תטא הילינג עם לי-אור יצחקי - קורסים • טיפולים • רפואה משלימה

  • Home
  • Israel
  • Giv'atayim
  • תטא הילינג עם לי-אור יצחקי - קורסים • טיפולים • רפואה משלימה

תטא הילינג עם לי-אור יצחקי - קורסים • טיפולים • רפואה משלימה Live Your Dream
נטורופתית N.D, מורה בכירה מוסמכת מאסטר ומדעים בתטא הילינג ומרצה לתודעה גבוהה

Live Your Dream
כשריפוי והגשמה נפגשים

בואו לחיות את החלומות שלכם כבר מעכ-שיו !

תטא הילינג ▲ קורסים ▲ סדנאות ▲ מעגלי נשים ▲ טיפולים.
בכל הארץ להתגבשות קבוצות ופרטים חייגו: 050-907055
או השאירו הודעה בדף.

קורסים וסדנאות במרחבים מרחיבי לב באילת ורמת גן.

רפואה משלימה ואינטגרטיבית הכוללת:
▲תטא הילינג ▲רפלקסולוגיה ▲פרחי באך
ארומתרפיה ▲ אקסס בארס ▲דימיון מודרך
עבודה עם קלפי מודעות ויצירת קשב לפיתרון בעיות.

הכל במרחב מכיל מחבק. כזה שהוא בית
כזה שאתם מוצאים בתוככם את הבית שלכם.

לי-אור

    10/30 (שליש של - 1, ו-0 התחלה חדשה)כשהייתי קטנה ידעתי שאמות מוקדם. (חמסה טופו תודה לאל שזה השתנה).לא פחדתי מהמוות וד...
23/02/2025


10/30 (שליש של - 1, ו-0 התחלה חדשה)
כשהייתי קטנה ידעתי שאמות מוקדם. (חמסה טופו תודה לאל שזה השתנה).
לא פחדתי מהמוות ודי מגיל צעיר חלמתי את ההלוויה שלי. יכולתי לראות מי בא, מי אבל באמת, מי בא בעיקר עבורו לסגור מעגל... מי אמר דברים יפים אבל בלב? בלב בעודו בחיים לא נהג בי כך. הייתי קמה מחלומות הללו עם תובנות של בת 60. ילדה בת פחות מ-2 ספרות.
לחוות חווית כמעט מוות מגיל צעיר, נותנת פרופורציה אחרת על החיים.
אומץ (שלפעמים גבל בחוסר שיקול דעת מסוכן) וגם יכולת השתנות מאוד מהירה לצד- לחיות את החיים במלואם. לעיתים על הקצה. כי ברור גם בלי מילים, שבאמת באמת- אולי מחר כבר לא אהיה פה, אז מה יש להפסיד? ואם כבר נפסיד- אפשר לשקם. לתקן. כך היה בחיים, במערכות יחסים ובמערכת היחסים שלי עם כסף (הרבה בזכות זה הצלחתי לפרוץ שם מגבלות שאחרים לא העזו) הסיכונים אצלי קיצור את ה-ן והפכו סיכויים. ועדיין בדבר אחד הלב שלי הרגיש הופתע כל פעם מחדש- אנשים. עם טביעת עין חדה וסופר קולטת, הרגשתי שנפלתי במקומות האלו שוב ושוב... שנתתי אמון ו-וואלה קלעתי בול! הפעם. וגיליתי אחרת.
עם השנים הבנתי לעומק את מה ששני מורים גדולים בחיים שלי לימדו אותי: אבא שלי, ו-ויאנה סטייבל מייסדת תטא הילינג
"אנשים יהיו אנשים"
כמה פשוט, ככה מורכב. כמו כל משפט עומק שמחלחל לנו לחיים יש בו רבדים. ורבדים אלו גם נושקים לשלנו. אז למדתי על תודעות והרחבתי את החיפוש הזה של האמון, של הדומה לי. ומצאתי. או לפחות חשבתי כך. כי זה השתפר מדהים! אבל לי זה לא הספיק. ושוב- הופתעתי. לא הפתעה מטורפת כי כבר הבנתי שבקלף הזה של "האנשים" יש את הקלף המשוגע האפור בטאקי, מכירים אותו? זה שמשנה את כל מה שחשבת על המשחק ועכשיו אתה עם חפיסה חדשה לגמרי של השחקן לידך. החלפו הקלפים. המהלכים הצפויים לכאורה [רק מצידך כי מי יודע מה יש לשני] גם הם כבר אינם שם.
או שזכית בקופה יפה בדרך לאושר שבניצחון או בהפסד דגול. וכך בחיים. רק שבחוויית כמעט מוות, כמעט ברור לנו מי הקלפים- האנשים בחיינו. וכשזה משנה צורה, זה מחזיר את המשפט הזה על האנשים לחיים. מי שמכיר אותי לעומק ואת מה שאני מלמדת, יודע שאני התלמידה הטובה ביותר. מיישמת מספר 1 את מה שמעבירה. כך שלא זרה לי השתנות של האחר. אבל וואלה? ככל שאני ככה עושה עבודה ומדייקת את האנשים בחיי- אני עדיין מופתעת באיזושהי רמה שזה קורה. אולי יותר מאוכזבת ממופתעת. אבל שמחה. שמחה לראות את האמת כמו שהיא. שמחה להבין את הפער. זה משקף לי את הפער אצלי* על הנתינה שלי ועל כך שהשוותי ערכים לדומים וייתכן שרק רצו להיות כאלו, בלי שזה טבוע. משם, מהמקומות האלו נולדה השיטה שלי- לדייק. לחדד את מה שלא נאמר לעומק באחרות. יותר נכון היא הייתה שם תמיד ולא הרבה לפני הכמעט מוות הזה, הייתה לי ההארה הזו שמדובר בערכים. (עד אז חשבתי אחרת אבל זה לפוסט הבא) מצחיק, זה ישב לי מתחת לאף כי תמיד דיברתי על זה ואת זה.
אז פעם הבאה שתקראו פוסט שלי ותחשבו שאני כועסת תחשבו שוב. שמעו את הטונציה והלב מתנגנים- אני לא כועסת, אני אומרת אמת חדה, כנה כפי שלא הרבה מבינים וחווים כנות, שפורצת לנו מגננות ומעמידה אותנו מול עצמנו בצורה קיצונית. אלו שמתחברים מתנערים [ומנערים טראומות מעליהם] או שמתחבאים ורואים בכך כעס- מתנערים ובורחים- אבל מעצמם. ואלו שבשקט, בסוף מוצאים את קולם גם אם בתוכם. ככה שתדעו כי זו תובנה שעלתה לי בזכות תלמידה אהובת לב, שאמרה לי בדיוק את זה. בזכות מה שכתבת אמרתי- העזתי. לא שמרתי אצלי... אולי לאחרים זה נשמע כועס אבל לי זה אוהב מאוד. כי היא מכירה אותי:) ודרך זה היא למדה להכיר אותה, את שלה שלה.
ככה מגשרים על פערים. לא דרך שכנוע עצמי של: "מה שאני רוצה להיות" שברגע האמת עובר משבר ל-2 הצדדים. זה שציפה. זה שברח לעצמו. ולא תמיד מכל שבר כזה אפשר לצמוח יחד. אבל כן- תמיד לחוד. ולפעמים צריך לאבד משהו חשוב כדי להבין על עצמך איפה אתה רוצה להיות, כאדם. אשרי אלו שלא צריכים את זה כדי לצמוח. אשרי אלו שבודקים לעומקם גם בלא נוח. ותודה. תודה לבורא שתמיד מיישיר לי מבט לראות את האמת. הקיצונית ביותר באהבה. בתקופות היפות והקשות ביותר כאחד.
אני בחיים- ללוויה שלי לא כולם היו מתקבלים...
[זה כבר יופיע בצוואה] ולמה? התשובה בתחילת הפוסט. הפעם תקראו אותה אחרת בקריאה שנייה.
♥︎
ולכל מי שהגיע לפה, [כי כתבתם לי שנעלמתי מהכתיבה והסינדול של עצמי, אתם צודקים]
אבל יוצא מזה טוב. טוב מאוד אפילו. אולי לא אלבום כמו של עידן עמדי (המוסיקאית שבי קופצת- אבל מי יודע;).
אבל שיטה סדורה כן תצא, שתלמד אחרת. שכבר חיה נושמת ותיכף תראה אור. כדי להביא איזון. חוסן. תעוזה והגשמה אמיתית של האני שבאנו להיות מתחת* למסכות.
וזה? מבריא אותי יותר מהכל♡ כי אני יודעת שאשאיר לילדים שלי גם את המשנה הזו שחיה איתם תרתי משמע. וגם מפעל חיים🙌🙏

*בתמונה אחרי חתונה של חברה אהובה, מאמץ שהשתלם והצריך ממני המון. אבל גם החזיר אותי לאהבה. וגם רגע אחד לעצמי בתוך גוף.

ואגב גם לעצמכם וגם מול אנשים שאתם אוהבים: זכרו, אפשר לתכנן הרבה. לחשוב שננהג באופן כזה או אחר, לעשות או לא לעשות. אבל לא תמיד יש הזדמנות שנייה.
[אני פשוטו כמשמעו כמעט לא זכיתי לה] כך שהולכת לדייק פי כמה... את כל מי ומה שיבוא איתה ואיתי במגע♡

    9/30. סופים (9)- והתחלות.מטבע האדם הוא שכחן.שכחה הוא אחד מהמנגנונים הכי עתיקים ששומרים עלינו. אני לא מדברת על אנשים ...
13/02/2025


9/30. סופים (9)- והתחלות.
מטבע האדם הוא שכחן.
שכחה הוא אחד מהמנגנונים הכי עתיקים ששומרים עלינו. אני לא מדברת על אנשים פנומנלים שזוכרים הכל- גם הם זוכרים בהתאם למנגנון השכחה האנושי. למשל כשאנחנו כאובים מאוד, אנחנו מבטיחים לעצמנו הבטחות: איך נעריך יותר חיים ללא כאב... איך נזכור כמה כאב לנו ונעריך רגעים שלא. שפשוט נעים. איך נאכל בריא יותר כדי באמת לשמור על עצמנו, נפסיק לעשן/לשתות אלכוהול/לאכול ג'אנק וכו' כל אחד והממכרים שלו. נעריך את רגעי הצחוק עם האהובים שלנו, נטפח חברויות, בכלל נעבוד פחות ונשקיע באמת בדבר הזה שנקרא החיים.
ואז? החיים קורים וקוראים למשימה הבאה... ואנחנו? בריאים שחולים עכשיו במחלת השכחה.
אותם דפוסים קופצים ועולים. כי... ככה זה בחיים לא? רוצים דוגמאות? עזבו עוד לפני שפישפשתם ככה פנימה...
קורונה סגרים- חוסר עבודה/עודף, לא משנה באיזה צד הייתם- מה הבטחתם לעצמכם?
7.10 כשבאתם ללטף לילד/אהוב שלכם את הראש כשראיתם את הזוועות. כשרבתם בבית עם הבן זוג/הורים/אחים, מה הבטחתם לעצמכם? ועכשיו בכנות קיצונית ככה, את האמת כי רק אתם שומעים... כמה עמדתם בהבטחות הללו? כמה אתם עוד עומדים? תקשיבו למישהי שחזרה מהמתים... לא צריך להגיע לשם כדי לזכור. קחו נשימה עמוקה רגע אבל באמת, שתפו שניה פעולה... נשמתם? לקחתם?
אני לא יכולה לעשות זאת כבר 7 שבועות.
ואני הולכת להיערך ולהעריך את החיים מחדש לגמרי. בכל. ובהכל. ורק עם אמת.
ודווקא הפעם לא הייתי צריכה להגיע לקצה כדי להבין את זה... אבל הקצה הזה בא לוודא עוד הרבה דברים, להניע כאלו שזנחתי. להזיז כאלו שהשקעתי ואיך. ואחד הדברים שאני לוקחת על עצמי- זה לא להיות חייבת יותר. על שום דבר ממה שעשו לי. אגב אם זה מוזר לכם? אתם בצד הטוב. אבל אני? על כל דבר שעשו עבורי תמיד פיציתי פי 100, ההרגשה הזו של להחזיר.
חתיכת דבר זה. חתיכת קצה.
החוט נגזר כעת. הייה שלם (בכוונה שלם ולא שלום)
אפשר להיות בהוקרת תודה אוהבת, נותנת, מתמשכת- גם בלי חובות. וזה לגמרי אחד הערכים המהותיים עבורי ושאני בתוכם.
ומה החוט שאתם גוזרים היום?
תודה לכל מי שאיתי פה שקטים כמעזים להיראות♡ (תיראו:) זה הרבה יותר כיף להשמיע את האמת שלכם מלהסתתר כי תמיד יש לנו מה לומר)

תמונה מרגע של לזכור- למה אני פה למה חזרתי. למה אני ממשיכה. מרגע שהצלחתי לצאת ביום שבת נעים לפני שחזר החורף, לזכור שאני יכולה. שזה ישתפר. שתמיד יש תקווה- ואלו שמחזיקים איתכם איתה, אבל באמת... לא ככה "מרחוק" שווים את היחד בחיים האלו.

#ערכים- לגלות את מי שאני באמת כדי להפוך למי שבאתי להיות.

    8/30 שפע- והגדול ביותר בתוכו, נס.ככל שאני חוקרת על מה שעברתי... מעבדת ככה פנימה, אני מבינה (אבל למעמקי המעמקים) כמה ...
09/02/2025


8/30 שפע- והגדול ביותר בתוכו, נס.
ככל שאני חוקרת על מה שעברתי... מעבדת ככה פנימה, אני מבינה (אבל למעמקי המעמקים) כמה זה נס גלוי שאני בחיים.
(ויש לי ידע רפואי רחב) יותר מזה? אני מבינה כמה המצב המסוכן הזה הוא משהו שקורה, מסתבך ורוב המיתות מגיעות מגילוי מאוחר. אין בדיקה ספציפית מדידה לסיבוך של הלם ספטי. ומגוון הסימפטומים דומים מידי למגוון מצבים.
שעד שזה מאובחן והם כבר מתיישרים כמו סט כוכבים בזמן מרקורי חזק ומורגש, עם איזה ליקוי ירח אדום שלא ניתן לפספס. מדובר כבר בסכנת חיים רוטטת שכל דקה בה מהותית. שעון החול מתהפך וכל שעה של אחרי כשזה כבר נוכח בגוף- ללא טיפול מעלה את סיכויי המוות ב80%.
זה מסביר את חוסר היחס שקיבלתי בתחילה... ואחרי כמה שעות טובות את הריצות הבהולות סביבי. (פלוס 5 החייאות שהיו לידי במקביל)
להבנה: מחצית מהחולים ימותו.
המורדמים והמונשמים- בסכנה לסיבוכים ומוות גבוהה הרבה יותר. (זוכרים את הרק להישאר ערה?) שנה אחרי עוד יש סכנת מוות.
אחוזים לא מבוטלים יסבלו מהפרעות נפשיות, חרדות ובעיות רפואיות פיזיות נרחבות חוזרות ונשנות עקב פגיעה במערכות ואיברי הגוף השונים. (בטל ומבוטל על הכל).

עוד לא הספקתי לעבד חווית לידה לפני 4 חודשים- מחר אגב (כשזה קרה פחות מ-3 חודשים אחרי לידה) ועכשיו צריכה לעבד חווית מוות שעוד לא נסגו ממנה הכאבים, החולשה והחזרה לחיים.

איך אמרתי בתחילה? זה ללמוד ללכת מחדש.
וכל יום בהליכת קביים הזו אני מגלה עוד פרצופים.
היו אי אלו "חברים, משפחה ואנשי מקצוע" שמלווים אותי שנים שהשוו את מצבי לשפעת שהייתה להם (כן מזעזע ברמות).
היו את אלו שהגדילו להיעלם. היו את אלו ששאלו ככה אי שם ומאז נעלמו עקבותיהם. וכמובן היו את אלו שהתעקשו. שמתעקשים. שלא מוותרים.

אני לומדת ללכת צעד צעד. לא רק ברגליים הפיזיות. ממש ללכת מחדש בחיים.
מי לקרוב מי לרחוק. מי למעגל פנימה מי לבחוץ. זה לא חדש לי ונדרשת התאמה בכל שלה בחיים לדעתי. אך במצב כזה? שם מגלים ומרגישים את כאפות לפנים לצד הליטופים.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה וחצי איך המעגלים שלי? הייתי אומרת וואוו. הגעתי לנחלה, משמרת אותם עשור וכמה עשורים יפה.
והנה כל עשור ומה הוא מביא. וחלק מהאנשים האמינים מבחינתי בעולם התגלו כבוגדני לב. חלקם עוד לפני המאורע- חלקם תוך כדי.
בוגדני לב הם מהזן החמור ביותר, הם יודעים ששמת את ליבך שלך על מגש. יש בניכם הסכם שלא תפגעו בלבבות אחד של השני. הסכם לא כתוב וחתום במילה. ובכ"ז הם מפרים אותו.

אל תדאגו, אתם יודעים מה יפה?
אני תמיד אומרת לתלמידים שלי שמי שעושה עבודה תודעתית *אמיתית- זה עמוד האש והענן שלו לתמיד. ותודה לאל החיים הכינו אותי לתקופה הזו. הבורא הכין אותי אליה.
בלי כל זה לא הייתי שורדת את התופת הזו
בלי כלי הריפוי והתודעה שברשותי- לא הייתי שורדת את התופת הזו. בלי חוסן שמגן על הלב אך לא סוגר אותו- לא הייתי שורדת נוסף לכל אלו, את הבגידות הללו.
(ויש כמה בסדר גודל שרק כשהנשמות הפועלות יגיעו לגיל 120, אוכל לכתוב על זה ולהוציא לאור ממגוון סיבות).

איך אני וחברת לב דיברנו אתמול? אם לא ינצלו את המומנטום ויכתבו סרט על חיי (זו רק נקודה בזמן), מפספסים תסריט שמיטב המוחות לא היו מסוגלים להמציא (כפי שאמרתי לא הכל יכולה לשתף...). אז תזכרו שחלק ממפעל החיים שלנו? הוא לאגד נכון את מי שסביבנו.
בכל מעגל ומעגל.

דם סמיך ממים.
אבל דם שמדמם תדיר את הלב הוא מסוכן,
מים כשהם רעילים הם מסוכנים לגוף כולו.
ומים כשהם זכים? הם 70% מהגוף. מהפלנטה.
הם המחברים בין המישורים.
והדם? אם לא נולדתם איתו לערכים תוכלו ליצור משלכם.
וזה למה חזרתי. להנחיל לדם שלי בביתי גרעיני.
ולכל בית, ערכים מחדש- לשיטתי.
לסדר אותם בציוויון מדויק. דרך הלב, המוח והמיינד. ושלל הפערים המובנים בניהם.
ואולי אולי יום אחד יהיה פה בית יציב. בנוי.
עם הנהגה פיזית, רגשית ונפשית.
שמאחדת הכל.
את החלקים בעם.
את החלקים בלב.
את החלקים בחיים.
את היום יום.
כל יום.
כל היום♡
אולי כבר מחר זה יתחיל
אולי כבר אתמול.
אולי.
בטוח.
אמן.

#ערכים
בתמונה- חלק מסדרת סטורי שהעלתי מטיפול נמרץ, פרץ אדרנלין אין דרך לתאר זאת. מאות תגובות באינסטגרם שהגעתי לבודדות תוך כדי ניתוקים- איך אנחנו אוהבים דרמות אה? [מצרפת לינק בתגובה אחזור לשם לסטורי בקרוב שלא יעלה פה לשיתופים ועוד תוכן וידיאו למי שמעניין]. פרץ האדרנלין הזה השאיר אותי בחיים. לכתוב רגע לתקשר בתוך הלבד... אז זה כבר נס לפוסט אחר.

    7/30 (לא סתם יצא 7 כי זה הבורא ולגמרי הוא זה שהיה איתי הכי בזה, וזה מה שחשוב).אחד הרגשות הכי נפוצים ואנושיים שעולים ...
07/02/2025


7/30 (לא סתם יצא 7 כי זה הבורא ולגמרי הוא זה שהיה איתי הכי בזה, וזה מה שחשוב).

אחד הרגשות הכי נפוצים ואנושיים שעולים לנו ב-2 מצבים דואליים בחיים: רגעים כואבים או שמחות- מה שנקרא בטוב וברע
הוא: אכזבה.
שם הציפיות שלנו פוגשות את המציאות.
ציפיות אפשר לשנות, לדייק, להוריד לדעת ממי לצפות ולמה (רמת תודעה למשל כמו שמלמדת במעגל הפנימי וכד') וזה אכן מסייע.
אבל, יש קאץ' יש מעבר. כבני אדם נועדנו לצפות. כן ממש נועדנו לכך. כי זה נותן לנו בדק בית על ההתאמה בחיים שלנו למעשים, לחיבורים האנושים, לצעדים שאנחנו עושים.
בקיצור מה עובד לנו ומה לא. וגם מי עובד לנו- ואיתנו ברגעים משמעותיים ומי לא ממש... או לא בכלל.

חלק ממה שנולדתי לעשות ולפתור בעולם הזה הוא: קאצ'ים כאלו. משהו שמלמדים אותי ועדיין יש באג.

הבא הזה נפתר בשיטה שלי בקלות. ערכים.
כל השיטה שלי מבוססת עליהם.
כי לא משנה מה רמת התודעה, לא משנה מה אנחנו חושבים על עצמנו ואיך ננהג כשיגיע הרגע. מי שיולך אותנו *לפעולה* עצמה. בין לעשות או לא ושזה לא רק יגמר במילים ורצון טוב שלא מתממש. אלו ערכים.
זה אפילו יכול להתדרדר ל"הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות". הערכים שלנו עומדים לפנינו הם אלו שיכריעו איך ננהג. והם עמוקים יותר ממה שאנחנו אפילו מצפים מעצמנו.
זו הסיבה שהתאכזבתי הרבה בחיים ובטח ברגעים של בטוב או ברע. כי סטנדרט הערכים שלי לא תאם את של הרבה... וזה עשה צרות צרורות וכאבי לב רבים... גם בתקופה הזו גיליתי את הפער במקומות שהייתי בטוחה שיש השקה. חברים טובים, משפחה כולם ככולם. וגם? מודה שיש מקומות שלא ציפיתי כלל והופתעתי לטובה ופליאה אפילו. (תלמידים, קהילה, עוקבים שלי, מטפלים)

זה לא שינה אם זו משפחה, חברים קרובים, אנשי הסוד שלי. אני "מצפה" לכאורה, רק מהם.
ולרוב זה לא תאם.

אני מניחה את זה פה לא כדי להאשים או לבקר. כדי שילמדו. כדי שתבינו שלא משנה מה השלב ההתפתחותי שלכם יש פער. לא מודע. מובנה והוא הרבה מעבר לאמונות בתת המודע.
הדרך לשינוי שלו הוא גילוי והכרה. וזה מסע.
אני מניחה את זה כי ברור לי כשמש שחזרתי בשביל זה. ואם לדייק את המעגלים שלי,
הפעם דרך השיטה שלי. בכנות, אמת והכי חשוב בערכים. ולהנחיל אותה לרוב. לכל בית. לכל אדם שמוכן להתבונן לעצמו עמוק בעיניים ולהשתנות לי רק כי האגו מכתיב (כמה מדהים ועוצמתי אהיה בזכות זה) שזה לצערי הנרטיב שהפך להיות בולט בעולם ההתפתחות האישית, מה יש לי לקחת.
לא לקבל.
לקבל? זה הכל. זה אותי קודם. זה להבין מעבר. איך המהות שלי משפיעה על העולם. וגם עליי כי אני חלק מהעולם. מה אני מעורר בעולם? בקרובים אליי? ומתוך זה לא רק להתאכזב פחות גם לגדול יותר. כי אני לא תלוי בסביבה יותר- אני מופרה ממנה. וזו בחירה מהותית ואחרת לחלוטין.

אז בפעם הבאה שאתם רוצים לעשות עבור מישהו? הנה 2 כללים באהבת חינם עד שנרחיב בהם:
1. איך אני עוזר לו בצורה שמתאימה/עובדת לו*? (לא לי)
2. תעשו. בלי מילים פשוט תעשו (כמובן מדובר על הקרובים ביותר)
בטח תשאלו רגע... אבל אני אדם של מילים.
כן לגמרי!!!! אבל מילים מחוברות *למעשים*

יש לי חברות שכתבו לי כל יום, לא פספסו יממה אחת. זה נתן לי כוח. לא עניתי ולו פעם. אבל הן לא ויתרו. חלקן? למדו את זה ממנו ככה בכוח הזה של החיברות. [תהליך מופלא של למידה בילדות ובחיים] כי פעלתי כך בתקופות לא פשוטות שלהן, וזה שינה להן. אלו מילים- אבל יש פעולה מאחוריהן. וכמובן שיש עוד ועוד דוגמאות על איך פשוט עושים.

אה ועוד דבר? תמנעו מהשאלה מה אפשר לעשות בשבילך? אף אדם לא רוצה להרגיש נזקק. והרוב לא יבקשו. גם אם קרובים מאוד.
ירדו האסימונים?
זה אחד הפוסטים והמידעים החשובים שחלקתי. מקווה שהם יחלחלו אליכם. במסע שלי עכשיו עם העולם אני עושה בדיוק את זה.
מושג שטבעתי- התאמת ערכים.

ותיכף תיכף זה כבר יצא לעולם בצורה סדורה אבל ראשונית שלא זמינה לכולם.
וזה עושה לי נחת. התרגשות.
זה גורם לי להבין שוב. שבהרבה רבדים לא סתם נשארתי פה. ואני מצפה לראות לאן עכשיו הבורא מוביל אותי יד ביד.

(נ.ב אתמול פיספסתי אז מקווה להשלים היום ככה משהו קצר יותר בהמשך, ואם לא? מרפה. ימים מורכבים של גילויים לצד כאבים פיזים, אז נוכחות והקשבה).

תודה למי מכם שמתמיד איתי בריפוי.
סליחה שלא מגיעה כפי הכוונה שלי להגיב לכל. אבל קוראת בשקיקה (אתם חכמים וגם ממיסי לב בתגובות) ותמיד משגרת אהבה חזרה.

תמונה מטיפול נמרץ שקלטתי שהחכמה שמצלמת את מה שאף אחד לא העז- כי ידעה שאצטרך את זה יום אחד... Inbar Koprak תודה על זה ועל רגעים לא פשוטים שיחשפו כבר במעמד הנכון, אבל בתמונה הזו? על סף מוות בטיפול נמרץ, החלטתי לשגר גם הומור וניצחון.
והנה- במציאות כמו שרואים אותה מההווה לעתיד- זה קרה. אני כאן. וכדי להישאר♡

    6/30כשמישהו עובר שיקום, עובר כאב אקוטי מאוד חריף... לא רואים את התהליך עצמו. רואים פיסות. האמת? זה מקביל לחיים. גם ש...
06/02/2025


6/30
כשמישהו עובר שיקום, עובר כאב אקוטי מאוד חריף... לא רואים את התהליך עצמו. רואים פיסות. האמת? זה מקביל לחיים. גם שם, גם פה בעצם... ובמצלמה בפלאפון של כולנו, מתועדים הרגעים הטובים. אף אחד לא רואה שאת השניה לפני, את השניה אחרי.
התחייבתי לכתוב, התחייבתי תמיד לכתוב אמת.
התחייבתי לרצף. כמעט עצמתי עיניים כעת, כמעט ויתרתי. אבל כמו שנשארתי ערה בטיפול נמרץ. הפעם לא מוותרת.
התחייבתי להראות את כל הצדדים גם במקצוע שלי כשמלמדת- מראה שלא הכל מושלם. שיש תמיד לאן לגדול. שאנחנו ככולנו אנושיים. דרגת התפתחות כזו או אחרת, היא בשר ודם ומתמודדת מול בשר ודם כמוה.
3:33 כאובה. יום כואב. יום של אמת.
כואב בגוף, כואב בלב, כואב מאנשים.
כואב לראות שזו המציאות. לצד להודות על הרבה מהקיים בה. [אולי נפרט יותר בפוסט הבא]
כואב מלראות מציאות לא פשוטה זו שמשתקפת בחיי וזו שמראה שמה שבפנים גם בחוץ. (לדוג ילדה בת 13 מתוקה מדבש אדווה שמה שהתאבדה מחרם)
כואב שהמשכנו בחיינו אחרי 7.10 והרוב? לא השתנו ביום יום שלהם. במי שהם. באיך שהם נוהגים בסביבתם. כשאלו יכלו להיות כל אחד ואחת מאיתנו.
כואב ובתוכו גם יש לא רק תקווה, יש ידיעה שהיום זה היום. ומחר הוא מחר. ומחר יום חשוב עבורי. יום של תשובות.
ויש התמודדות, וחוסן וחיבור. ומסרים מדויקים.
אבל זה תהליך. זה מסע. אני מקבלת אותו.
אני מתמסרת. אפילו קצת קצת משחררת שליטה.
כבר יומיים שאני רוצה לשלוח הודעה לרשומים שלי למה שאני קוראת "קדם ארווזיון" לשיטה שלי. לתוכנית מסע הגילוי לערכיסט. מדויקים מדהימים שנבחרו בפינצטה. האליטה שלי. חוד החנית של אלו שכבר דוברי השפה שלי איתי ואיתם- והערכים בה שנים כבר. "הסיירת" לתוכנית הזו באופן חד פעמי במתכונה.
אני לא מחכה יותר. גם לא למה שאחרים קוראים החלמה. אצלי החלמה- היא ה-חלום עצמו.
לחיות אותו. לחיות. לחיות ולהעביר מתוך החיות הזו את הדרך להתמודד. את האמת, הכנות והערכים. זה ריפוי בעיניי. זה ריפוי מבחינתי.
מחר בע"ה בלי נדר אעשה Send להודעה הזו, מקסימום בשישי. נסגור הכל, את מי שכבר שם.
"נחדד את התדר" את מי שיצטרף שזה בעבע לו אבל כעת הוחלט.
את אלו שבוערים לצאת לגלות את הערכים בתוכם והחוצה, בכנות בלתי מתפשרת. להביט עמוק בעיניים של עצמם בלי לפחד. גם אם יעלה משהו נורא ואיום לכאורה.
עכשיו הוא מדהים- כי עכשיו רואים.
מחר יום חדש. עכשיו כבר רגע חדש. ותיכף עוד אחד. והנה אני כבר פחות כאובה.
וגם היום בתוך הכאב יש שמחות קטנות. בדיוק כאלו. אוסף רגעים שמזכיר. שלא כל התאים הם רק רגש אחד. לא כל התאים הם כאב. לא כל התאים הם שמחה. אנחנו גם וגם וגם וגם.
וכשכל זה תמהיל יפה אוהב ומקבל? יש מרק ירקות מרפא. מנחם ללב. של סבתא שהוא תרופה לכל. יש אותנו. זכים במהות.
יש עוד רגעים ושמחות כאלו שמזכירות לי למה בחרתי לחזור מהמתים [שוב]- כדי לשנות בדיוק- את מה שכואב. ולפעמים לנכוח ולהתפלש כמו כלב בבוץ שפשוט עושה את מה הוא יודע רגע לפני שיתנער ויתנקה.
כדי להביט לזה בעיניים בכנות ולומר- לא עוד.
ושלום? לחדש.

(לא במיון, רק תמונה להמחשה מימים של כאבים כאלו שהסתיימו במשככים של סוסים)
סיימתי ב4 שלי. 40% סוללה. מיישמת אנוכי את משנתי.

    5/30בטח זה לא יהיה "הפוסט" הכי "פופולארי" כי אגע פה לכמה בעצב חשוף. מי יודע אולי אתבדה. מה לעשות אנשים רוצים אמת לכא...
04/02/2025


5/30
בטח זה לא יהיה "הפוסט" הכי "פופולארי" כי אגע פה לכמה בעצב חשוף. מי יודע אולי אתבדה. מה לעשות אנשים רוצים אמת לכאורה, אבל... קשה להם איתה.
אז-
מתחביביי? להעלות דברים אישיים רוטטים אמת ולראות את הסינון קורה ככה בקל.
כמו שאני נהנית מלצרף חברים חדשים, מאינטראקציה נבנית לאורך השנים עם נוכחים, כך אני נהנית מאלו "שלוקחים יוזמה", אומרים ביי לבד, ומפנים לי מקום לחברים חדשים שמחכים "לאישור להצטרף" (במיוחד כאן ברשתות- וגם בחיים, רק ששם יש לזה קודים אחרים לגמרי)

מה שרוטט אמת רוטט בכל הגוף.
(אגב לטוב או לרע זה כבר תלוי בקלט שלכם)
שקר? רוטט בראש, במיינד.

זהו אין פזמון... מחר יהיה יותר.
אבל הבטחתי כל יום, אז אני מחויבת להסכם שלי מול עצמי. לרצף. בהרבה או במעט. בפואנטה של עילוי או של יום יום.
וזה מה שעולה לי היום.
ואם זה כבר יום 5- אז חמסה עליי ועליכם פה שמזיזים את המיינד "מהרגיל" לריפוי משלהם וגם מסכימים ומעזים להיות בתוך המילים ולא להתחבא מאחורי המקלדת💪 כמה קל להיות צופה?
כמו פה כך בחיים. קל לכאורה... בלונג ראן? ההיפך בדיוק. קשה קשה ולא כמו הטעים בלחם.

קחו בדיחה בתמונה😉
ראיתי אצל מישהי שפירט לה וואוו עליה- וזה היה ליטרלי מה ש- A.I עושה, האזנת יתר לומד אותנו. (לא נתתי לו צ'אנס חח)
כיף לדעת שתמיד יצטרכו אותנו, כי אין מחיר למוח האנושי- ובעיקר? ללב.

    4/30 (קטע לא תיכננתי שהטקסט הבא יהיה ה-4 שלי, הרדיקלי Walk the talk, כשזה זה? זה זה).כששאלו אותי מה היה הכי קשה בטיפ...
03/02/2025


4/30 (קטע לא תיכננתי שהטקסט הבא יהיה ה-4 שלי, הרדיקלי Walk the talk, כשזה זה? זה זה).

כששאלו אותי מה היה הכי קשה בטיפול נמרץ? ציפו לתשובה חד משמעית של הפחד מהמוות.
זה לא הכמעט מוות הראשון שחוויתי ויכולה להעיד שאצלי פחד לא היה שם באף אחד מהם.
הסבל היה כל כך חזק, הכאב היה כל כך חזק והקושי הגדול ביותר היה מבחינתי- חוסר האונים.
אובדן השליטה.
על הגוף, על העצמאות, על הצעד הבא תרתי משמע כשאפילו לרדת מהמיטה להתפנות, לכמה צעדים, לשנות תנוחה כי העצמות דואבות עוד מלידה והאגן בוער אסור. שרוחצים אותי על המיטה "מקלחת מגבונים" ומטלטלים את הגוף הדואב הכי בעדינות שניתן... אבל כל טלטלה כזו שוברת. כשמסביב יש שקט. כולם ישנים כולם מורדמים. רק אני ערה... "פרויקט המחלקה" כי הרבה יותר קל לטפל "בגוף של מי שרוחו לא פה".

למזלי תמיד הרגשתי שמרגע שהגעתי לעולם הבורא הלך איתי יד ביד, צעד לפני, למזלי אני יודעת מספיק ממקצועי על תרופות ומידע רפואי שבתוך חוסר השליטה הזה, בתוך הניתוקים של פשוט להיעלם רגע למישור אחר (יהיה לנו ממש מעניין במישורי קיום השנה) הצלחתי לנווט. להבין מה נותנים לי איך וכמה. (והיה המוןןןן)
ומה מצבי אומר. (לא סתם נאמר "ידע זה כוח")
ובעיקר?

ידעתי לקרוא את הגוף שלי. לפורטרות.
מה זה אומר?
למשל מתי להישאר ערה בכל מחיר (כי אחרת ינשימו וירדימו וכפי שאמרתי שם זה הרגיש לי שזו תהיה תחילתו של הסוף)
למשל- לדעת איך לעבוד עם הנשימה שלי מתוך הערה שנתנו לי כדי להתאמן ממש כך- מול המסך שעות על שעות (כי הכי קשה הנוסף זה הלבד) ולראות איך אני מאזנת את כמות הנשימות לדקה, שלא היה ברור בכלל איך לא קרסתי מאיך שהייתה...
נדרשה לי הערה אחת פושרית מאחות שאמרה לי ככה את לא תשרדי- כדי במקום להיפגע פשוט לשנות זווית ולהצליח בזה.

הידע בתרופות וההקשבה לגוף גם גרמו לי לשים לב מתי תרופות מסוימות כבר סיימו את תפקידן, בבקשה מהצוות הרפואי שלשמחתי ראה אותי והיה קשוב אליי (שיפור מדהים אצלי- וזה קרה לי גם בלידה) לדוג': קיבלתי אופייטים בדוזות... שהם סמים לכל דבר.
סם הולך לכאב ושם מתחולל ריפוי אך כשהוא מסיים את תפקידו? הוא "עולה לראש" ולמקומות אחרים. אצלי כאחת שלא חובבת צורכת סמים כלל, מניסיון בתרופות כאלו זה תמיד הופך לסוטול רע. כשאמרתי זאת לצוות כי הרגשתי שיפור לכאורה אך התדרדרות מסוג אחר, ידעתי לקשר זאת. ואכן גמלו אותי מאופייטים ששיפרו את מצבי מאוד! (באופן יחסי כמובן)

האם זה היה מתאים לכל אחד? לא.
זו הקשבה לגוף בשילוב של ידע.
גם במצבי קיצון אפילו בעיקר. וזה חלק מהחוסן שאני מדברת עליו. לקחת החלטות בלתי אפשריות בעצמך* במצבים בלתי אפשריים ולצלוח את זה.

אם לא הייתי עושה זאת הייתי יכולה להישאר שם עוד כמה ימים עם תופעות לוואי של זומבי...
(היה לזה חלק מהותי בשחרור שלי מטיפול נמרץ למחלקה)

טיפול נמרץ הצילו את חיי.
בפנימית כמעט גמרו אותי שוב. (חתיכת סיפור מטורף לפוסט הבא)

והלבד? הלבד הזה הוא משהו שאי אפשר להסביר. דקה דקה כל דקה כמו שעות. מכשירים, צפצופים, כאב.
ורק- רק להישאר ערה. רק להישאר בחיים.

זה שינה אותי. זה שינה את איך שאני תופסת את החיים. זה שינה את השיטה שלי ואת איך שאלמד אותה תיכף.
זה שינה את איך שאני רואה משפחה, וחברויות.
וערכים בכלל.

והכי מטורף? כולם חושבים שהם ערכיים. בערכים וואוו בהוקרה. בהכרה. בלראות ולהודות על הטוב.
שנים אני אומרת שיש שם פער מהותי מוסווה.
שנים אני מלמדת את זה ורואה עדיין שוב ושוב את הפער הזה סביבי (גם במי שכן משתפר)

יצאתי שם עם סלידה מהאנושות. ועם אהבה עזה לאנושות. ככה יד ביד אנחנו צועדים.
כמו שהעולם שלנו צועד יד ביד לעולם של שקר מול אמת.
שנים שאני מדברת גם על זה. והנה זה נוכח ורוטט כל כך.
אתם תקראו, חלקכם תגיבו חלקכם בסתר לא רק אותי. רבים אחרים.
אבל המנגנון הזה של לזהות שקר או אמת צרופים?
רק המחוברים ביותר ולא "שחושבים כך" אלא שרוטטים זאת בגופם. יוכלו לאתר.

עידן חדש מתחיל. אם שרדתי? הפעם אני הולכת להיכנס במגמה הזו חזק מתמיד.
שביב של צביעות לא ישאר סביבי. ומי שכן? זה כדי לעלות רמה. (אמרתי זה זמן סינון מצויין בכל ההיבטים).

תודה למי שמעז לפגוש אותי מחדש ואת עצמו מחדש דרך הריפוי הזה. ומעז להיות פה בתוך המסע ולא רק "בתגובה לטרגדיה הראשונית".
זה בדיוק מה שאני כאן לשנות.
עם אלו שגם די להם והגיע זמנם לחיות לא בשביל אחרים בשביל עצמם. ומשם כל האחרים יצטרפו.

לחזור_לחיים   3/30חלק מלספור את ההצלחות שלי, זה ללמוד לספוג פה אהבה- ולהיות בתגובתיות אליה, שמבחינתי זה העניין הגדול אצל...
02/02/2025

לחזור_לחיים
3/30
חלק מלספור את ההצלחות שלי, זה ללמוד לספוג פה אהבה- ולהיות בתגובתיות אליה, שמבחינתי זה העניין הגדול אצלי ולדעתי? גם לרוב האנשים. (ולא לאחר מותי אבל זה למחר כי יש לי וואחד מה לכתוב על זה).
בד"כ כשיש הרבה תגובות על פוסט בין אם משהו ככה מרטיט ומשמעותי ששינה לאנשים, בשמחות ימי הולדת, לידות וכד' או... להבדיל במצב כזה, אני משתבללת ונאלמת [תיכף ההסבר]
תמיד הייתה לי "קנאת סופרים" באלו שמצליחים להגיב ישר על הכל (לכן הפעם באתגר שלי חוזרת להגיב לכל לאט לאט גם בפוסטים קודמים, בכ"ז אני אחת:) או חצי בינתיים😉)

בכלל אנחנו בני האדם יצור מעניין, צריכים דרמה גדולה טובה או ההיפך מטובה להבדיל, כדי להרגיש חלק ושם אנחנו מגיבים (תרבות הלייקים) זה מחזיר אותנו לתחושת השבט. לאיכפתיות, לנוכחות. לתחושה שכמעט יכולנו להחמיץ משהו נורא או מדהים- ואז מנגנון החרטה נכנס לפעולה.
חלק ממה ששומר עלינו בחיים ברמת התודעה ותת המודע- הוא להימנע מהמנגנון הזה בכל מחיר.

אפשר לראות איך כשהדרמה יורדת יורדים "הלייקים" והתגובות.

ברוח התקופה- דוגמא טובה היא האירווזיון,
בזמן בהכנות לקראת כולנו לגמרי בעד הנציג המיועד (לרוב) אחרי האירוויזיון פתאום מתחילה להתגנב אלינו ביקורת... על השירים, על הקול ולא מעט? על האישיות של אותו אדם.
הוא כבר לא כזה רלוונטי, כאילו הקסם שהתאהבנו בו לא שם יותר.

זה קורה לנו גם עם אנשים בחיים. אפילו כאלו שמאוד היו עבורנו בתקופות שונות. חברים, בני זוג, מורים, קולגות, תלמידים ועוד

בעצם המוח שלנו סורק כל הזמן ובודק 2 דברים:
1. מה חסר לנו? (שאם יש לשני זה מפעיל אותי)
2. מה רלוונטי לי היום מהאדם הזה? והאם זה מושג עבורי?

אפילו חוסר כסף להגיע למישהו שאוהבים יכול לפתח רגשות קשים בהמשך- עד לקנאה שנאה ועוד.

מה שאני רוצה לומר... הוא שבעולם מורכב כל כך של רגשות, כאדם סופר אמפתי שקולט ומרגיש הכל, יש ברבה דואליות.
אני רואה את הטוב תמיד מחפשת אותו דווקא [ככה "משביתה את מערכת ההפעלה של לחפש את הלא טוב... או הרע, שהיא לחלוטין הישרדותית]

אבל אותו "רע", לא טוב אנושי, הוא חמקמק. הוא נוכח עד שקשה להתעלם ממנו.

חוזרת להתחלה- לספוג אהבה.
בזה השתפרתי... אבל ברגע שספגתי? זה כמו שיח פנימי שכבר עניתי לאדם- כדי לא להיות מוצפת.

ופרפקציוניסטית של מילים- אני לא יכולה לענות מעט מידי. אלא את מה שיש לי על הלב [מרגיש לי זלזול לכתוב פשוט "תודה" כשתגובת לב לפניי]
ואז... זה נשכח...

ככה מערכת ההפעלה של הדחייה לאחר כך פשוט מסייעת לי לספוג, אבל- לא להיות בתגובתיות שמייצרת מנגנון חדש ודנדש לגמרי של ספיגת אהבה.

לא סתם בחרתי לכתוב את זה היום (בראש היה לי משהו אחר, אבל ליד הכותבת רצון לריפוי משלה)

כי בתקופה הזו חוויתי המון אכזבות מהמכונה המופלאה הזו שניקראת בני אדם.
תמיד כל חיי השוותי לאיך אני הייתי נוהגת... בסיטואציה זו או אחרת. וגיליתי? שאיך שהוא אני נשארת בזה לבד.
ככה בעצם הבנתי... האמת לא מזמן, שהשיטה שלי מבוססת על ערכים. (עד אז חשבתי על כנות ואמת, שבמושגים שלי זה נקרא: פילטרים ערכיים) לכל אחד פילטר ערכי אחר.
ולא זה לא תמיד דווקא מה שעולה לנו במחשבה (סמייל קורץ)

הבנתי שבערכים שלי אני אחרת. שהם נבנו אצלי אחרת. שהם רוטטים אותי אחרת. שהם מחוברים למשהו מעבר אליי, לבריאה ודרכם אני ממשיכה להתפתח ולפתח חדשים.

אז גם הפעם הערכים שלי לא תאמו הרבה...
אבל משהו מהם, איזה ניצוץ דווקא זהר באור של הזוהר הצפוני בקהילה שלי- קהילת תלמידים משפחה של עשרות אנשים שהמשיכו את החזון שלי. הקימו מעגלי ריפוי עבורי, המשיכו בקשות של ריפוי בקהילה שלי-שלנו. המשיכו את החזון שלי שהוא כבר מזמן לא רק שלי.
גייסו כסף לעזור בארוחות חמות לילדים שהבינו שאין מי שיבשל להם כרגע בתוך הטירוף...
שלחו הודעות חיזוקים, התעניינו.

הצלחתי. הצלחנו. יש תקווה לאנושות.
זה זמן טוב להקדיש לכם את הפוסט הזה, להגיד לכם תודה🙏 לא אגיד עשיתי את שלי- כי עשיתי:) עשינו והמלאכה עוד מרובה
ועשיתי בלשון עבר- מקושר לי למשפט הנודע של "זהו אפשר ללכת", סיימתי פה.

אז לא סיימתי. יש עוד הרבה מה להמשיך. לשנות. לעקור ולהנחיל ערכים מחדש.
אז בתוך כל האכזבות יש פנינים.
שנוצרו לאורך השנים בתוך צדפות שאכלו ונחנקו מהרבה הרבה חול...
אבל יצרו? את הדבר היפה ואחד החזקים בעולם🙌

התמונה הזו קפצה לי היום בזיכרונות, כמה שנים אחורה, זמן קורונה. קורס מחלות והפרעות
מאוריקי בבטן בחודש מתקדם מאוד.
קורונה לא נגעה בי (בלי קארמה קולז) כי לא היה לנו הסכם כזה... עד היום חמסה... והכל בטבעי
ולב פתוח פתוח לריפוי עם אחת הקבוצות המדהימות שהיו לי, כולם שקדו על הריפוי שלי הפעם במאוד מאוד.
שאם לא היה כך עוד אז והיום?
מי יודע אם הייתי כאן היום.
תודה לבורא עולם, תודה על משפחת נשמות.
תודה על שליחות שהופכת משנה עמוקה יותר מ"רק אנחנו" ומחלחלת הלאה☆

תודה- על מי שכן♡

 #   2/30התחייבתי לכתוב כל יום גם אם זה משהו קטן... והיום? אני מותשת. אבל מותשת טוב.מותשת טוב- כי עשיתי* ולא כי כאבתי עד...
01/02/2025

#
2/30
התחייבתי לכתוב כל יום גם אם זה משהו קטן...
והיום? אני מותשת. אבל מותשת טוב.
מותשת טוב- כי עשיתי* ולא כי כאבתי עד שהגוף אמר את דברו.
התמונה הזו? היא תמונת ניצחון.
ניצחון האור על החושך. ניצחון החיים על המוות.
ועשיתי לכאורה את מה שתמיד היה לי "מובן מאליו" וככה"נ גם לכם זה כך, בכל רגע נתון.

5 שבועות שלא הלכתי יותר מכמה צעדים...
5 שבועות שלא יכולתי להרים את התינוק שלי בן שלושת החודשים... (שלא נדבר על להאכיל, להרדים) 5 שבועות שלא יכולתי להשתעל, לגהק, לפהק, לדבר ברצף או כמה משפטים בלי להתעייף... לשיר, לצחוק, לנשום עמוק, פשוט לנשום בנחת.
5 שבועות שלא יכולתי לנוח רגע בגוף שלי, לדקה שלמה אחת... שלא נדבר על גיוס הכוחות העצום לקום להתפנות, להתקלח, לישון בלי לכאוב ולקום כל 10 דק בערך- לפעמים הרבה פחות.
5 שבועות שישנתי בישיבה עד שהעצמות שלי בערו מלמטה והנשימה מלמעלה.
שהשיער שלי היה אסוף בצמה או בגולגול מקורזל (ואני תמיד עם תלתלים פזורים)

היום? הצלחתי להסתרק בעצמי, להיות רגע שוב "בתסרוקת הרגילה שלי".
היום? הצלחתי לקחת את הילדים המתוקים והסבלניים שלי לפארק ליד הבית- ביום שבת שימשי.
היום? יכולתי לדבר יותר מכמה משפטים, להביט בעיניים ולהתרכז באהובים שלי בלי שתוסח דעתי, גם אם לכמה רגעים.
היום? הצלחתי להרים במקלחת את השמפו בלי לצעוק איה ולהתפתל עד שכל השכונה שומעת...
היום? הצלחתי למלא לכולנו בקבוקי מים לפני שיצאנו (זה ממש היה אתגר) ואפילו הכנתי סנדוויצים.
היום? הצלחתי להרים את התינוק שלי (לקצת) בלי ישר לקרוס... ואפילו לשיר לו ולבהות בעיניים הכחולות כחולות אוקיינוס שלו, להרגיש אשמה על הזמן הזה שאבד... ולראות איך תוך כדי הוא ממוסס אותה באהבה והבנה.

היום- הצלחתי לעשות הרבה מהרשימה הזו לראשונה ועוד קצת.
אפילו לבכות על השבים כמה רגעים לפני שזה כואב שוב.
היום, מתחיל עוד פרק בהחלמה שלי.
מזכירה לעצמי שכן, ללא מעט אני ניראת בסדר, יש רגעים שגם לי... אבל הכל יחסי.

הבסדר הזה אצלי "עלול להסתבך מהר" אז אני ערה לו (ואם אתם טייפ A כמוני זו למידת חיים גם עבורכם- אז תזכורת חשובה מהלב)
היום לצד כל זה אני מזכירה לי ולכולנו לנשום (וכמה שזה לא מובן מאליו כשזה קורה מכוח האנרציה בכזו קלילות)
לזכור לקחת עוד רגע להביט בעיניים.
לזכור- כמה כל רגע הוא מתנה לא קלישאתית בכלל. אמיתית חיה ורוטטת. כל רגע ללא כאב.
כל רגע שאפילו "לא מדהים לנו", אלא פשוט נינוח.
הוא מדהים כי הכל רגיל. (ועל זה בפוסט הבא)

(עוד מגיבה לכולכם על המילים והחיזוקים אחד אחת לפוסט הקודם) אז היום?
הצלחתי.
ומחר אצליח עוד משהו (גם לשמר זו הצלחה).

ואתם? במה אתם מצליחים כל יום- כל רגע שזה כל כך "ברגיל" שמי חושב על זה בכלל.
היום זה זמן- לעצור- ולנצור הצלחות קטנות גדולות. וכשזה כך? מי יודע מה נצליח מחר...

תודה שאתם איתי במסע ההחלמה הזה♡ מהחלמה נגיע גם לחלומות ערים ערים שמחכים פשוט להיות🙏

לפני 4 שבועות מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ.אז איך זה לחזור מהמתים?לא רך בכלל סיזיפי מאוד. כואב. כועס. עם הרבה חסד בפנים.מה ...
01/02/2025

לפני 4 שבועות מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ.
אז איך זה לחזור מהמתים?
לא רך בכלל סיזיפי מאוד. כואב. כועס. עם הרבה חסד בפנים.
מה עולה לכם כשאתם שומעים טיפול נמרץ? נכון. סכנת חיים. דקה ממוות. (וכמה שנירמלו את זה בדרך- זה כבר סיפור אחר)
וכן לא ממש ראו עליי, זאת אומרת ניראתי רע מאוד... אבל לא "מספיק רע" כדי שיתפנו אליי במיון. חיכיתי מעל 4 שעות עד שעטו עליי רופאים ואחים, אחיות, רנטגן מאחוריי והטיסו אותי לחדר הלם [כמו מיני טיפול נמרץ במיון]
עירויים, קטטר, ניטור קבוע, צפצופים אין סוף כי שום מדד אצלי לא מאוזן.

והמילה שאני יודעת את המשמעות שלה- הלם ספטי. [מצב מסכן חיים של זיהום בדם]

לא זו לא הייתה שפעת. לא גם לא וירוס אחר [בדקו הכל]
דלקת ריאות חיידקית קשה שהסתבכה, הגיעה לכליות יצרה גם בהן כשל... הכל סוער בדם וככה כל מיני טוב...

אני שנים מדברת בקורסים שלי, בטח בשיטה שלי על חוסן.
חוסן- אם יש לכם אותו? מתבטא פה.
(וחוסן הוא משהו נבנה)

בדלת מוות כזו כל שניה קריטית.
רצו להרדים ולהנשים אותי... ידעתי שאם זה יקרה, הסיכויים שלי יורדים, הרגשתי שמזה? לא חוזרת. אז נלחמתי.
נלחמתי להישאר ערה. להישאר בחיים
כל דקה ודקה. במצב שאף אחד מהצוות הרפואי לא מבין איך בקושי נושמת, מקבלת תרופות של סוסים- וערה.

ואלו מתנות מקבלים מכמעט מוות? אבל כזה שכבר ממש אפף, שנותנים כיף אמיתי לה' שגם זוכרים אגב... ולא הייתה מנהרה...
שהוא פה נוכח לידי המלאך של הצד השני- שאף אחד לא רוצה לפגוש? שכלל המון סבל?
הרבה... זה לא זר לי [גם לא הכמעט מוות, אבל מה שנקרא? הפעם? הגזמתי]
שמעו... אני אדם של אמת צרופה, קיצונית אפילו.
יש שיקום לפניי, ודווקא בתוכו יצא שממש תיכף אחזור ואתחיל ללמד את השיטה שלי. (זה קרה מיד בקורס הראשון שחזרתי ללמד אחרי "חופשת לידה") מצחיק לקורס שלימדתי רגע לפני- קראו משחק החיים- והוא מדבר על יעוד.
ומה קורה כשאנחנו לא לגמרי*** ביעוד שלנו?

אז... בערך משהו כזה. (אולי פחות דרמטי לפעמים יותר).
ועוד אני נחשבת אחת שלגמרי עושה את מה שאוהבת ורוצה לעשות. אבל יש עוד...

ה' לא החזיר אותי סתם מהמתים.
הבנתי. לא מחכה יותר. מה שיש לי לתת ולומר זה כבר מעבר לאני שלי. זה מעבר ללי-אור.
זה כי אנחנו אובדים.
אובדים כיחידים, אובדים בערכים, אובדים כעם.
אובדים כקהילות. אובדים באמת. בחברויות. במשפחות. אובדים ואבודים.

קיבלתי הרבה טוב בזמן הזה.
הרבה טוב טהור. הרבה טוב מוסווה.
הרבה חרא שידעתי על קיומו וצף יותר כמו שחרא צף כשיש הרבה מים בסביבה...
הרבה רע ונורא ושחור משחור עם נקודה קטנטנה של אור בקצה.

ועוד נשארו לי מים בריאה, שככה מזכירים לי כמה אנחנו גוש בשר מהלך.
שאם משהו בנשמה, במי שאנחנו, במטרת החיים שלנו. בסביבה שלנו- בהשם יתברך
לא מחייה אותנו?
אנחנו לא יותר מגוש בשר שאם לא שפר עלינו מזלנו- הוא כאוב ומעכב...

בזמן הזה לא כתבתי. נלחמתי.
אבל חזרתי.
אני מסנדלת את עצמי ל- . הם מתחילים עכשיו 1/30, בהם כל יום אעלה משהו מהחוויה הזו. קטן כגדול- לריפוי הטראומות שלי שתמיד נרפאו במילה הכתובה וגם לימדתי לא מעט נשמות- לעשות כן... וכולי תקווה שמהריפוי שלי,
תקבלו אפילו קמצוץ לריפוי משלכם.

נכתבו פה הרבה "כותרות" שכל אחת מהן היא לא פוסט, אלא ספר... עכשיו? הגיע הזמן לפרק אותן. ומבחינתי? זה לפרק את כל הפאזל של החיים כולל הכל וכולם.
לפרק לאטומים הקטנים ביותר- ולהרכיב מחדש♡

מוזמנים לרפא ולהתרפא איתי במילים ובכוונה.
[רק אם יש כוונה, כי פה? אמת צרופה בלבד וזה זמן מעולה גם לסינון]
מעריכה מאוד🙏🙌

בתמונה- רגע של חסד מטיפול נמרץ, חסכתי מכם את התמונות הקשות, לא רחוק היום שכל זה יעלה בהרצאה, שתחזיר את כולנו לחיים טובים יותר. בינתיים? תודה לבורא עולם, לכל מי שהתפלל עליי ושלח ריפויים בכוונת לב טהורה (גם על זה עוד יכתב). אם השארת אותי פה? נוודא שנעשה מטעמים♡

Address

Giv'atayim

Opening Hours

Monday 09:00 - 17:00
Tuesday 09:00 - 17:00
Wednesday 09:00 - 17:00
Thursday 09:00 - 17:00
Sunday 09:00 - 17:00

Telephone

+972509070755

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when תטא הילינג עם לי-אור יצחקי - קורסים • טיפולים • רפואה משלימה posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to תטא הילינג עם לי-אור יצחקי - קורסים • טיפולים • רפואה משלימה:

Share