30/04/2023
לכולנו יש זכרונות מהבתים שמהם גדלנו והתחנכנו.
חלקנו זוכרים את המבט,
חלקנו זוכרים את היד המורמת שסופרת עד 3,
וחלקנו זוכרים דברים פחות נעימים מזה.
אנחנו זוכרים שהיינו חלק איפשהו ברקע,
שגם שהתנגדנו זה היה מזערי לעומת הילדים שלנו,
שבגדול לא סרבנו הרבה בתוקף והיינו ילדים ממושמעים,
זוכרים שזרמנו עם הזרם,
לא אהבנו את זה.
וככל שגדלנו והפכנו להורים,
היו עוד גישות ומחקרים חדשים שדגלו בטובת הילד,
שעודדו לשים את הילד במרכז,
בלתת לו ולהעניק לו את הטוב ביותר,
לעזור, להכיל, להקריב,
הכל למענו.
שיהיה מאושר.
ואז נהיה כאוס.
לא היה ברור של מי האחריות,
לא היה ברור מי מנהיג את הבית,
הבנו שהמתירנות הזו יכולה לפגוע בהם ובנו,
אז ניסינו להפסיק.
ואנחנו הורים של בין לבין קצת מבולבלים,
רוצים להיות קצת מכל העולמות,
שואפים להיות הורים היותר מכילים, קשובים, פתוחים,
אבל בפועל גם אלו שלפעמים קופצים לאוטומט המוכר והידוע שלנו – לפעם.
לאיומים, לעונשים, להתניות, לאיך שגדלנו,
מרגישים שזה קצת חזק מאיתנו...
ואנחנו רוצים את האמצע.
להיות אלו שיודעים להוביל, להציב דרישות וגבולות,
לדעת ליצור לילד סביבה בטוחה להתנסות, ליצור ולחוות, לצד תקשורת פתוחה, קרובה ומחברת.
אז בפעם הבאה שאתם מכינים חביתה לארוחת ערב
והילד שלכם אומר "לא בא לי"
אל תכריחו אותו לאכול. אל תאיימו.
וגם אל תנסו להציע לו אינספור חלופות אחרות, כדי שיאכל ויהיה מרוצה ואתם תהיו רגועים.
אלא תהיו שם, תקבלו את זה שלא רעב ותגידו לו,
שכשירצה את החביתה, תהיו שם לחמם לו אותה.
וזאת הורות של האמצע.