19/11/2025
הציטוט הזה של ויקטור פראנקל, קפץ לי מספר שאני קוראת לאחרונה והוא לא נותן לי מנוח בימים האחרונים:
"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב.
במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו."
ואם להיות כנה, המרחב הזה?
הוא אחד האזורים הכי מאתגרים עבורי.
אני טיפוס שמגיב מהר.
המחשבה שלי רצה, והתגובה רצה אחריה כמעט באותה מהירות.
וזה אומר שהמרחב הזה, שפראנקל כותב עליו, אצלי לפעמים הוא בגודל של גרגר אבק.
אבל… אני יודעת שאני בעבודה בלתי-נגמרת.
המבחן שלי לא בהצלחה תמידית, אלא בבחירה להמשיך להתאמן.
לא משנה כמה מודעות יש לי,
אני לא אצליח להימנע מכל הבורות של היומיום.
אני כן יכולה:
** לזהות מראש את הבורות המועדים לפורענות- מצבים, אנשים, טונים בשיחה.
** להגדיל קצת את המרחק בין רגע ההפעלה לבין התגובה.
** לבחור אחרת אפילו אם זה רק בפעם אחת מתוך עשר.
וככה זה נראה בפועל, בחיים האמיתיים שלי:
• כשמישהו מדבר אליי בטון שמפעיל אותי – אני נושמת פעם אחת לפני שאני עונה.
• כשאני מרגישה צורך "להוכיח" או לצאת צודקת, אני שואלת בשקט: מה קורה לי עכשיו בפנים? מה בעצם מופעל?
• כשאני מרגישה שהתגובה שלי כבר על קצה הלשון אני מזכירה לעצמי: “את לא חייבת לענות עכשיו.”
ומה איתך?
באיזה רגע קטן בחיים שלך את מרגישה שהמרווח הזעיר הזה יכול היה לשנות הכול?