיו, כשהם מרגישים שסומכים על הלב שלהם. דמעות שהן גם תוצר של התבוננות על איזה עולם יכול להיות, אם כולנו ניפתח עוד טיפה להכיר בשונה.

"כל אחד הוא שונה במשהו.." אמרה ילדה אחת עם נשמה בת אלפיים שנה.

תוך כדי שהוא שיתף את כל אחת מהכיתות, והסביר בין היתר מה זה אומר תפקוד גבוה, בינוני, נמוך, קלטתי כמה משמעותי לילד כזה הקבלה של המרחב סביבו.

ראיתי איך התפקוד שלו השתפר באופן כל כך משמעותי ממה שהוא היה מתחילת השנה עד לרגע הזה, ומהרגע הזה עד סוף היום... הוא לא הפסיק לדבר. וכל הזמן שאלו אותו שאלות והוא ענה עם עיניים זורחות. ובהפסקה הוא לא קרא ספר, אלא המשיך לדבר עם חברים, וכל פעם ניגש אליי לשאול אותי מתי מתחיל השיעור הבא, כדי שהוא יוכל להתחיל את ההרצאה שלו לכיתה הבאה.
כשילדים סביבו התבוננו בו בעיניים מבינות, סקרניות, מכבדות, לומדות, מעריכות, אוהבות, הוא הרגיש הרבה יותר נוח לצאת החוצה.
התפקוד תלוי באופן ישיר ביכולת של הסביבה להכיל.

לפני עשרים שנה כתבתי טור בעיתון סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, קראו לטור - לץ הדעת.
וכל מי שקרא שאל אותי בפליאה:
"וואו, איזה אומץ! אתה לא מפחד לחשוף ככה את עצמך?".

כתבתי דברים שכל אחד חווה בנפש, אבל מעטים מוכנים לשתף. כי הם שופטים את עצמם על הדבר הזה, ולכן משאירים בהסתר.
בהתחלה לא הבנתי למה זה נתפס כאומץ. אחרי כמה וכמה פעמים קלטתי שאנשים מתרגשים\נרתעים\נמשכים לחשיפה של אמת-רגשית כי הם רוצים גם להעז ולחשוף את מה שהם שופטים את עצמם כ"שונים" "לא ראויים" וכולי..

חשיפה זה חש-יפה..
כשאני חשוף אני יפה יותר.
כי האור מחכה לגעת באמיצים לחשוף.

25/01/2022

טרם הייתי בתערוכה, לצערי. מקווה להספיק בשבועות הקרובים… הכתבה הזאת מעולה ומעלה סוגיות הקשורות לתפקיד היצירה בריפוי הנפש. מאד מעניין לדעתי, שווה צפייה.

06/06/2019

גם אני נמצאת במאגר המטפלים המוכרים ע״י יה״ת!
תודה לכם יה״ת על סרטון ההסברה המושקע🙏

הלוואי שתמיד נרגיש נוח לחזור לעולם הדמיון מדי פעם...
04/07/2017

הלוואי שתמיד נרגיש נוח לחזור לעולם הדמיון מדי פעם...

"ילדים חיים בדמיון ובמציאות. הם נעים הלוך וחזור בקלות רבה בצורה שאנחנו כבר לא זוכרים איך"- מוריס סנדק, צייר, מאייר וסופר יהודי-אמריקאי. ספרו הידוע ביותר הוא "ארץ יצורי הפרא".

“Children do live in fantasy and reality; they move back and forth very easily in a way we no longer remember how to do.”- Maurice Sendak

דונלד ויניקוט, פסיכיאטר ,רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, טבע את המונח "מרחב מעברי" או "מרחב פוטנציאלי" . ויניקוט ראה במשחק אקט של יצירה. כשילד משחק בחפץ כלשהו, הוא מעניק לו משמעות חדשה: זהו אקט של משחק, של יצירה. חפץ זה נקרא "אובייקט מעבר" – בין החוויה הסובייקטיבית הפנימית לבין המציאות החיצונית. ילדים יכולים להפוך פירורי מציאות לעולם מלא התרחשויות ועלילות. המשחק לפי ויניקוט מתרחש בו בזמן הן בעולם הפנימי והן בחיצוני, ומכאן המתח הכרוך בו. מרחב זה הוא שברירי, ושבריריות זו היא מקור ההתרגשות וההנאה בזמן המשחק. ההתרגשות נובעת מן המפגש הנועז בין חוויית הכל יכול של הילד בתוך העולם הסובייקטיבי שלו, לבין העולם שמחוץ לעצמו. בזמן המשחק הילד יוצא אל מעבר לעולמו הפנימי וחושף עצמו לאפשרות של הגשמה ומימוש בתוך העולם האשלייתי של המשחק שלו. ויניקוט מדגיש את חשיבות ההפתעה והספונטניות כחוויה שמחזקת ובונה את העצמי. כאשר ילד משחק הוא לוקח סיכון של ויתור על שליטה מלאה, אך מאפשר לעצמו הגשמה של חיוניות וביטוי עצמי. המשחק הוא כלי להשגת בריאות נפשית, הכלי העיקרי בו האדם יכול לממש את עצמו, וכגרעין החיים האמיתיים. המשחק – Play הוא מרחב פוטנציאלי של היווצרות חיים משמעותית, התרחשות בוראת של העצמי. המשחק לא רק כאמצעי, אלא כמרחב שבו נובע מעיין היצירתיות של כל ילד, אזור דמדומים שבו אין איום ממשי, מגרש המשחקים הרגשי המאפשר חיים, במובן – אני משחק משמע אני קיים.

כך המשחק לפי ויניקוט הוא יותר מאשר שלב בהתפתחותו הנורמלית של הפרט – המשחק הוא מאפיין של כלל ההתפתחות האנושית, היכולת ליצור בתוך הקיים ובתוכו, להתגלגל לתרבות, שהיא ואריאציה של משחק. המשחק מהווה בסיס לאמנות, מוזיקה, לפילוסופיה ולדת, וצובע את חייו של הפרט והן את חייה הייחודיים של כל חברה אנושית. המשחק, והיכולת להיות בתוך מרחב ביניים, הם צורך קיומי לביטוי ופיתוח העצמי בכל גיל. משחק הילדים אינו תופעה של גיל הילדות, אלא מרכיב רוחני-תרבותי שימצא ביטוי גם בחיי המבוגר. יש מבוגרים המתקשים להיכנס למשחק ילדים ויש שמתגעגעים ומחפשים הזדמנות לכך. אך למשחק יש נוכחות גם בעיסוקים של מבוגרים כמו יצירה והנאה מתרבות – ציור, שירה יצירתיות מדעית וכו'. המשחק הוא מימד קיומי חשוב שתורם לבריאות הנפשית של האדם. הוא מהווה אפיק לביטוי של החלק בעצמי שויניקוט קרא לו העצמי האמיתי. בטיפול, העיסוק במשחק כביטוי לעצמי האמיתי, פותח אפשרות לחוויות של שמחה וגדילה, כאשר הילד בודק את גבולות הכל-יכולת שלו בסביבה מוגנת. פעמים רבות יש אווירה של הישג והנאה מעצם הפעילות הזאת, שמחברת באופן מיוחד את הילד המטופל ואת המטפל כשתופים במרחב הביניים של עולם המשחק.

(מתוך: "המשחק מפרויד עד ויניקוט " מאת אמילה פרוני , בספר: "המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר", אוסף מאמרים, עורכת: אמילה פרוני, הוצאת ידיעות אחרונות)

פשוט ככה. תגדל ותהיה מה שתהיה, וזה בסדר.
02/02/2017

פשוט ככה. תגדל ותהיה מה שתהיה, וזה בסדר.

שלום לכולם,אני שמחה ומתרגשת לבשר כי דף התדמית החדש שלי עלה לאויר! הדף כולל בתוכו מידע רלוונטי למתעניינים בטיפול באמנות, ...
03/01/2017

שלום לכולם,
אני שמחה ומתרגשת לבשר כי דף התדמית החדש שלי עלה לאויר!
הדף כולל בתוכו מידע רלוונטי למתעניינים בטיפול באמנות, מבוגרים וילדים כאחד.
אשמח אם תשתפו www.InbalArtTherapy.co.il

התהליך הטיפולי מתחיל בפגישת אינטייק – פגישה עם ההורים שמטרתה להכיר את העולם ממנו מגיע המטופל. מעורבות ההורים משמעותית בתהליך השינוי של המטופל. לאורך הטיפול הקשר עם ההורים הדוק וישנו שיתוף וליווי של ההורים בתהליך .

קצת על טיפול באמנות
07/11/2016

קצת על טיפול באמנות

מחקר בדק את ההישגים הפסיכולוגיים של הטיפול באמנות

במקרה המתואר בכתבה ניתן לראות שהיצירה, כאופן ביטוי טבעי, נעשתה מחוץ לחדר הטיפול. באופן ספונטני ובפרטיות, ציירה ילדה אחת ...
25/10/2016

במקרה המתואר בכתבה ניתן לראות שהיצירה, כאופן ביטוי טבעי, נעשתה מחוץ לחדר הטיפול. באופן ספונטני ובפרטיות, ציירה ילדה אחת חוויות שגרמו לסבל רב בעולמה.
ביטוי יצירתי הינו חלק מהאנושיות שלנו, מהיותנו בני אדם, מימי המערות ועד ימינו המלאים במסכים .
לכן טיפול באמנות מתאים לכולם, בנים ובנות, מילדות ועד זקנה.

הוריה של הילדה מברזיל, שסירבה להמשיך ולהשתתף בשיעורי האנגלית של התוקף, לקחו אותה לפסיכולוג. הוא הפציר בהם לחפש בחפציה סימנים שמעידים על התעללות מינית. הם גילו בחדרה שישה ציורים קורעי לב, שתיארו את המעשים הקשים

שנה טובה למשפחה היקרה שלי, לחברים ולמטופלים האהובים שלי. שנת יצירה, התחדשות ואהבה לכולם!
02/10/2016

שנה טובה למשפחה היקרה שלי, לחברים ולמטופלים האהובים שלי. שנת יצירה, התחדשות ואהבה לכולם!

Address

גולומב 16
Giv'atayim
5346310

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when ענבל נוי טולדו - מטפלת באמנות posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to ענבל נוי טולדו - מטפלת באמנות:

Share