עדי אליאל לשם - מטפלת באומנות ופסיכותרפיסטית

08/10/2025

מחשבות על קדושה...

זמן קצר לאחר שהתמונה הזו צולמה מצאתי את עצמי שכובה על הגב בתוך הבוץ. זה קרה בעודי מתהלכת בין שורות האבנים המסודרות בספירלות ביער המקודש (שם כבר אסור היה לצלם) והחלקתי במדרון בוצי במיוחד.
החלקתי מעט אחרי שפסק הגשם, ובדיוק בזמן שהבטתי בתהדמה בחדרי הטיפול השקופים דמויי הפרמידות שהוצבו שם בין העצים.

בעודי חושבת על כמה מופלא זה וודאי לשהות במרחב טיפולי שכזה, להשתבלל במיכל השקוף הזה בלב היער (וכמו להיות חלק ממנו) ביום גשום, ומצד שני עד כמה זה עלול להרגיש חשוף.

בקיצור... בדיוק כשהייתי מול הפרמידה השקופה והרהרתי אודות פנים וחוץ והמפגש ביניהם, בדיוק אז מצאתי את עצמי מאבדת שיווי משקל ונופלת אל תוך הבוץ.

זה היה במהלך ריטריט בעקבות אמנות מקודשת, בעת ביקור בדמנהור- איטליה, ממש בנקודת הציר בה מצטלבים ארבעה מתוך 18 הקווים הסינכרוניים של כדור הארץ. דבר זה משפיע לטובה, על פי השקפתם של ה"דמנהורים", על האנרגיה של המקום: מיטיב עם האדמה, הצמחייה, בריאות והתנהגות בעלי החיים והאדם.

מרב בהלה יצאתי במהירות מהספירלה ומהגדר המקיפה אותה ואז ניגש אלי ה"דמנהורי" שליווה אותנו (הכניסה היא בליווי שלהם בלבד) ואמר לי בקול עדין: "בגלל שחצית את הגדר, היער איבד את האנרגיה שלו למשך עשר הדקות הקרובות". התנצלתי והוא בתגובה הניח עליי את היד בחמלה, ממש ליד כתם הבוץ הענק שלא מצליח לרדת עד היום (באמת שניסיתי הכל!).

שעה קודם לכן הייתי עמוק מתחת לאדמה של אותו היער- משוטטת בתוך המקדשים המרהיבים שה"דמנהורים" חפרו כבר לפני 50 שנים בסודי סודות, ועדיין (ראיתי ב"לייב") ממשיכים (לצייר, לגלף, לקשט- לעשות קולאז'ים וויטראז'ים ועוד) כל הזמן.

מדובר במקדשים מרהיבים ביופיים ואשר מקדשים את האמנות, היצירה, הטבע, האדם, ארבעת האלמנטים, האלים והאלות של כל העמים והדתות (כן.. יש שם גם אזכור ללוחות הברית ולמגן דוד ועוד).

עברנו אולם ועוד אולם ועוד אולם בליווי של "דמנהורית" שסיפרה וגם ניגנה בגונג ובפעמוני רוח (ושם בהיכל זה היה סאונד "אלוהי").
קשה לתאר את החוויה, עדיין מתקשה למצוא את המילים. אולי זו בדיוק הדוגמא לחוויה נומינוזית.. או כמו שלואיס קרל רודולף אוטו הגדיר "נומינוזי"- בספרו "על הקדושה": "השילוב הרוחני והרגשי הלא רציונלי של יראה, פליאה ותדהמה, התפעמות עזה ותחושת התעלות שחש המאמין אל מול הקודש".

במקדשים התת קרקרעיים ליוותה אותנו "דמנהורית" בשם "לוטוס". (כל "דמנהורי" בוחר לעצמו את השם, וחברי הקהילה צריכים להסכים ולאשר אותו). רק יום קודם לכן, מתי ליבליך- מנחת הריטריט דיברה על סמל הלוטוס (מישהו אמר סינכרוניסיטי?) ועל החשיבות שלו בבודהיזם ובכלל.
ופתאום אני חושבת על עצמי יום אחרי השיעור על הלוטוס (הסמל), כשעה לאחר הליווי של לוטוס (המדריכה), כולי "מבוצבצת" ומהדהד בתוכי המשפט המופלא:
"No mud no lotus".
אולי זה מה שהיער "רצה" להזכיר לי כשהחלקתי על הבוץ בחסותו או כשהותיר על בגדיי כתם בוצי?
שרק מתוך הבוץ מגיע המפגש עם הנומינוזי? עם המקודש? או כמו שיונג כתב:
“No tree can grow to Heaven unless it’s roots reach down to Hell.”
ועל פי תורתו- רק מתוך המפגש עם הצל נפגוש את הנשגב...

הגעתי חזרה הביתה בערב יום כיפור. ובעודי יושבת בבית הכנסת (זה לא קורה בדרך כלל) במכנסיים עם כתם הבוץ (זה מה שהתחשק לי!) ומאזינה לתפילה, חשבתי לעצמי כמה דבר מופלא ומרגש זו תפילה. תפילה של כל אדם באשר הוא אדם בעולם הזה, ובכל שפה (גם כזו שאני לא מבינה מילה ממנה, גם היא מרגשת אותי) - ההתכווננות העמוקה מהנשמה, כמיהת הלב, הערגה, הבערה הפנימית- כל אלו הן הקדושה.

"אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם."
חנה סנש

08/10/2025

נערכת לקראת שלושה מפגשים אותם אנחה במסגרת לימודי "המעבדה- קארל גוסטב יונג ושדה האמנות: חקר ויצירה", בבית אימון הרוח.
צוללת אל תוך הספרים, הכתבים, היצירות והדימויים, ופוגשת במשפט שאני מתרגשת ממנו ומזדהה איתו- כמטפלת באמנות, כיוצרת, כבת אדם:

“To the extent that I managed to translate the emotions into images — that is to say, to find the images which were concealed in the emotions — I was inwardly calmed and reassured. Had I left those images hidden in the emotions, I might have been torn to pieces by them. There is a chance that I might have succeeded in splitting them off; but in that case I would inexorably have fallen into a neurosis and so been ultimately destroyed by them anyhow. As a result of my experiment I learned how helpful it can be, from the therapeutic point of view, to find the particular images which lie behind emotions.”
C. G. Jung, Memories, Dreams, Reflections, p. 177

ובעברית:
"במידה שבה הצלחתי לתרגם את הרגשות לדימויים — כלומר, למצוא את הדימויים שהיו חבויים בתוך הרגשות — חשתי רוגע וביטחון פנימי. אילו הייתי משאיר את הדימויים הללו חבויים בתוך הרגשות, ייתכן שהייתי נקרע לגזרים על־ידם. יש סיכוי שהייתי מצליח להדחיקם, אך במקרה כזה הייתי נופל בהכרח לנוירוזה, ולבסוף נחרב על־ידם בכל מקרה. כתוצאה מן הניסיון שלי למדתי עד כמה מועיל, מנקודת מבט טיפולית, למצוא את הדימויים הספציפיים המסתתרים מאחורי הרגשות."

01/10/2025

ערב יום כיפור,
עוד מתקשה לתת מילים לחוויה יוצאת הדופן שהיווה המסע הזה עבורי - מסע שהסתיים רק לפני מספר שעות.
בנתיים אניח כאן את המילים שכתבה פרופסור עמיה ליבליך שהיתה חלק מתמהיל הקבוצה המעניינת שלנו. בהצטרפות עמוקה לתפילה שלה.

*הצילום מדמנהור, מהמקומות הבודדים בהם מותר לצלם.

מסע הגיבורות – ערב יום כיפור 2025
פרופ. עמיה ליבליך | 1/10/2025

"סביב מסוע הכבודה בנתב"ג עמדנו עייפות, כ-10 נשים לא צעירות (פרט לאחת – סליחה, עדי), מחכות למזוודות הקטנות (שלא הירשו לנו להכניס למטוס), ושם אמרה לי אחת: "תכתבי עלינו בפסיכולוגיה עברית!"

זה היה היום לפנות בוקר. נזכרתי בהרגשת אשמה גדולה שמזמן לא כתבתי לבלוג הזה. (אני עוסקת בכתיבה גדולה, לא לדאוג). ומה מתאים יותר לכתיבה מאשר ערב יום הכיפורים, בין ארוחת הצהריים לסעודה המפסקת. פעם הייתי כותבת כל שנה הבטחות ועורכת חשבונות נפש. כבר לא.

ובכן, 19 נשים וגבר אחד, יצאנו למסע באיטליה בעקבות הגיבור, או הגיבורה, וסמלי המסע בתרבויות שונות. מתי ליבליך בתי הייתה המורה, המדריכה האחראית על תוכן, וזו הייתה כמובן חוויה מיוחדת עבורי. אני אעלה כמה נקודות שבולטות לי הרגע כישראלית, כשהרשמים טריים ולא שקעו עדיין:

לא אמנה כאן את המקומות הנפלאים שראינו – אלא אציין רק את המזון לנפש שזכינו לקבל, גם כקבוצה ישראלית וגם אחד ואחד לעצמו.

יש הרבה ישראלים המגלים עניין עמוק בלימוד, בהרחבת ידע ובמפגש עם תורות שונות. הם לא מחפשים מסעדות יוקרה ומלונות מפנקים. הם לא רצים אחרי חנויות מציאות ושווקים – אולי קצת, בעיקר מתנות לנכדים. בחבורות שמבוססות על לימוד יש גם שיתוף פעולה ועזרה הדדית מאוד מרשימים. אני, למשל, שהייתי זקנת השבט, הרגשתי בכל רגע את העיניים הטובות הבוחנות – האם אני כאן, הגעתי? האם אני מסתדרת, ואיך להציע לי עזרה בלי להישמע כמפקפק ביכולתי... אמנם היה לי מעמד מיוחד כ"אמא של המנחה", אבל אותן עיניים טובות ליוו את כל אחת ואחד שהיו בקבוצה. יש ישראלים יפים, כן.

הנושא – מסע הגיבור, נתן לנו לחדור פנימה, ולהכיר בגיבורה שבתוכי, והדרך שעברתי בחיי. הסמלים העתיקים מתרבויות שונות היו כמו אבני דרך או אורים ותומים למסע. קמפבל בספרו היה המדריך הגדול, שהראה את השביל. כל מי שחי בארצנו המיוסרת עובר מסעות גבורה ושוב ושוב, גם על בשרנו וגם על גבם של ילדינו ונכדינו. גם כשאנו עוסקים בסיפורי ההורים שלנו, שורשיהם והדרכים שהם עברו בחייהם. ואיך לבחור בדרך הנכונה? מה אנו לומדים מהמסע? מה מהאוצרות שגילינו אנו מעניקים לאחרים?

אנחנו עושים את המסע כישראלים, דוברי עברית. כשירדנו מטה מטה, ב"דממה נאצלת", במדרגות למנהרות ולאולמות התת קרקעיים של דמנהור (מה זה? תקראו באינטרנט), היה ברור על מה כל אחת חושבת. כשהמדריכה אמרה לי בסוף הסיור – "הייתם כל כך שקטות"! אמרתי לה, "כי יש לנו הרבה על מה להתפלל בישראל", והיא הבינה.

וערב אחד שלח בן זוגה של אחת המשתתפות ידיעה משמחת עד טירוף – ממש ממש בכל רגע נחתם הסכם על החזרת כל החטופים וסיום המלחמה. היינו באמצע ארוחת הערב, והנה, הנס קורה, מה שהתפללנו מתקיים, איזו חגיגה! וכמה קשה כשהשמחה חייבת להתמתן, להמתין בצד, לפחות בינתיים. וכמה קשה הטלטלה הזו בין ייאוש לתקווה למשפחות החטופים – אי אפשר בכלל לתאר.

נפגשנו עם ישראלים צעירים וטובים שבחרו לעבור לחיות באיטליה. אנחנו, כידוע, חזרנו ארצה. אני חשה תחושה מחניקה ממש בכל מפגש עם הבוחרים לרדת מהספינה הטובעת - אם היא אמנם טובעת, ולהשתקע בניכר. כי מי יעזור לנו לשנות את המצב? אבל אני מבינה אותם, כן. זה המסע שלהם.

אז בערב יום כיפור, כשהשמיים פתוחים לתפילה, אולי יסתובב הגלגל ותתחיל העלייה הנכספת לעולם טוב יותר עבור כולם. שנה טובה."

26/08/2025

"הדבר הזה גדל בחושך,
בבושה,
בדממה,
כשלא מדברים עליו הוא מתרבה עוד ועוד ועוד,
אבל מת מהר מאוד באור,
והאור זה אנחנו..."

אודי כגן על הלם קרב.

ממליצה מאוד להקשיב למונולוג החשוב והמרגש והמצחיק הזה:

מוקדש לאחיי ואחיותיי, החיים, המתים, והמתים החיים.כתיבה: דנה פוליג, אודי כגן, דור כאהן ויותם בקר.כרטיסים למופע החדש https://comy.co.il/event/udi-kagan/ייצוג: ...

12/08/2025

"יֵשׁ מָקוֹם לִשְׁנֵינוּ בְּסוֹפָהּ הַזּוֹ.
אֲנִי מַחֲזִיקָה חָזָק, אַל תִּדְאַג.

הִגַּעְתָּ מִשּׁוּם מָקוֹם,
בְּדִיּוּק אֶל הַמָּקוֹם.
תַּחֲזִיק לִי אֶת הַיָּד
אַל תַּרְפֶּה, אַל תִּדְאַג.

נֶפֶשׁ יוֹדַעַת לִמְצֹא נֶפֶשׁ
תּוֹעָה כָּמוֹהָ.
זֶה עִנְיָן שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ.
וְזֶה דּוֹחֶה הַכֹּל.
אַל תִּדְאַג."
מילים: נגה אולמרט

הבוקר, נפגשנו חמש עשרה נשים ואיש בבית אימון הרוח, לסדנא "מקום לרוח". סדנא שעסקה - באמצעות חומרי אמנות, טקסטים וקלפי "מקום"- במפגש בין מקומות "חיצוניים", קונקרטיים, פיזיים, ובין מקומות פנימיים נפשיים.

תודה לכל מי שהגיעה והגיע על אף החום הכבד.
בתקווה ובתפילה למקום של שקט, שלווה, בטחון ולימים שאחרי ה"סופה".

12/08/2025

הבוקר בסדנא: "מקום לרוח"

11/08/2025

06/08/2025

נגע לליבי - הרישומים של הטבע

04/08/2025

מדשאה ירוקה בדרך אל המבנה
טוטם נישא בכניסה אליו
ספריית אמנות בתוכו
ובחוץ- רעש הדי פיצוצים
(מזכירים שהנורא מכל קרה וקורה ממש בסמוך)

מכללת ספיר-
מתרגשת להצטרף לצוות המרצים בתוכנית לתואר השני בטיפול באמנות.