08/10/2025
מחשבות על קדושה...
זמן קצר לאחר שהתמונה הזו צולמה מצאתי את עצמי שכובה על הגב בתוך הבוץ. זה קרה בעודי מתהלכת בין שורות האבנים המסודרות בספירלות ביער המקודש (שם כבר אסור היה לצלם) והחלקתי במדרון בוצי במיוחד.
החלקתי מעט אחרי שפסק הגשם, ובדיוק בזמן שהבטתי בתהדמה בחדרי הטיפול השקופים דמויי הפרמידות שהוצבו שם בין העצים.
בעודי חושבת על כמה מופלא זה וודאי לשהות במרחב טיפולי שכזה, להשתבלל במיכל השקוף הזה בלב היער (וכמו להיות חלק ממנו) ביום גשום, ומצד שני עד כמה זה עלול להרגיש חשוף.
בקיצור... בדיוק כשהייתי מול הפרמידה השקופה והרהרתי אודות פנים וחוץ והמפגש ביניהם, בדיוק אז מצאתי את עצמי מאבדת שיווי משקל ונופלת אל תוך הבוץ.
זה היה במהלך ריטריט בעקבות אמנות מקודשת, בעת ביקור בדמנהור- איטליה, ממש בנקודת הציר בה מצטלבים ארבעה מתוך 18 הקווים הסינכרוניים של כדור הארץ. דבר זה משפיע לטובה, על פי השקפתם של ה"דמנהורים", על האנרגיה של המקום: מיטיב עם האדמה, הצמחייה, בריאות והתנהגות בעלי החיים והאדם.
מרב בהלה יצאתי במהירות מהספירלה ומהגדר המקיפה אותה ואז ניגש אלי ה"דמנהורי" שליווה אותנו (הכניסה היא בליווי שלהם בלבד) ואמר לי בקול עדין: "בגלל שחצית את הגדר, היער איבד את האנרגיה שלו למשך עשר הדקות הקרובות". התנצלתי והוא בתגובה הניח עליי את היד בחמלה, ממש ליד כתם הבוץ הענק שלא מצליח לרדת עד היום (באמת שניסיתי הכל!).
שעה קודם לכן הייתי עמוק מתחת לאדמה של אותו היער- משוטטת בתוך המקדשים המרהיבים שה"דמנהורים" חפרו כבר לפני 50 שנים בסודי סודות, ועדיין (ראיתי ב"לייב") ממשיכים (לצייר, לגלף, לקשט- לעשות קולאז'ים וויטראז'ים ועוד) כל הזמן.
מדובר במקדשים מרהיבים ביופיים ואשר מקדשים את האמנות, היצירה, הטבע, האדם, ארבעת האלמנטים, האלים והאלות של כל העמים והדתות (כן.. יש שם גם אזכור ללוחות הברית ולמגן דוד ועוד).
עברנו אולם ועוד אולם ועוד אולם בליווי של "דמנהורית" שסיפרה וגם ניגנה בגונג ובפעמוני רוח (ושם בהיכל זה היה סאונד "אלוהי").
קשה לתאר את החוויה, עדיין מתקשה למצוא את המילים. אולי זו בדיוק הדוגמא לחוויה נומינוזית.. או כמו שלואיס קרל רודולף אוטו הגדיר "נומינוזי"- בספרו "על הקדושה": "השילוב הרוחני והרגשי הלא רציונלי של יראה, פליאה ותדהמה, התפעמות עזה ותחושת התעלות שחש המאמין אל מול הקודש".
במקדשים התת קרקרעיים ליוותה אותנו "דמנהורית" בשם "לוטוס". (כל "דמנהורי" בוחר לעצמו את השם, וחברי הקהילה צריכים להסכים ולאשר אותו). רק יום קודם לכן, מתי ליבליך- מנחת הריטריט דיברה על סמל הלוטוס (מישהו אמר סינכרוניסיטי?) ועל החשיבות שלו בבודהיזם ובכלל.
ופתאום אני חושבת על עצמי יום אחרי השיעור על הלוטוס (הסמל), כשעה לאחר הליווי של לוטוס (המדריכה), כולי "מבוצבצת" ומהדהד בתוכי המשפט המופלא:
"No mud no lotus".
אולי זה מה שהיער "רצה" להזכיר לי כשהחלקתי על הבוץ בחסותו או כשהותיר על בגדיי כתם בוצי?
שרק מתוך הבוץ מגיע המפגש עם הנומינוזי? עם המקודש? או כמו שיונג כתב:
“No tree can grow to Heaven unless it’s roots reach down to Hell.”
ועל פי תורתו- רק מתוך המפגש עם הצל נפגוש את הנשגב...
הגעתי חזרה הביתה בערב יום כיפור. ובעודי יושבת בבית הכנסת (זה לא קורה בדרך כלל) במכנסיים עם כתם הבוץ (זה מה שהתחשק לי!) ומאזינה לתפילה, חשבתי לעצמי כמה דבר מופלא ומרגש זו תפילה. תפילה של כל אדם באשר הוא אדם בעולם הזה, ובכל שפה (גם כזו שאני לא מבינה מילה ממנה, גם היא מרגשת אותי) - ההתכווננות העמוקה מהנשמה, כמיהת הלב, הערגה, הבערה הפנימית- כל אלו הן הקדושה.
"אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם."
חנה סנש