עדנה וינברגר מטפלת רגשית

עדנה וינברגר מטפלת רגשית מטפלת רגשית קוגניטיבית התנהגותית בחדרה והסביבה.
מציעה טיפול קצר מועד לאנשי הייטק.

למה אני מרגיש לבד גם כשיש אנשים סביבי?יש בדידות, ויש את מה שאתה מרגיש הבדידות שלך לא נובעת מזה שאין לך אנשים.היא לא בהכר...
14/05/2026

למה אני מרגיש לבד גם כשיש אנשים סביבי?

יש בדידות, ויש את מה שאתה מרגיש הבדידות שלך לא נובעת מזה שאין לך אנשים.
היא לא בהכרח קשורה למספר החברים, או אם אתה בזוגיות.
היא לא מתרככת גם כשאתה הולך לקבוצות, או משתדל להיות חברותי.
הבדידות שאתה נושא איתך היא רגש ישן מאוד.היא נולדה איפשהו כשהיית קטן, אולי תינוק. כשהלב שלך קרא, ואף אחד לא בא.
או כשבאו אבל לא ראו אותך באמת.
אולי למדת להפסיק לבקש, לסמוך רק על עצמך,
להתכווץ כדי לא להפריע, או לחייך בזמן שכל הגוף בפנים רצה לבכות.
ואז הבדידות כבר לא הייתה תחושה זמנית
היא הפכה להיות איך שהעולם מרגיש.
היום, אפילו כשמישהו באמת רואה אותך משהו בתוכך לא מאמין.
הבדידות התיישבה עמוק בתוך הזהות אין מקום אמיתי בשבילי, אף אחד לא באמת יישאר,
אם יכירו אותי לא יאהבו.
אבל יש גם חדשות טובות בדידות כזו לא נולדת איתה היא נוצרה בתוך קשר,
וזה אומר שהיא יכולה גם להתרפא בתוך קשר.
קשר עדין, עקבי, שלא מוותר קשר שמוכן לחכות לך גם כשאתה מתחבא.
זו עבודה איטית, אבל בכל פעם שאתה מרשה למישהו לראות עוד טיפה ממך הבדידות מתחילה להיסדק ולפעמים דרך הסדק הזה נכנס קצת אור.
אתה לא לבד. גם אם המוח שלך צועק שכן.
אתה לא דפוק אתה פשוט מישהו שפעם נאלץ להסתדר לבד יותר מדי זמן.

יש אנשים שמחכים לפנסיה שנים. סופרים את הימים. מדמיינים בקרים רגועים בלי שעון מעורר.ויש אנשים שמגיעים לגיל פרישה… ונבהלים...
13/05/2026

יש אנשים שמחכים לפנסיה שנים. סופרים את הימים. מדמיינים בקרים רגועים בלי שעון מעורר.
ויש אנשים שמגיעים לגיל פרישה… ונבהלים.
לא תמיד מהכסף. לא תמיד מהזמן הפנוי. לפעמים מהמשמעות.
כי הפרישה מהעבודה היא לא רק שינוי טכני. היא פוגשת אותנו בדיוק במקום שבו הזהות שלנו גרה.
"אם אני כבר לא המנהלת… אז מי אני?" "אם אני לא קם לעבודה כל בוקר… מה הערך שלי?" "מה יחשבו עלי?" "אני כבר זקן?"
הרבה אנשים לא באמת מפחדים מהפרישה. הם מפחדים ממה שהיא מסמלת עבורם.
ב CBT אנחנו בודקים לא רק את המצב עצמו אלא את הפרשנות שהמוח מדביק אליו.
למשל: "גיל פרישה = אני כבר לא רלוונטי" "פנסיונר = אדם שסיים את החיים הפעילים שלו" "אם אפרוש אנשים יראו בי זקן"
והמוח? מתחיל להגיב כאילו זו אמת מוחלטת. חרדה. עצב. הימנעות. לפעמים אפילו דיכאון.
אבל המציאות מורכבת יותר.
יש אנשים שעובדים כל החיים ושוכחים לבנות עוד חלקים בזהות שלהם. חברים. תחביבים. זוגיות. עולם פנימי. הנאה. סקרנות. וכשהעבודה נעלמת… נוצר חלל.
גם הבדידות אחרי פרישה היא נושא אמיתי. פתאום פחות שיחות. פחות צורך בך. פחות מסגרת. ולפעמים גם פחות תחושת ערך.
ויש עוד משהו שפחות מדברים עליו: האבל. כן, אבל. כי פרישה היא גם פרידה מתקופה, ממעמד, משגרה, מאנשים, ולפעמים גם מהגרסה הצעירה של עצמנו.
אבל דווקא כאן אפשר להתחיל לבנות משהו חדש.
לא "להילחם בגיל". אלא להרחיב את החיים מעבר להגדרה אחת של עבודה.
כמה כלים מעולם ה CBT שיכולים לעזור:
לזהות מחשבות אוטומטיות
לכתוב: מה אני מספר לעצמי על פרישה? האם זו עובדה או פחד?
להחליף "או או" ב"גם וגם"
אני גם מתבגר וגם יכול להיות חיוני, סקרן, פעיל ומשמעותי.
לבנות סדר יום חדש לפני הפרישה
לא לחכות לריק. להכניס מראש מפגשים, הליכות, למידה, התנדבות, תחביבים או עבודה חלקית.
חשיפה הדרגתית
למשל: לצמצם שעות בהדרגה במקום לעבור בבת אחת מאינטנסיביות לריק מוחלט.
לחזק זהויות נוספות
לא רק "מה עבדתי". אלא: מי אני כאדם? מה עוד ממלא אותי? מה מסקרן אותי היום?
לא להימנע משיחות על הגיל
דווקא ההסתרה והבושה מחזקות את הפחד. רוב האנשים סביבנו עסוקים הרבה פחות בגיל שלנו ממה שאנחנו מדמיינים.
פרישה טובה היא לא רק יציאה מעבודה. היא כניסה מודעת לפרק חיים חדש.
והשאלה האמיתית היא לא "בן כמה אני" אלא: איך אני רוצה לחיות את השנים שעוד לפניי.

יש ימים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו על זה.מספיקים דברים, מתקדמים, מתקשרים, עושים ספורט, אוכלים נכון ואפילו עונים בזמן להוד...
12/05/2026

יש ימים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו על זה.
מספיקים דברים, מתקדמים, מתקשרים, עושים ספורט, אוכלים נכון ואפילו עונים בזמן להודעות
ויש ימים אחרים.
ימים שבהם כל דבר קטן מרגיש כמו טיפוס על הר.
לקום מהמיטה דורש מאמץ, להחליט החלטות מעייף, והמוח כבר עסוק בלספר לנו שבקצב הזה לא נגיע לשום מקום.
אבל האמת היא שהחיים לא עובדים רק לפי מהירות.
הם עובדים לפי התמדה.
בטיפול אני רואה שוב ושוב אנשים שחושבים שאם הם לא השתנו מהר אז הם נכשלו.
אם החרדה עוד מגיעה לפעמים, אם עדיין קשה להציב גבולות, אם הם נפלו שוב להרגל ישן, כנראה שום דבר לא עובד.
וזו בדיוק החשיבה שמייאשת אותנו וגורמת לנו לעצור.
כי שינוי אמיתי כמעט אף פעם לא נראה כמו קפיצה דרמטית.
הוא נראה כמו צעדים קטנים ועקביים.
עוד שיחה אחת שלא ברחתם ממנה.
עוד פעם אחת שאמרתם “לא”.
עוד ערב שבו לא ויתרתם לעצמכם לגמרי.
עוד בוקר שקמתם למרות שלא היה לכם כוח.
גם הליכה איטית היא עדיין תנועה קדימה.
ומי שממשיך ללכת, אפילו לאט, מגיע הרבה יותר רחוק ממי שמחכה להיות מושלם לפני שיתחיל .

מי מנהל את החיים שלנו  אנחנו או האגו?לפעמים נדמה שהוא זה שנוהג, בולם, מאותת וגם מתלונן על הפקקים.הוא רוצה שנהיה צודקים, ...
10/05/2026

מי מנהל את החיים שלנו אנחנו או האגו?
לפעמים נדמה שהוא זה שנוהג, בולם, מאותת וגם מתלונן על הפקקים.
הוא רוצה שנהיה צודקים, מרשימים, בלתי פגיעים אבל בינתיים גונב לנו רגעים של קרבה, חופש ושקט אמיתי.
במאמר המצורף כתבתי (בצחוק רציני) על איך האגו מבלבל אותנו, איך מזהים אותו ואיך מניחים לו לנוח סוף סוף.
קראו, צחקו, תזדהו וכתבו לי בתגובות: איפה אצלכם האגו קופץ ראשון?

האגו העורך הראשי של הסרט,
הוא כמו דמות מסרט: לבוש בחליפה, משקפי שמש, בטוח בעצמו שהוא הכי חשוב בחדר. הבעיה? הוא שוכח שגם אנחנו נמצאים שם.
אנחנו רק רוצים להירגע, לאהוב, להתקרב, ללמוד, לצמוח…
והוא? רק רוצה שנוכיח שאנחנו תמיד צודקים. תודה לך אגו, אבל אפשר גם אחרת.
איפה האגו משתלט עלינו כמו דודה בחתונה?

בזוגיות:
שהוא יבקש סליחה קודם! אומר האגו.
הלב אומר אולי פשוט נדבר?
ובינתיים שקט מביך שממלא את הסלון כבר יומיים.

בעבודה:
קיבלנו הערה. לא נעים.
האגו קופץ היא מקנאה בי. זה ברור.
במקום להקשיב אנחנו עסוקים בבניית נאום נקמה בוואטסאפ (שבסוף לא נשלח).

כשיש לנו חלום
רוצים לשיר, לכתוב, להתחיל משהו.
האגו לוחש ואם תצאו גרועים? תתבזו!
ואז אנחנו מבטלים את החלום וחוזרים לראות נטפליקס. פרק 742.

למה האגו הזה כזה דרמה קווין?
הוא חושש שניפגע, שניראה חלשים, שלא נשלוט בסיטואציה.
אז הוא עוטף אותנו במגננות כמו אני לא פראייר או זה עניין של עקרונות!
אבל האמת? לפעמים זה פשוט עניין של… אגו.

איך מפסיקים לתת לו לנהל לנו את החיים?
לתפוס אותו על חם
ברגע שצץ קול דרמטי בראש שצועק חייבים להגיב עכשיו! תעצרו. זה כנראה הוא.
לשאול רגע, מה אני באמת רוצה?
צדק או קרבה? ניצחון או שקט פנימי?
ספוילר בדרך כלל נבחר נכון אם ננשום לפני התגובה.

לצחוק עליו קצת
כשאתם מזהים את האגו בפעולה תתארו אותו בראש בתור דמות אולי פקיד זעוף ממס הכנסה, אולי שופט במאסטר שף שממש לא אהב את הרוטב. תנו לו שם. תתידדו איתו. ואז תבקשו ממנו לשבת רגע בצד.

תרגיל אני בעוד 5 שנים
תעצמו עיניים, תדמיינו את עצמכם בעוד 5 שנים עם פחות עצבים, יותר שלווה, וגבות מסודרות.
תשאלו את עצמכם: מה הייתם עושים עכשיו?
(ולא לא קונים שוקולד. אלא אם כן זה עוזר.)

לכתוב לו מכתב
אגו יקר, תודה על הדאגה. תעשה טובה, תנוח.
אני אסתדר הפעם גם בלעדיך.
תכתבו, תצחקו, ותשחררו.

טיפ יומי:
בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם חייבים להגיד את המילה האחרונה
תשאלו את עצמכם:
זה אני? או שזה שוב האגו השלי, העורך שלי שמנסה להרשים את כל העולם?

ובקיצור
האגו הוא כמו ג'י.פי.אס עקשן הוא מתעקש על דרך אחת, גם אם כולנו יודעים שהיא חסומה.
אבל כשאנחנו מחליטים לכבות אותו לרגע, להקשיב ללב, לפחד, לאמת
אנחנו פתאום מגלים דרכים חדשות, יותר שקטות, יותר שלנו.
אגו זה נטל ברגע שאתה משתחרר ממנו אתה מרוויח..

"זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא"המשפט של דונלד ויניקוט, אחד ההוגים המשפיעים ביותר בפסיכואנליזה, מבטא בעומק ובפשטות א...
07/05/2026

"זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא"
המשפט של דונלד ויניקוט, אחד ההוגים המשפיעים ביותר בפסיכואנליזה, מבטא בעומק ובפשטות את המורכבות של החוויה האנושית. מצד אחד, היכולת "להתחבא" להיות עם עצמנו, ליצור מרחב פרטי ומוגן היא חיונית להתפתחות בריאה. מצד שני, אם אף אחד לא מחפש אותנו, אם אנו נותרים בלתי נראים או לא מובנים, החוויה הופכת לבדידות מכאיבה ואף לאסון נפשי.

מי היה דונלד ויניקוט?
ויניקוט (1896–1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי שפיתח תיאוריה חדשנית על התפתחות רגשית, הורות והמשחק כמרחב חיוני לנפש. הוא שם דגש על הקשר בין האם לתינוק, על יצירת "סביבה מחזיקה" ועל המושג "עצמי אמיתי" מול "עצמי כוזב".

אז למה כל כך חשוב "להתחבא"?
ויניקוט האמין שלילדים (וגם למבוגרים) יש צורך להסתתר לא פיזית בהכרח, אלא רגשית. היכולת לשמור מרחב אישי מאפשרת חוויה פנימית אותנטית. כאשר ילד משחק לבד, הוא לא באמת רוצה שההורה יתערב, אבל הוא כן זקוק לדעת שההורה שם, מחזיק עבורו את העולם. התחבאות מספקת תחושת אוטונומיה וביטחון.

ומתי זה הופך לאסון?
אם הסביבה אינה מחפשת אותנו, אם הילד או המבוגר מרגיש שהוא שקוף, לא מובן או לא ראוי לתשומת לב החוויה הופכת לבדידות עמוקה ולתחושת נתק מהעולם. אנשים שחוו חוויות כאלו בילדות עלולים לפתח "עצמי כוזב" מסכה שהם עוטים כדי לרצות אחרים, מתוך פחד שלא יאהבו אותם כפי שהם באמת.

איך לא להיעלם? טיפים מעשיים לנראות וקשר עם הסביבה
המשפט של ויניקוט מזכיר לנו את החשיבות של נראות לא רק פיזית, אלא גם רגשית וחברתית. רבים מאיתנו חווים רגעים של תחושת שקיפות שלא באמת רואים אותנו או שמתעלמים מאיתנו, בין אם בעבודה, במשפחה או בחברה. איך אפשר לצאת מהמקום הזה מבלי לוותר על עצמנו? הנה כמה טיפים מעשיים:

אל תחכו שמישהו ישים לב תעשו את הצעד הראשון
אם אתם מרגישים שאנשים מתעלמים מכם, נסו לבדוק: האם אתם יוזמים שיחה? האם אתם משתפים אחרים בחוויות שלכם? במקום להמתין להזמנה או יחס, נסו להיות אלו שמתחילים שיחה, שולחים הודעה או מציעים להיפגש.

דברו על עצמכם אבל גם הקשיבו לאחרים
אנשים מרגישים קשורים למי שמשתף אותם בעולמו הפנימי, אבל גם למי שמגלה עניין בהם. נסו לשלב בין שיתוף אישי לבין הקשבה פעילה.

הוסיפו משהו ייחודי למפגשים חברתיים
אם אתם מרגישים שלא שמים לב אליכם, נסו לזהות איך תוכלו לתרום לשיחה או לאווירה. זה יכול להיות הומור, רעיונות מעניינים, או אפילו מחווה קטנה כמו להביא עוגה למפגש.

אל תפחדו להציג את הדעות והרעיונות שלכם
במקום לשתוק ולצפות שאחרים ישימו לב אליכם, נסו לקחת חלק פעיל יותר בשיחות גם אם זה רק להחמיא למישהו או להביע מחשבה על נושא מדובר.

השתמשו בשפת גוף פתוחה ובטוחה
שמירה על קשר עין, חיוך קל, עמידה זקופה ושימוש בידיים בזמן דיבור כל אלה גורמים לאחרים לשים לב אליכם יותר.

מצאו מקום שבו תרגישו נוח להיות נוכחים
לפעמים התחושה שלא רואים אותנו מגיעה מכך שאנחנו בסביבה שלא באמת מתאימה לנו. נסו למצוא קהילה או מעגל חברתי שבו האנשים יעריכו אתכם כמו שאתם.

היו עקביים נראות זה תהליך
אם התרגלתם "להתחבא", זה ייקח זמן לשנות את הדינמיקה. התחילו בצעדים קטנים, התמידו, ותראו איך לאט-לאט הסביבה מתחילה לראות אתכם יותר.

בקיצור
המשפט של ויניקוט הוא תזכורת עדינה לכך שאנו זקוקים גם לבדידות וגם לקשר, גם לחופש וגם להבנה. ההתחבאות היא חיונית, אך הידיעה שיש מי שמחפש אותנו ומקבל אותנו כמו שאנחנו היא הבסיס לבריאות נפשית. כדי שלא נהפוך לבלתי נראים, עלינו לזכור שגם לנו יש תפקיד ביצירת הקשרים – יוזמה, שיתוף ונוכחות פעילה יכולים להבטיח שלא רק נתחבא, אלא גם נימצא.

"סופ"ש זו לא עצלות  זו תחזוקה מונעת למוח."לנוח זה לא 'לצאת מאפקטיביות', זו השקעה אסטרטגית בגרסה המשופרת שלך לשבוע הבא.בו...
01/05/2026

"סופ"ש זו לא עצלות זו תחזוקה מונעת למוח."
לנוח זה לא 'לצאת מאפקטיביות', זו השקעה אסטרטגית בגרסה המשופרת שלך לשבוע הבא.

בוא נעשה רגע Reframe (CBT):
אתה לא מבזבז זמן, אתה מאפשר למערכת שלך להתאפס, להיטען ולחזור עם פחות באגים של סטרס.
האמונה ש"אם אני לא עושה אני נתקע" היא מחשבה אוטומטית.
נסה לשאול:
האם זה תמיד נכון?
מה המחיר של לתחזק את השרת כל הזמן בלי downtime?
מה הייתי אומר לחבר שחושב ככה?

מה זה Downtime בכלל?
בעולם ההייטק זה הזמן שבו מערכת נעצרת כדי להתעדכן או לעבור תחזוקה לא בגלל שהיא שבורה, אלא בדיוק כדי שלא תישבר.
אותו דבר אצלך: השקט, המנוחה, האני לא עושה כלום ,זה לא נתק.
זו תחזוקה חכמה. וזה קורא לך לנשום רגע בין המשימות
התחושות של אני עצלן, אני מתפזר, אני לא אפקטיבי הן מחשבות, לא הוראות.
אפשר להניח להן להיות בלי להגיב מיד.
תגיד לעצמך
אני שם לב שהמחשבה הזו עולה בי, ואני בוחר להניח לה ולבחור עכשיו לנוח, כי זה חשוב לי."

רוצה טריק הייטקיסטי כדי לשחרר?
תפתח בלו"ז שלך Calendar Event: “Doing nothing – Sprint 0
תתייחס לזה כמו לדיילי או לסינק חשוב.
בתיאור כתוב: "תחזוקת מצב רוח ו-Cognitive Load Balancing."

תרגול מיינדפול רגעי
כוס קפה. בלי טלפון. 3 דקות.
רק אתה, הנשימה שלך.
שם לתחושה: עומס? פומו? רסטלסנס?
קבל, חייך, ואמור לעצמך הכל בסדר. אני מתוחזק היטב.

סופ"ש זה לא escape זה reset.
תנשום. תנוח תטען.

אושר הוא רעיון פשוט  במיוחד מול הים"מול הים, אושר הוא רעיון פשוט", אמר ז'אן קלוד איזו  ואולי הוא פשוט צדק. יש משהו בים, ...
28/04/2026

אושר הוא רעיון פשוט במיוחד מול הים

"מול הים, אושר הוא רעיון פשוט", אמר ז'אן קלוד איזו ואולי הוא פשוט צדק. יש משהו בים, ברוח על הפנים, בציפורים החולפות, שמחזיר אותנו אל הלב. האושר, מתברר, לא חייב להסתתר בטיולים חובקי עולם או בשיאי הצלחה. הוא דווקא נוכח בטבע, ברגעים הקטנים, בפשטות.

ולפעמים, כל מה שאנחנו צריכים הוא אי קטן משלנו.
כמו שכתב יהונתן גפן בשירו היפהפה:

"אי ירוק בים,
מקום רגוע,
כזה שיש בו שקט,
וגם קצת רוח.
מקום לחשוב בו
ולחלום,
מקום להיות בו
פשוט."

כמה פשוט ככה נכון. דווקא כשאנחנו בעין הסערה בלב משבר, דאגה או אי-שקט – שם חשוב לעצור, להרים את הראש ולחפש את האושר הפשוט. לא תמיד נוכל לשנות את הסיטואציה, אבל נוכל לשנות את נקודת המבט שלנו.

אז איפה מוצאים אושר כזה, פשוט, נושם?

1. בטבע
צאו החוצה. אפילו לרבע שעה. לטייל בין העצים, להביט בשקיעה, להרגיש את האדמה תחת הרגליים אלה לא רק קלישאות. מחקרים מראים שנוכחות בטבע מורידה לחץ, משפרת מצב רוח, ומחברת אותנו למהות.

2. ברגעי נשימה
לעצום עיניים, לקחת שלוש נשימות עמוקות, ולהיות כאן. ברגע הזה. לא קדימה, לא אחורה. רק עכשיו. זה נשמע פשוט, אבל זה עובד. אפילו בפקק, או באמצע יום עמוס.

3. בפשטות היומיומית
כוס תה חם בבוקר, חיוך מילד, מוזיקה אהובה שמתנגנת אלו לא "סתם דברים". אלו החיים עצמם. לא צריך לחכות לרגעים גדולים כדי לשמוח. האושר לפעמים לובש צורת גרביים חמימים או שיחת טלפון טובה.

4. בנתינה לאחר
פרגון, מחמאה, מילה טובה כל אלה מעלים גם את מצב הרוח שלנו. כשאנחנו מעניקים לאחר, אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו בעלי ערך, שיש לנו מה לתת, גם כשהלב כבד.

5. בזיכרון של מה שכבר יש
כשסוערים מבפנים, נסו רגע לספור ברכות. קטנות. יש לי גג מעל הראש. יש לי עיניים לראות את השקיעה. יש לי יד ללטף. יש לי אפשרות לבחור איך להגיב, איך לנשום, איך להמשיך.

לסיכום
האושר לא תמיד מרעיש – לפעמים הוא לוחש. ומול הים, או מול עץ, או מול כוס קפה שקטה הוא מזכיר לנו שהוא כאן, פשוט, נושם, קרוב. כמו אי ירוק בלב ים מקום שהוא כולו שלנו, גם אם רק לרגע.

שבוע חדש מתחיל והוא לא רק עוד שבוע הוא הזדמנות לבחור אחרת להרגיש אחרת להזין את עצמנו לא רק באוכל אלא גם במחשבות ברגש ובא...
26/04/2026

שבוע חדש מתחיל והוא לא רק עוד שבוע הוא הזדמנות לבחור אחרת להרגיש אחרת להזין את עצמנו לא רק באוכל אלא גם במחשבות ברגש ובאנרגיה שאנחנו מכניסים פנימה. שינוי תזונתי הוא לא רק מה שמכניסים לפה, הוא גם מה שמכניסים לראש וללב כי הגוף והנפש עובדים יחד.
כשאנחנו אוכלים נקי יותר אנחנו חושבים צלול יותר מרגישים יציבים יותר ויש לנו יותר כוח לבחור נכון.
אז לכבוד השבוע החדש חטיף קטן פשוט אבל עם מסר גדול כדורי פינוק דלי פחמימה שמזכירים שאפשר גם ליהנות וגם לשמור על הגוף שלנו.

המתכון. כוס קמח שקדים. שקית פודינג סוויטנגו וניל. חצי כוס שמנת מתוקה ואני הוספתי גם הל טחון לחצי ההודי שלי..🥰
מערבבים היטב, יוצרים כדורים קטנים, ואם רוצים, מצפים בעוד קצת קמח שקדים או קוקוס טחון.

זהו, בלי סיבוכים בלי רגשות אשם פשוט טעים ולמה זה חשוב כי כשיש לנו פתרונות זמינים, טעימים ובריאים הרבה יותר קל להתמיד וההתמדה היא הסוד האמיתי לשינוי.
אז השבוע הזה, תבחרו לעצמכם דבר אחד קטן לשנות לא הכל כי לא מושלם רק צעד אחד, כי שינוי גדול מתחיל מבחירה קטנה שחוזרת על עצמה.
שבוע טוב רגוע מאוזן ומלא אנרגיה.

כוחה של האטה (או: איך לא לאבד את המפתחות והשפיות בדרך.יש אנשים שאוהבים להספיק הכל מהר. כאלה שאם היה אפשר  גם היו מדיחים ...
23/04/2026

כוחה של האטה (או: איך לא לאבד את המפתחות והשפיות בדרך.

יש אנשים שאוהבים להספיק הכל מהר. כאלה שאם היה אפשר גם היו מדיחים כלים תוך כדי שינה, סוגרים מיילים בזמן מקלחת ומוציאים את הכלב תוך כדי ריצה למכולת. ואז הם שואלים את עצמם:
"למה אני חרד כל הזמן ולמה אין לי מושג איפה שמתי את המפתחות?"
תשובה: כי המוח שלנו לא אוהב שמריצים אותו על טורבו.
כשהגוף עושה X והמחשבות כבר ב-Y, מתקבל בלגן Z.
אז מה הפתרון? האטה. כן, האטה.
(אל תברח, זה לא אומר לעבור לגור במדבר בלי WiFi!)

כמה טיפים בסגנון CBT שיעזרו לך להאט ולהישאר עם הראש פה:

1. משימה אחת בכל פעם אתה לא מכונת אספרסו עם שלוש זרועות. תן למוח שלך לנשום, עשה דבר אחד וסיים אותו.

2. הווה זה כל הסיפור בעבר כבר היית, העתיד עוד לא פה. כרגע אתה מחזיק סכין חמאה – לא צריך לחשוב על הפנסיה.

3. פחות הסחות דעת כן, גם טלפון, גם נוטיפיקציות וגם הילד של השכן ששר בקולי קולות כל אלו גורמים למוח שלך להתפזר כמו קונפטי. תמצא לך פינה שקטה.

4. תנועות איטיות ומכוונות נסה לזוז בכוונה, כאילו אתה שחקן בסרט יפני איטי. כן, תרגיש טיפש אבל גם ממוקד.

5. עצור וחשוב רגע לפני שאתה לוחץ “שלח” על מייל, או יוצא מהבית, שאל את עצמך: שכחתי משהו? (ספוילר: כן, את המפתחות.)

בונוס פילוסופי לסיום:
"הטבע לא ממהר, ובכל זאת הכל קורה." (לאו צה)
תרגום לעברית מודרנית: לא חייבים לרוץ כדי להספיק. לפעמים דווקא כשמאטים מגיעים רחוק יותר, עם פחות טעויות ופחות חרדות.

איך לעבור את יום הזיכרון בלי להציף את הלב: לאנשים רגישים מאודיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום ...
21/04/2026

איך לעבור את יום הזיכרון בלי להציף את הלב: לאנשים רגישים מאוד
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום טעון, כואב, מלא משמעות ולעיתים בלתי נסבל רגשית. עבור אנשים רגישים מאוד , החשיפה לאובדן, לכאב הלאומי ולטקסים רבי עוצמה עלולה להביא להצפה רגשית, לקושי בוויסות התחושות, ולתחושת אשמה על ריחוק מהאבל לצד צורך להגן על עצמנו מהצפה.
אז איך אפשר לנווט ביום הזה בין הכאב הלאומי לבין הצורך הבריא בוויסות רגשי?
1. לא כל צפייה היא מחווה וגם לא כל הימנעות היא בריחה
אם צפייה בטקסים, סרטים על שכול, כתבות על חללים וסיפורי גבורה גורמת לנו להצפה רגשית, חרדה או עצב עמוק שקשה להכיל חשוב שנקשיב לעצמנו. הימנעות מצפייה ממושכת איננה ניתוק, אלא בחירה באיזון. אפשר לבחור לצפות בקטע מסוים, להדליק נר, לקרוא שיר זיכרון או לשלוח מחשבה שקטה בלב ולכבד את הזיכרון בדרכנו האישית.
2. רגשות אשמה לא חייבים לנהל אותנו
יש הבדל בין אשמה מוסרית לבין אשמה רגשית. אם לא צפינו, אם בחרנו לשמור על עצמנו אין זה אומר שאנחנו פחות מחוברים. מותר להרגיש כאב מבלי להיחשף לכל תוכן קשה. מותר להרגיש רגשות מעורבים עצב, ניתוק, תודה, בלבול, ואפילו שמחה רגעית כל אלו חלק מהמורכבות האנושית.
3. מה כן אפשר לעשות ביום הזה כדי לא להרגיש מנותקים
• הדלקת נר זיכרון אישי או ציבורי
• הליכה שקטה בטבע עם כוונה בלב
• כתיבת מכתב לחייל/ת שנפל/ה או מחשבה לאדם שלא הכרנו
• הקשבה לשיר זיכרון שנוגע בלב
• שיחה שקטה עם אדם קרוב על משמעות היום
4. טכניקות הרגעה והכלה רגשית (מומלץ לנסות לאורך היום)
נשימה מרובעת (Box Breathing):
שיטה פשוטה לוויסות רגשי:
• נשיפה איטית ל-4 שניות
• החזקת אוויר 4 שניות
• שאיפה ל-4 שניות
• החזקת אוויר 4 שניות (לחזור על כך 3–5 פעמים)
מיינדפולנס של רגע אחד:
לעצום עיניים ולשים לב:
• למה שאנחנו שומעים
• למה שאנחנו חשים בגוף
• אילו מחשבות צפות
• לתת להן להיות, מבלי לשפוט או לשנות
הנחת יד על הלב:
לשים יד עדינה על אזור החזה, לנשום עמוק ולומר בלב: "אנחנו כאן. אנחנו נושמים. אנחנו מרגישים. וזה בסדר."
5. אקטיבציה מומלצת כי הגוף עוזר לנפש
הצפה רגשית יכולה "להיתקע" בגוף. ביום כזה, כדאי לשלב גם תנועה:
• הליכה איטית של 20 דקות עם נשימות
• תנועה חופשית לצלילי מוזיקה רגועה
• פעילות עדינה כמו יוגה או מתיחות
• התנדבות קטנה אפילו שליחת מסר תומך לאדם אחר
לסיכום: לא חייבים לצפות בכל התכנים הקשים כדי להיות שייכים. חיבור אינו עובר רק דרך מסך. הוא מתרחש בלב, בגוף, ובכוונה. הרשות להיות רכים, עדינים ומכילים גם כלפי עצמנו היא אולי המחווה העמוקה ביותר שכולנו יכולים להעניק ביום כזה.

צפיתי היום בסרט “שמור עלי” עם אדם סנדלר, והוא חידד לי נקודה חשובה לגבי התמודדות עם כאב רגשי.רבים מאיתנו גדלו על ההנחה שח...
20/04/2026

צפיתי היום בסרט “שמור עלי” עם אדם סנדלר, והוא חידד לי נקודה חשובה לגבי התמודדות עם כאב רגשי.
רבים מאיתנו גדלו על ההנחה שחייבים לדבר על טראומה כדי להחלים אבל המציאות הנפשית מורכבת יותר.
יש אנשים שדווקא זקוקים לשקט להימנעות זמנית, למרחק מהכאב לא כי הם מדחיקים, אלא כי זה מה שמאפשר להם לא לקרוס.
גם בקליניקה אני פוגשת את זה. מטופל צעיר שנחשף למראות קשים מהשבעה באוקטובר בחר באופן ברור לא לדבר על מה שראה. הוא התרחק מתזכורות, ביקש מהסביבה לא להעלות את הנושא, ושמר על עצמו בדרך שהתאימה לו.
וזה עבד עבורו בשלב הזה.
אבל כאן חשוב לומר
הסרט “שמור עלי” מראה לנו גם את הצד השני. הימנעות יכולה להיות מנגנון הגנה חשוב, אבל כשהיא הופכת לדרך קבועה, היא עלולה לגבות מחיר ניתוק, קיפאון ופגיעה ביכולת לחיות.
הדבר המרפא הוא לא עצם הדיבור הדבר המרפא הוא היכולת לבחור מתי כן להתקרב, ומתי לקחת מרחק.
וכשכבר מתקרבים, זה קורה לא כי מישהו לחץ, אלא כי נוצר מרחב בטוח מספיק.
אז מה נכון לעשות כשכואב?
להקשיב לעצמנו באמת.
אם יש צורך לדבר, לדבר. אם יש צורך להימנע, להימנע. אבל גם לשים לב. האם זו הגנה זמנית, או שהפכה להיות המקום שבו אנחנו תקועים.
ולזכור, הזמן יחד עם בחירה מדויקת וקשר אנושי בטוח, הם חלק משמעותי מאוד בתהליך הריפוי.

Address

רח' הנבל
Haderah

Opening Hours

Monday 09:00 - 17:00
Tuesday 09:00 - 19:00
Wednesday 09:00 - 19:00
Thursday 09:00 - 19:00
Friday 09:00 - 15:00
Sunday 09:00 - 19:00

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when עדנה וינברגר מטפלת רגשית posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to עדנה וינברגר מטפלת רגשית:

Share