17/02/2025
אני לא רוצה לצלם סרטונים יותר.
אני לא רוצה לעשות דברים שלא כיף לי לעשות.
אם יש משהו שלמדתי בחיי
זה שדברים שנעשים במאמץ
יוצאים לי עקום.
יש אנשים שהמאמץ שלהם טבעי ונעים להם.
לי הוא עקום.
אני מגושם בתוכו.
אני לא מצליח להיות בו
בלי לזכור כל הזמן שזה מה שאני לא רוצה לעשות
וכשיש פער בין מה שאני עושה
לבין הרצון שלי לעשות אותו
הדברים יוצאים עקומים.
זה כמו ללמוד משהו מתוך הכרח (ולא מתוך סקרנות)
או לצאת לדייט מתוך תחושת חוסר נעימות (ולא מתוך תשוקה ועניין)
או לשבת עם חבר מתוך אשמה על זה שלא נפגשתם זמן מה (ולא מתוך אהבה)
ואני עושה סרטונים מתוך הכרח כי ככה עושים.
אבל זה מצחיק כי אף פעם לא הייתי מאנשי ה"ככה עושים"
מגיל מאוד צעיר לא עשיתי כי "ככה עושים"
אז מה קרה עכשיו?
אני חושב שבמקום חדש
אני מנסה להעתיק את מה שעובד לאחרים
במקום לשאול את עצמי
"מה עובד לי פה? מה מסקרן ומרגש אותי פה?"
כי תכלס תכלס
אני אוהב לכתוב.
אני אוהב לצלם.
אלו דברים שבאים לי בטבעיות
ואני מתרגש מהם ואני שמח עליהם.
אז חלאס עם הסרטונים.
אני מרגיש דביל בתוכם.
(ואני לא רומז שכל מי שעושה סרטונים דביל...
אני רק אומר שאני מרגיש דביל כשאני עושה אותם)
אז חלאס עם הסרטונים
וחזרה לכתיבה
כי זה כיף
וחשוב לעשות מה שכיף.
כי זה כיף.
מאוד.
