20/04/2026
יש ימים שבהם הזמן כאילו עוצר, לא מתוך בחירה, אלא מתוך כבוד.
יום הזיכרון הוא רגע כזה. רגע שבו הלב מתכווץ, הראש שותק, והנשימה מקבלת משמעות אחרת.
אני פוגש אנשים יום־יום דרך הגוף שלהם - דרך כאב, דרך חוסר איזון, דרך חיפוש אחר הקלה.
אבל ביום הזה, הכאב הוא מסוג אחר. הוא לא מבקש טיפול, לא מחפש פתרון.
הוא מבקש שנרגיש אותו. שניתן לו מקום.
ברפואה הסינית אנחנו מדברים על תנועה - על זרימה של צ’י, של דם, של חיים.
ויום הזיכרון מזכיר לי שגם לעצירה יש תפקיד.
שהשקט הזה, הכבד, הוא חלק מהאיזון.
שהזיכרון הוא לא רק מבט לאחור - הוא גם עוגן שמחזיק אותנו כאן, יחד.
אני חושב על המשפחות, על החסר שלא מתמלא, על המקומות בלב שנשארים פתוחים.
ועל האחריות שלנו - לחיות חיים שיש בהם נוכחות, משמעות, וחיבור.
היום הזה לא מבקש מאיתנו להיות חזקים.
רק להיות. לזכור. ולהרגיש.
יהי זכרם ברוך 🕯️
