02/08/2025
אתמול נפלה עלי חשכה גדולה.
אני כבר מכיר אותה — אבל כל פעם שהיא באה, זו היכרות מחודשת.
קשה להסביר את התחושה:
זה כמו נחש אנקונדה שלופת לי את הגרון,
כמו סלע עצום ממדים שיושב לי על מקלעת השמש.
כאב פיזי.
בלי מילים.
בלי יכולת לתקשר.
רק לשהות עם מה שיש, ולתת לזה לשקוע.
עשיתי את מה שאני יודע לעשות —
להתכנס, להתבודד, ככל שהמשפחה מאפשרת,
לבכות,
ולתת לחושך לשטוף אותי מכף רגל ועד ראש.
לא לעשות כלום.
רק להסכים להרגיש.
וזה עובר.
כמו התקף חרדה —
זה "רק" רגש. גדול ככל שיהיה — הוא חולף.
בלילה גיליתי שתשעה באב נכנס.
אולי זה הגיע עד לכאן — לפורטוגל?
אני לא יודע.
יש שאלות שאין לי תשובה אליהן,
ואולי זה בסדר שאין.
מה שכן למדתי:
הרבה מהגלים האלה הם לא רק שלי.
לפעמים בכלל לא שלי.
יש בתוכי כמו מכ"ם, שקולט תדרים.
גלים שעוברים דרכי, כמו תחנות שידור.
תמיד הייתי ילד מוּדי. מצבי רוח משתנים מהר. משתבלל, מתנתק.
מרגיש הכול בעוצמה.
בשנות ה-20 — התקפי חרדה נכנסו לחיי.
ואז — הגיעו שנות החניכה. שנים של למידה איך למות לתוך ההתקף.
להרפות.
לתת לו לקחת אותי.
והוא לקח — למסעות פסיכדליים בלי לשתות כלום.
מסעות שרבים חווים רק בטקסים.
היום אני חושב — שאם הייתי נולד למשפחה אחרת,
כנראה שהיו דוחפים לי כדורים כדי לא להתמודד עם המבוכה והפחד שילד כזה מביא לסביבה.
ההורים שלי בחרו אחרת. האמינו בי, בדרך שלי, בריפוי הטבעי.
בשבטים מסורתיים, ילד כזה כנראה היה מיועד להיות שמאן.
זה שמחובר לממדים אחרים,
שמרפא בתדרים.
לקח לי יותר מ־40 שנה כדי לזכור.
כדי לשמוע את הקריאה מבפנים:
אתה השמאן הזה. שכחת.
והגוף שלך — הוא הכלי.
הוא נועד להרגיש, להכיל, להתחבר — ולשרת.
אבל אז אני יוצא מהטראנס,
והם באים... הגברים שבשחור.
עם איזה ״פה! פו! פלאש!״ ושכחתי הכול.
והדרך היחידה להיזכר — היא להיכנס שוב לטראנס.
זה מה שקורה במפגשים.
אני רוכב על השדה של מי שמולי.
מרגיש את מה שהוא לא הספיק לומר.
ונותן לזה קול, תנועה, נשימה.
זה עובר דרכי. בגוף.
איש יקר כתב לי על הסשן של "הקערה הריקה" —
״זה לא שגרתי, אבל מרגיש כמו חלק מהעתיד… אולי אחד שמקדים את זמנו.״
ואני אומר—
זה לא העתיד, זה עבר עתיק שאני נזכר בו עכשיו.
נזכר בי.
