07/08/2025
כמה דברים שלא ידעת עליי...
את הבנות שלי משעשע לא פעם כשאני אומרת שאני אדם פשוט.
אבל זה לגמרי אני...
גדלתי במשפחה פשוטה. צנועה.
במילים עם מודעות של היום, אפשר גם לומר: תודעה של מחסור.
לא שהיה חסר מה ללבוש או מה לאכול.
בעלי מזכיר לי לפעמים (שלא לומר, צוחק עליי)
שלמעט הירקות והפירות הכי בסיסיים (כמו עגבנייה, מלפפון, גזר, בצל, תפוח, תפוז וכו'...) -
לא היכרתי לפחות 20 פירות וירקות,
שהכרתי באמצעותו בהמשך.
משפחה פשוטה כבר אמרתי, לא?
אמא שלי פרשה מביה"ס בסוף יא' כדי לעבוד,
מכיוון שאמה הייתה עם סרטן.
היא ויתרה לא רק על י"ב, אלא גם על צבא -
כדי שאמה תספיק לראותה מתחתנת עם אבא שלי.
איכשהו סבתא רחל עוד הצליחה לשרוד עד אז,
וכ-3 חודשים לאחר שנישאו נפטרה.
שני ההורים שלי היו תמיד מאוד חרוצים.
אמא עבדה בביטוח, עם בוס שהכירה עוד מביה"ס היסודי.
פעם קיבלה משכורת, ופעם היא התעכבה לזמן לא ידוע...
אבל הנאמנות שלה כלפיו (ובעיקר ללקוחות) הייתה טוטאלית,
ונמשכה מעל 40 שנה.
את אמא שלי, שהייתה חמה, אכפתית ושירותית -
הלקוחות אהבו מאוד.
אותו חלק גדול מהם לא סבלו...
ובמקביל, גם עשתה במו ידיה כל מה שהייתה יכולה:
לבשל, לנקות, לתפור, לסרוג, לספר, לצבוע את השיער, להתאפר...
ממנה למדתי את העניין של "עשה זאת בעצמך",
ולא רק בתחום המקצועי פרופר – אלא בכל מה שאפשר.
ואם אפשר לחסוך במשהו, מה טוב,
או לנצל ביעילות את מה שיש.
ומאז, כשנדמה ששפופרת עם קרם נגמרה -
אני גוזרת אותה, כמו שראיתי את אמא עושה שנים,
ומגלה שם אוצר של מלא קרם שעוד יש בה...
אבא שלי עבד קשה כדי לממן לנו חינוך מעולה:
אחי הבכור ואני למדנו בביה"ס הריאלי בחיפה מכיתה ז' והלאה
ואחותי למדה בביה"ס ליאו באק.
מעבר לעבודתו כאזרח עובד צה"ל,
בשבתות אבא היה עובד בקופות של אצטדיון קרית אליעזר,
וככה למדתי לאהוב כדורגל 💚⚽
בימי שישי ובערבי חג – עשה משלוחים של פרחים.
גם אני הרגשתי צורך מגיל צעיר לעבוד,
והעדפתי כמה שפחות לקחת כסף מהוריי.
החל מביה"ס היסודי עשיתי בכל הזדמנות שהייתה לי בייביסיטר.
לימדתי שיעורים פרטיים,
ובשנות הנעורים – עבדתי בדוכן של פרחים כל סופ"ש,
משעת בוקר מוקדמת מאוד בשבת.
לארוחת ערב חג תמיד הגעתי מותשתתתת,
אחרי עמידה של 10-11 שעות על הרגליים בפרחים.
לא גדלתי על מותגים...
על חיקויים זולים שלהם – כן. 😊
את ג'ינס LEVI"S הראשון שלי קניתי לעצמי בסיום קורס מ"כיות,
לאחרי שהיכרתי אותו דרך חברות "צפוניות" בקורס עצמו.
אמא שלי בעיקר חסכה על עצמה...
גם כשבגרנו, התפרנסנו יפה ורצינו לפנק אותה -
היא לא הייתה בעניין...
רוב שנותיה סירבה לקבל מתנות כייפיות, כגון:
טיפול אצל קוסמטיקאית, פדיקור או עיסוי.
רק בגיל מתקדם מאוד יחסית הצלחנו איכשהו לשכנע אותה -
להסכים פעם ב...
כשהיא אובחנה עם פרקינסון, כמה חודשים לאחר שהייתה בת 70,
לקח לי יותר משנתיים עד שהצלחתי סוף סוף לגרום לה ולאבא שלי להבין -
שהיא צריכה לקחת אחריות על הבריאות שלה.
תרופות זה ממש לא מספיק - בטח במחלה פרוגרסיבית כמו פרקינסון,
ואת זה אומרים טובי הרופאים.
אז מעט מדי ומאוחר מדי... התחילה מגמה חיובית יותר.
היא החליפה נוירולוג,
נרשמה למועדון ספורט ולטיפולים מותאמים,
התחילה לשמור יותר על התזונה שלה,
הצטרפה לעמותת הפרקינסון.
אבא ואמא שלי אהבו תמיד לרקוד.
סבתא שרה, אימו ז"ל של אבא, שלחה אותו כנער
לביה"ס לריקודים סלוניים בהדר, בחיפה.
וההורים שלי במשך שנים היו רוקדים במסיבות עם חברים -
בבתים בפרטיים ובמועדונים.
כשהתברר לי שריקוד הוא אחת הדרכים המומלצות מאוד למאותגרי פרקינסון,
המלצתי להם להצטרף לחוג מחול ייעודי לחולות/חולי פרקינסון ובני/ות זוג.
(מזמינה אותך לקרוא ברשת, על פרופ' רפי אלדור,
שהפך לשם דבר בתחום הזה, בארץ ובעולם).
ואכן, הוריי השתתפו בשיעור ניסיון חינמי.
"נו, איך היה...?" שאלתי לאחר מכן את אמא.
"היה יופי, נהנינו מאוד..." אמא השיבה לי.
"אז נרשמתם לחוג?" שאלתי וברור היה לי שאשמע תשובה חיובית,
אך להפתעתי אמא ענתה: "לא... אנחנו נרקוד בסלון".
למותר לציין שזה היה חוג מסובסד, בעלות לא גבוהה.
ואני בטוחה שהם לא רקדו בסלון...
בטח לא באופן מודרך ומותאם לאמא,
שבהדרגה מצבה הלך והורע יותר ויותר.
שנה וחצי לאחר מכן עברו כבר לדירה בבניין חדיש יותר,
עם מעלית ועם התאמות עבורה בדירה.
תוך כמה שבועות נזקקה כבר להליכון,
ומהר מאוד גם לעובדת זרה, כיסא גלגלים...
לאט לאט הפכה לא רק לסיעודית,
אלא איבדה גם את יתר יכולותיה.
דמנציה הצטרפה ל"חגיגה"
וביחד עם הפרקינסון – התקדמו שתיהן בצעדי ענק.
בהדרגה, היכולות הקוגניטיביות הידרדרו.
לא אשכח לעולם, שבאחד התורים שהצטרפתי אליהם אצל הנוירולוג,
הוא ביקש שאמא תאמר 10 מילים שמתחילות באות ב'.
היא הצליחה לומר רק שתיים ☹
קצת אחרי לא יכלה בכלל להזיז כל איבר שהוא בגופה.
התקשתה ללעוס ולבלוע, רזתה מאוד.
ומאמא (וסבתא) חמה, מפרגנת, תקשורתית ואוהבת -
איבדה גם את היכולת לחבק, לדבר, להביע רגשות....
בהעדר יכולת לתקשר -
הייתה זועקת לפעמים כמו חיה פצועה,
וזה היה קורע לב.
ואנחנו, שהתחלנו להתאבל עליה הרבה לפני שנפרדה מאיתנו סופית בגופה,
ראינו איך משבוע לשבוע מצבה הולך ומחמיר יותר ויותר.
כשהסוף הגיע, בעודה בת 75.5 בלבד,
זו הייתה הקלה גדולה, במיוחד בשבילה.
היא השתחררה מסבל רב...
ולא פעם, אני חושבת לעצמי,
מה היה קורה אילו הייתה מקשיבה לעצתי,
וכן נרשמת יחד עם אבא לחוג ריקוד שהיה מותאם במיוחד למאותגרי פרקינסון...?
האם הייתה מצליחה להבין סוף סוף שלהשקיע בשיפור הבריאות של עצמה,
שווה כל סכום של כסף?
האם הייתה קולטת שזאת לא הוצאה, אלא השקעה?
שמותר לה, שהיא הכי ראויה וזכאית לכך בעולם...?
את התשובות על כך לא אדע לעולם.
ברמה הרוחנית, אני מבינה גם שבחרה לעצמה גלגול קשוח ומאתגר,
מכיוון שרצתה ללמוד שיעורים מסוימים.
אני מקווה בשבילה שהיא למדה אותם... 🙏🏽
גדלתי במשפחה פשוטה. צנועה.
מבעלי למדתי להתפנק,
ליהנות מאוכל גורמה,
ונופשים מענגים בארץ ובחו"ל.
אבל זה לא שינה ולא ישנה לעולם את המהות או את הערכים שלי...
אני אדם פשוט.
באופן אישי,
טיפול עצמי הוא הדבר שהכי חשוב לי ושאני הכי מדגישה.
בכל קורס רייקי, כבר במפגש הראשון -
אני מלמדת טכניקה שאפשר ליישם מיידית על עצמנו.
ואני מתמידה בליישם אותה תכל'ס 22 שנה ו-4 חודשים,
מדי יום ביומו,
כל לילה כשאני הולכת לישון
וכל בוקר כשאני מתעוררת.
אום אני מרגישה צורך בלקבל עזרה חיצונית -
אני דואגת לקבל אותה....
כי אנחנו המשאב הכי חשוב של עצמנו,
חשוב לאין ערוך יותר מכל השקעה ברכוש, נדל"ן, שוק ההון,
מכוניות, תכשיטים או כל דבר אחר...
"אם אין אני לי, מי לי?... ואם לא עכשיו, אימתי?"
כדברי הלל הזקן.
אז אימתי?!
עכשיו! היום!
זכות עבורי ללמד את ארגז הכלים העוצמתי והאפקטיבי של הרייקי הלאה.
לרוב, אני מעדיפה ללמד בבקרים,
אך לטובת הציבור שבוקר פחות נוח לו -
הקורס הקרוב יהיה בשעות אחה"צ/ערב.
ביום ראשון 17.8 בשעה 17:00 אצלי בחיפה,
ומיד, כאמור, נתחיל ליישם...
תוך 3 מפגשים לומדים את כל הבסיס של הרייקי
ומתרגלים 5 סדרות טיפולים.
בראש ובראשונה על עצמנו, וכן גם אחד על השני.
עם הליווי האישי שלי
והאחריות המלאה שמקבלים ממני על ההשקעה הכספית –
יש לך אך ורק מה להרוויח.
מידע והרשמה בקישור:
https://chellypo.co.il/reik1/
אני פה בשבילך, באהבה ♥
בשורות טובות אמן לכולנו עוד היום 🙏🏽🎗️
חיבוק חם ושבת שלום,
חלי
