19/01/2025
אחרי התלבטות, החלטתי בכל זאת לפרסם את מה שכתבתי לעצמי אתמול. במחשבה, שאולי זה יעזור דווקא בימים האלה לעוד הורים.
זהו טקסט על הקושי שלנו ההורים, להתמודד מול מציאות ממושכת ולא נתפסת ועל התמודדות שלנו עם השאלות הקשות של הילדים שלנו בנוגע לחטופים, לעסקה...
*********
ב7.10.23, היינו אמורים לנסוע לאחותי לדירתה החדשה בתל אביב. התעוררנו לבוקר בלהות ומשם נשאבנו למציאות בלתי נתפסת. מציאות של חרדה, פחד, זעזוע, הלם, כעס, שנאה. התווספה לזה המציאות שלנו כמשפחה מגויסת מה שהביא איתו גם בלבול, געגוע, בדידות וחוסר ודאות שנמשך ונמשך.
הבוקר הגענו לתל אביב.
469 יום אחרי שתכננו את המפגש.
בבוקר הייתה שם אזעקה.
ריטואל, איזכור שכזה.
הדירה של אחותי לא רחוקה מכיכר החטופים והיה לי חשוב ללכת לשם. ליה נרדמה עלי בדרך על הכתף, תוך כדי שאני שרה לה בלופים *_"תמיד יחכו לך"._* שיר שהגיע לראש שלי בטבעיות עם כל התמונות של האחים והאחיות שלנו בדרך.
הגענו לכיכר וראינו את האנשים מתחילים להגיע. מבוגרים, ילדים, כתבי חדשות מכל מיני ערוצים, בכל מיני שפות, צוותי צילום וסאונד.
ראינו את המיצגים הפזורים במקום, של אלו שהיו ואינם, ואלו שעדיין לא ברור מה גורלם.
לירון זירז אותי, שהילדים לא ייחשפו.
ואני, עמדתי שם, קפואה, אל מול מיצג המנהרה והבכי הציף אותי.
הכאב העמוק על האבידות.
התמלאתי בכעס ובשנאה, בתחושת חוסר אונים, בניסיון להמשיך ולעכל את היום הזה שאני לא יודעת מתי הלב יתרפא ממנו.
הילדים הסתובבו שם.
עברו בין המיצגים.
דיברנו על מה שהם רואים,
הם שאלו שאלות.
"של מי העוגה הזאת?" שאלה יהלי.
"של כפיר ביבס", עניתי.
"הוא בן שנתיים היום".
שתיקה.
איתי אמר שהוא לא היה שורד דבר כזה בגיל כזה צעיר.
שתקתי.
הסתכלתי עליו.
ראיתי את הראש שלו עובד.
את ההשלכה האוטומטית שכולנו עושים עם עצמנו בראש, רק חלק מעזים לומר אותה בקול.
שיתפתי אותם שבקרוב ישחררו חטופים אבל לא את כולם בבת אחת.
איתי אמר שבטח מאוד קשה למשפחות שלא משחררים את הילדים שלהם.
"אתה צודק איתי", אמרתי לו.
נותנת תוקף למחשבה הרגישה שלו.
מדי פעם בדקתי אם קשה להם מדי.
התלבטתי ביני לבין עצמי האם זה נכון היה להביא אותם לשם ועד כמה להישאר, עד איפה להסתובב, עד כמה לדבר.
החלטתי לתת להם להיות, ושהם יגידו לי מה הם מבינים מהמיצגים, להקשיב לשאלות שלהם, להקשיב למחשבות שעולות להם, ופשוט להיות איתם בזה.
להרגיש מעט שליטה על המידע שמגיע אליהם.
לנהל אותו כמו שאני בוחרת.
אני יודעת שלא אוכל להסתיר את זה מהם הרבה זמן. מחר איתי יחזור לבית הספר ויעדכן אותי בדברים שאני עדיין לא יודעת.
אני רוצה להיות איתם כשהם נחשפים למידע.
לחבק, להקשיב, לתווך.
"למה הם עשו לנו את זה אמא?" יהלי שאלה אותי.
מצאתי את עצמי מתקשה מאוד להסביר להם איך זה קרה ולמה. איך יש כל כך הרבה רוע בעולם.
הם יודעים שיש עסקה.
כשרציתי לשתף אותם מה עומד לקרות בימים הקרובים, איתי עצר אותי. הוא אמר שהוא כבר יודע שמשחררים אסירים. והרבה. יהלי שאלה "איך יכול להיות שיש אצלנו אנשים שלהם?" "ולמה הם משחררים לנו כל כך קצת ואנחנו משחררים להם כל כך הרבה?"
יהלי שואלת ושואלת.
ואני מקשיבה ומקשיבה.
מחפשת בתוכי תשובות חלקיות לשאלות הכל כך טובות שלה.
הסברתי לה שמשחררים אנשים שעשו מעשים מאוד רעים ואצלנו משחררים אנשים שפשוט רצו לחיות בשקט ובשלום.
המציאות הזאת, שצריך לתווך לילדים שלנו רוע ושפל שאנחנו לא מבינים בעצמנו היא קשה מנשוא.
איך מתווכים שנאה עמוקה שאנחנו לא מכירים בעצמנו?
הורות בשנה הזאת, זו הורות מסוג אחר.
הורות שמאלצת אותנו לעשות בדיקת ערכים מחודשת. להתמודד עם מקומות אפלים בתוכנו שבחרנו להדחיק.
אני נאלצת לחפש בתוכי משאבים לייצר תקווה כשאני לא רואה אותה לנגד עיניי.
אני בוחרת לקבל את זה שאין לי תשובות להכל.
שאני לא מצליחה לסייג את הרוע, לסייג את המציאות. לבחור את המיסגור הנכון כדי לתווך ועדיין להשאיר מקום ילדי של תקווה ואופטימיות במציאות כל כך מורכבת שאני עדיין לא מבינה בעצמי.
מחכים לכולכם, כבר יותר מדי זמן...💗🙏💛
