16/09/2025
בשבועות האחרונים אני שם זכוכית מגדלת על הנטייה שלי לברוח ברגע שאני חווה דחייה.
זה קורה לי לא פעם כאן, במרחב הווירטואלי: אני מפרסם משהו שקרוב לליבי, אין תגובות — או שהן לא כמו שציפיתי.
והאגו מיד לוחש: “זה לא שווה, עזוב, תפסיק לכתוב.”
התחושה הזו של דחייה מערערת אותי, סוגרת אותי, משתקת את הנתינה.
אבל דווקא כאן אני מבין שהמבחן האמיתי שלי הוא על הכוונה:
האם אני יוצר כדי לקבל הכרה? או כדי לגעת גם בלב אחד יחיד, נסתר, שאולי הושפע מהמילים שלי?
הבריאה מזכירה לי — אדם אחד שווה קוסמוס שלם.
אז גם כשהאגו נפגע, אני מנסה לחבק אותו, לנשום, ולהמשיך. זה קשה. מאוד.
אבל אני יודע שזו הקליפה שאני מוזמן לנפץ: לא לוותר על הנתינה, גם מול שתיקה או חוסר תגובה.
מעניין אותי לראות איך זה פוגש גם נשים שמגיעות למפגשים אצלי, בעיקר כאלה במסע זוגי.
כמה פעמים דחייה גורמת להן להתכנס פנימה, להתייאש, לנטוש את המערכה?
וכמה כוח דרוש כדי להמשיך להיות פתוחות, להמשיך לבקש חיבור?
זו גם הבקשה האישית שלי לראש השנה:
לא להאמין לסיפור של הדחייה, לא לנטוש, אלא להמשיך לתת לעולם את המתנה שלי.
ובדיוק מתוך המקום הזה — הערב אני מקיים מפגש אונליין פתוח לקראת ראש השנה.
נשב יחד בשקט, ננשום, נכתוב, ונבקש מהשנה החדשה את מה שהלב שלנו באמת רוצה.
אני אהיה שם.
הלינק למפגש בתגובות. 🌙
📸: אלה פאוסט
