19/12/2023
טראומה היא דבר מורכב.
היא יכולה להיות מאוד ברורה, ישר לפנים, אך יכולה להיות חמקמקה ונסתרת.
בניגוד לאירועי העבר, מערכי בריאות הנפש הצבאיים החלו לעבוד מהרגע הראשון לצד צוותים רפואיים בביה"ח.
אם בעבר חיילים ומילואימניקים רבים חשו בושה בפניה לעזרה נפשית, כיום הדלת נפתחת בכל רגע שהם יוצאים מעזה ולפעמים גם נקודתית ע"י המפקדים כשהם בתוך השטח.
חשוב לתת מענה לאירועים, לאובדן והמראות שהלוחמים והלוחמות חווים מעבר לגדר, כשרק פיסת אדמה מבדילה בין אזור שכיום כבר נחשב יחסית בטוח (צבאית) למקום מסוכן שטומן בחובו (תרתי משמע) סכנת מוות.
כתבה מעיתון הארץ.
עידו אפרתי
18:32, 18 בדצמבר 2023
בכל יום יוצאים כמה עשרות חיילים מלב הקרבות בעזה ונכנסים למתחמי התרעננות בישראל, סמוך לגבול הרצועה — האחד באזור רעים והאחר בשדה תימן. שם, במשך כמה שעות, הם נבדקים ומטופלים בידי צוותי טיפול בתגובות קרב (צלת"ק), המורכבים מקציני בריאות הנפש ומפסיכיאטרים.
80%–90% מהחיילים שנכנסים למתחמים האלה ישובו ליחידותיהם בתוך עזה בתוך שעות אחדות, כשהם מאוששים יותר. השהייה הקצרה והבחירה למקם את המתחמים קרוב יחסית לשדה הקרב אינן מקריות ולא נולדו רק מצורך מבצעי: זהו יישום של תפיסה טיפולית בטראומה, שלפיה ניתוק חד מאזור הלחימה וממחולל הטראומה, וכן בידוד של החיילים ו"תלישתם" מהמסגרת האורגנית, מחבריהם ומהמשימה עלולים להזיק יותר מלהועיל.
מחקר: חודש אחרי מתקפת חמאס, שליש מהישראלים סבלו מתסמיני פוסט-טראומה
החיילים נשלחים למתחמי ההתרעננות מטעם מפקדיהם בשטח, לאחר שניכרו בהם תגובות קרב (הלם קרב) שעל פי רוב באות לידי ביטוי בניתוק ובדיסוציאציה המקשים עליהם את התפקוד. זו תוצאה של שגרת הלחימה הממושכת והקשה בעזה, שמזמנת ללוחמים מראות אימים, חיכוך יומיומי עם אובדן ופציעה של חברים קרובים ושל מפקדים, וברקע העייפות המצטברת ותנאים פיזיים לא פשוטים.
אנשי מקצוע בצה"ל ובתחום בריאות הנפש מבהירים כי ברוב המקרים החיילים מבטאים תגובות קרב נורמליות וטבעיות, שאמנם דורשות התערבות טיפולית אך אינן נובעות מהפרעת דחק פוסט־טראומטית כרונית (PTSD) שתלווה אותם לכל חייהם.
"כדי לדבר על פוסט־טראומה צריך להגיע ל'פוסט' — וזה עוד לא קרה. החיילים נמצאים במלחמה עכשיו, כך שהתסמינים שלהם אינם שייכים למשהו שקרה בעבר", אומר מקור בכיר במערך בריאות הנפש בצה"ל. "כשאתה לא ישן, לחוץ, מבוהל ונמצא 'על הקצה', זה פועל יוצא של תגובה הישרדותית הגיונית ונורמלית למי שנמצא בשטח לחימה. עם זאת יש מקרים של חיילים שחווים קריסה תפקודית — אם זה בגלל שהרגשות שלהם מציפים אותם ואם זה בגלל שהם חווים ניתוק. במקרים כאלה החייל יוצא מהלחימה ומפונה על ידי חיל הרפואה למתחם של צלת"ק".
לדבריו, "השאיפה שלנו להחזיר את החיילים פנימה כמה שיותר מהר אינה נובעת משיקולי כוח אדם. אנחנו יודעים שהדבר היעיל ביותר למניעת פוסט־טראומה הוא לחזור לתפקוד כמה שיותר מהר. אין לנו כדור קסם לטיפול בטראומה, והדבר הטוב ביותר הוא להחזיר את תחושת השליטה, הקוהרנטיות וההמשכיות. לכן אנחנו מעודדים את החזרה, אבל רק בתנאי שהאדם מסוגל להמשיך לתפקד".
פתיחת מתחמי צלת"ק היא חלק מפקודת המבצע של המלחמה, לצד שאר המערכים שחיל הרפואה מפעיל בחודשיים האחרונים. המתחמים הוקמו מיד עם תחילת המלחמה, ואז גם הורגש בהם עיקר העומס. "מספר המטופלים במתחמים בשבועיים הראשונים למלחמה היה גבוה מאוד. מאז תחילת התמרון בתוך עזה אנחנו לא רואים מספרים כאלה", אומר המקור. לדבריו, ריבוי המטופלים בשבועות הראשונים ללחימה נבע מההפתעה של מתקפת חמאס, מתחושת חוסר האונים ומאובדן השליטה שבעקבותיה. "החוויה של חייל ששירת במפקדה בבסיס שחדרו אליו מחבלים שונה מאוד מזו של חייל מכוח ייעודי של גולני, שנכנס באופן מתוכנן לעזה, עם פקודת מבצע ושכפ"ץ. המשקעים שהותיר 7 באוקטובר אחרים לגמרי מאלה שיש לחיילים שיוצאים לקרב עם הכנה ומשימה מוגדרת. הפעם, בניגוד למלחמות אחרות, כבר מהרגע הראשון היה צורך בשירותי בריאות הנפש".
מתחמי הטיפול ליד גבול עזה הם רק זרוע אחת במערך שמפעיל ענף בריאות הנפש בצה"ל מאז תחילת המלחמה, בניסיון לצמצם את הפגיעה הנפשית בטווח הארוך ולמנוע מקרים רבים של הפרעת דחק פוסט־טראומטית כרונית.
קציני בריאות הנפש (קב"נים) אינם מלווים את הכוחות בתוך עזה, ועובדה זו הופכת את המפקדים בשטח למעין "קו טיפולי ראשון". המפקדים קיבלו תדרוך מהקב"נים, שגם זמינים להתייעצות בשעת צורך. פעמים רבות כבר יש למפקדים היכרות מוקדמת עם הקב"נים, המשמשים את החטיבות ומעניקים למפקדיהן הדרכה וייעוץ גם בימי שגרה. הקו הטיפולי השני הוא ההפניה של החייל לאחד המתחמים, שבהם יפגוש גורם מקצועי — אך מלבדם יש עוד רובדי טיפול.
במקרים שבהם הטיפול במתחם אינו מספק, החייל מופנה אל המרכז לשיקום עורפי (מלש"ע) — שלוש יחידות מילואים ייעודיות שהוקמו לצורכי המלחמה, וששוכנות בצפון הארץ, במרכז ובדרום. המלש"ע מורכב מקב"נים ומפסיכיאטרים מיומנים בעלי מומחיות בטיפול בפוסט־טראומה. החיילים שמופנים לשם בדרך כלל נתונים במה שמוגדר "הפרעת דחק חריפה" (Acute Stress Disorder) — מצב אופייני לשבועות הראשונים מרגע החשיפה למחולל הטראומה. מצב זה עדיין עומד בטווח התגובה הטבעית, ואין הכרח שיתפתח לכלל הפרעה כרונית — אך הוא דורש התערבות גדולה יותר.
הפעם האחרונה שבה פתח צה"ל את המרכזים לשיקום עורפי היתה במלחמת יום הכיפורים. "גם במצבים כאלה אנחנו מנסים להחזיר את החייל לתפקוד ולסביבה האורגנית שלו", אומר מקור בכיר בצה"ל, "אבל אם נראה שמצבו לא טוב, ננסה לשבץ אותו בתפקיד עורפי". הטיפול במלש"ע הוא במתכונת של אשפוז יום — כלומר החיילים באים למסגרת הטיפול כמה פעמים בשבוע מביתם, ואינם לנים שם.
אם גם הטיפול במלש"ע אינו אפקטיבי דיו ונדרש תהליך שיקום נפשי ממושך ואינטנסיבי יותר, יופנה החייל למסגרת שיקומית במחנה 80, המכונה "מרחב ביניים". זו מעניקה מעטפת טיפולית רחבה יותר ונכללים בה מגורים וסדר יום מוגדר. "המסגרת הזו מתאימה לחיילים שעברו טיפול במלש"ע, מעוניינים לחזור לשירות אבל עדיין סובלים מתסמינים שמקשים עליהם לתפקד", אומר המקור. "אחד התסמינים הבולטים שמאפיינים מטופלים כאלה הוא הימנעות — בעיקר פחד מהגעה לאזורים או מקומות מסוימים. זו תופעה שאם לא מתמודדים איתה בהקדם, היא עלולה להתעצם עד כדי פגיעה תפקודית משמעותית והימנעות מיציאה מהבית".
כל מסגרות הטיפול — מהמתחמים בגבול הרצועה ועד "מרחב ביניים" במחנה 80 — מיועדות לטיפול אקוטי, כלומר בתסמינים ובמצבים דחופים, ולא למצבים כרוניים. המסגרות פתוחות לפני כל חיילי צה"ל ולא רק לפני לוחמים או תומכי לחימה, בצפון או בעזה.
חיילים שזקוקים לטיפול שחורג ממה שהמסגרות האלה עשויות לספק, ובכללם מי ששוחררו משירות סדיר או ממילואים בשל מצבם הנפשי, מטופלים ביחידה לתגובות קרב שמופעלת מטעם אגף השיקום במשרד הביטחון. בימים אלו היחידה פועלת במתכונת חירום וערוכה להגיש סיוע וטיפול נפשי למי שהשתתפו באופן פעיל בלחימה. היחידה פעילה על בסיס קבוע ומטופלים בה חיילים מכל מלחמות ישראל שהתפתחה אצלם פוסט־טראומה.
"כדאי להיזהר ולא להדביק מהר מדי את התווית 'פוסט־טראומה' לקבוצה או לאדם. זה גם לא נכון עובדתית", אומר המקור הצבאי הבכיר. "זה נכון לא רק לצבא. כבר שמעתי אמירות כמו 'מי שעבר את מה שקרה בבארי לא יכול לצאת בסדר', אבל ההיסטוריה והמחקרים מראים אחרת. זה לא שאין זיכרונות מטרידים או שמדובר באירוע פשוט, אבל רוב האנשים — גם אם בטווח הקצר יגיבו בצורה קשה — לא יסבלו בהכרח מפוסט־טראומה".
על פי הספרות המקצועית, 10%–20% מבני האדם שיפתחו "הפרעת דחק חריפה" (ASD) בחודש שלאחר האירוע הטראומטי יפתחו גם הפרעה כרונית — PTSD. על פי התחשיב הזה, מלחמת חרבות ברזל עלולה לפגוע באלפי חיילים, ואלה יישאו בתוכם את הטראומה במידה שתשפיע על תפקודם ועל שגרת חייהם. ערפל הקרב והימשכות האירועים מקשים לדעת בוודאות מה עתיד להיות.
לפי המקור, "אחת השאלות שקשה לתת עליה תשובה הוא 'ממתי אתה מתחיל לספור?' כלומר, איזה אירוע מסוים שהתרחש בחודשיים האחרונים היה האירוע המחולל או העוצמתי ביותר שגורם לתסמינים. ההבדל בזמן שחלף מהאירוע — אם זה לפני שבוע, חודש או חודשיים — יכול להיות קריטי לגבי ההמשך, אבל מכיוון שאנחנו עדיין בתוך המלחמה והחיילים נמצאים עדיין בפנים, אי אפשר לתחום את האירוע ואת ההשפעות שלו".
ברקע הניסיון למנוע או לפחות לצמצם את הפוסט־טראומה מרחפת גם שאלה בעניין השכיחות של מקרי האובדנות בקרב חיילי צה"ל והעלייה בשיעורם לנוכח מה שעברו. מטבע הדברים עדיין קשה לאסוף מידע או נתונים על המתרחש כעת. בצה"ל לא זיהו עד כה מגמה כזאת, אך החשש הוא כי היא תופיע כעבור זמן מה. לדברי אנשי המקצוע, בשלב זה החיילים עדיין חדורי מטרה, מגויסים למען משימה ברורה וחשים מלוכדים מבחינה חברתית. גם הדריכות הגופנית והמחשבתית של שדה הקרב אינן מאפשרות שקיעה במחשבות ובבירור עצמי. החשש הוא שסיום המלחמה וחזרה לשגרה יגררו התפרקות גדולה, גם בקרב מי שלא הראו שום תסמינים בימי הלחימה. במקרים כאלה, אם הם לא יטופלו בעוד מועד, תיתכן עלייה בשכיחות של PTSD, דיכאון, קשיי תפקוד ואף אובדנות.
