13/12/2024
לפעמים פוסטראומה לא נראית כמו פוסטטראומה.
לפעמים זה נראה כמו פשוט חוסר שינה.
או לפעמים זה נראה כמו תגובת כיווץ לא פרופורציונלית למה שקורה שם בחוץ.
לפעמים זאת תחושה עמוקה שאין אין אין שם מישהו שבאמת יכול להבין מה את עוברת.
לפעמים זה פשוט נראה כמו חוסר יכולת להתמודד עם העולם, העולם נראה גדול מדי, מה הטעם בכלל, אני בחיים לא אוכל לעשות את זה.
לפעמים זאת תחושת דיכאון/דיכי/אין טעם לכלום מתמשכת בלי סיבה.
אפילו אם יש הרבה אנשים אוהבים מסביב.
הם לא לגמרי מצליחים להבין מה את עוברת ולפעמים אפילו חושבים שאת מגזימה או עושה דרמה.
אחד מהם.
כולם ביחד.
לא משנה.
1. הצעד הראשון והכי חשוב זה לבקש עזרה. מקצועית. כמובן גם חברים ובני זוג הם חשובים ומשמעותיים, אבל אלה לא תמיד יוכלו להבין מה את עוברת.
תיקוף ממישהי שיודעת מה זה פוסט טראומה. למצוא את האישה שתעזור לך לנווט בנבכי המערבולת הזאת.
יציבה, מקרוקעת ואוהבת.
מטפלת לא זמינה, הוא לא המטפלת הנכונה.
מטפלה עם בעיות גבולות הוא לא המטפלת הנכונה.
מטפלת לא מחוברת ללב שלה הוא לא המטפלת הנכונה.
פוסטראומה היא לא בהכרח תוצאה של אירוע טראומתי יחיד. היא לא בהכרח קשורה לטראומות, אונס וכו. למרות שגם אלה קורים בשכיחות הרבה יותר גבוהה ממה שאתם מדיימיינים לעצמכם.
אולי זה אפילו רק סבא שחיבק בצורה הלא נכונה, או אנרגיה מינית של אבא שנשפכה לכל הכיוונים. וזה שהיית שם לבד. שלא הייתה שם דמות יציבה ואוהבת בשבילך.
עכשיו זה הזמן להכניס מישהי נוסף לסיפור הזה. לא להישאר שם לבד.
מישהי שתוכל לעזור לך להביא לשם את החמלה, האהבה, היציבות שלא הייתה שם. עיניים אוהבות שרואות אותך, שמחזיקות לך את היד.
שנותנות לך לרעוד את מה שאת צריכה לרעוד. לבכות את מה שאת צריכה לבכות. שפשוט מחזיקות אותך על קרקע יציבה ולא נותנות לך ליפול. הנה זה בטוח. זה שונה הפעם.
פוסטראומה לוקחת מאיתנו את היכולת לסמוך על עצמנו. אנחנו כבר לא מאמינות לחושים שלנו. אז תני לי לספר לך, החושים שלך צודקים. לא משנה כמה הזוי הסיפור שרץ אצלך בראש. את צודקת.
חלק מהבעיה של פוסטראומה ששאר העולם עסוק בלהכחיש את האמת. כולל את עצמך לפעמים. עסוק בלעצום את העיניים.
אבל את.
צודקת.
אי אפשר לרפא כאב בלהתעלם ממנו.
המשך קריאה באתר שלי, בתגובות.
