23/11/2025
כְּאִילוֹ כולנו יודעים לתקשר…
אבל האמת? רבים מאיתנו עדיין נופלים לשתי מלכודות שיוצרות את רוב הריחוק, הכאב והדרמה בקשרים:
1. הזדהות עם רעילות ארכיסיסטית – “מי אשם כאן?”
זו לא נרקיסיזם קליני.
זה מצב תודעתי שכולנו נכנסים אליו כשאנחנו מפוחדים או מוצפים:
האגו תופס פיקוד, מגן עלינו, וגורם לנו להחזיק אנרגיה של האחר אשם.
אנחנו ננעלים על הצד שלנו של הסיפור.
זה יוצר צמצום, דרמה, קפיאה, והתרחקות.
ככה נוצרת רעילות.
לא כי אנחנו “רעים”, אלא כי אנחנו פועלים מתוך פצע.
וכשזה קורה – הלב נסגר, והקשר הופך לשדה הישרדותי במקום שדה של קרבה.
2. לקיחת אחריות ריבונית – “מה שלי בסיפור הזה?”
כאן מתחילה תקשורת מקרבת אמיתית.
לא בלספר את כל הרגשות,
אלא בלעצור ולשאול:
מה אני מחזיק?
איזו אמת פנימית אני לא אומר?
איפה האגו מנהל אותי?
ומה אני מוכן לקחת עליו אחריות?
לקיחת אחריות ריבונית לא מאשימה את עצמה —
היא משחררת את מערכת היחסים מהצורך להוכיח מי צודק.
כשאני לוקח אחריות אמיתית על החוויה שלי,
אני מחזיר את הכוח הביתה.
וכששני אנשים עושים את זה?
השדה ביניהם הופך חופשי, יצירתי, מתרחב.
---
מה קורה כששני העקרונות נפגשים?
נוצר מרחב חדש לגמרי —
כזה שבו אפשר:
❤️ לפגוש את האמת בלי להיבהל
❤️ להרגיש קרבה אינטימית בלי לוותר על העצמי
❤️ לשחרר דרמה במקום להזין אותה
❤️ לאהוב בלי להתרסק
זה הלב של ספירלת לב הזהב:
להסכים לעבור דרך השערים הפנימיים של עצמנו,
כדי לייצר שדה משותף אמיתי, חי, מחזיק, אוהב
ולכן נזכור ש:
🔸 הקשר נרפא ברגע שבו לפחות אחד מהצדדים מסכים לקחת אחריות על הנוכחות שלו.
🔸 אינטימיות לא נוצרת מהתמזגות — היא נוצרת מאמת ריבונית.
🔸 כשאנחנו מפסיקים לשחק “מי אשם”, האהבה חוזרת לנשום
