09/03/2021
מכתב פתוח מאישה שליוויתי.
זה ארוך ואישי וטריגרי, אבל ככ חשוב עבור נשים עם רקע של פגיעה מינית ועבור אנשי צוות שנמצאים במרחב חדר הלידה
"לפני שנה, ילדתי את הבן השני שלי.
במהלך ההריון התלבטתי אם לחבור לדולה,
הגעתי לרונית ודיברנו.
סיפרתי שהלידה הראשונה היתה בסדר אבל החלפתי מיילדות במהלכה ודאגתי שזה יקרה שוב. ביקשתי לוודא שבמהלך כל הלידה יהיו מולי פנים מוכרות וטובות להביט בהן. קיוויתי שנוכחות רציפה של דולה בלידה תעזור לי להתגבר על הכאב ברגעי השיא וללדת ללא אפידורל. קישרתי אז בין חוסר זמינות המיילדת בלידה הראשונה לבין בחירה באפידורל.
בהמשך, בפעם הראשונה שנפגשתי עם רונית, הטלתי עליה 'פצצה'- סיפרתי בדמעות שלפני כמה שנים עברתי פגיעה מינית. הסברתי שבחשיבה מחדש על הלידה הקודמת, הבנתי שלהיות עם אפידורל היה שוב אובדן שליטה מוחלט שהזכיר לי את האונס שעברתי. זה לא היה דבר מודע וברור בהתחלה, יותר כמו תחושות גופניות מלוות בקטעים ויזואליים שנראים מבחוץ יחד עם שברים של רגשות, פחד אשמה בהלה כעס בושה אוי הבושה, עמוקה כמו תהום.. זכרון טראומטי שנרשם בגוף - ואיכשהו, בלי כוונה, חיבר בחבל פנימי בין שני אירועים כה שונים זה מזה במשמעותם, תקיפה ולידה.
כשזה נהיה לי מובן - זה היה ברור כשמש.
לידה עם אפידורל, להיות מחוברת למכשור ומחטים, מרותקת למיטה או לסביבתה, ערומה וכאובה מאוד- משמעותה בשבילי סיטואציה טריגרית. התובנה הזו הכתה בי רק בהריון השני. בראש, אני יודעת שאני בסיטואציה אחרת, בגוף, יש יותר מדיי דומה. סטרס עולה ואני מתרחקת..
זה הפתיע אותי כי לקראת הלידה הראשונה, דווקא הרגשתי מנצחת, הייתי הרבה זמן אחרי התקיפה, הייתי אחרי טיפול פסיכולוגי, הרגשתי שהנה סופסוף החזרתי לגמרי את החיים שלי למסלולם של 'לפני', סיימתי לימודים לתואר שני, התחתנתי, קניתי בית ועכשיו - עם עצירה לטיפולי פוריות- תכף אני גם אמא! זה היה אמור להיות רגע השיא, וזה גם היה, רק לא כמו שדמיינתי.. החלק של האפידורל בלידה הוביל אותי לזכור ולחוות גם אותה באופן די טראומטי ומקוטע.
התחושות והזכרונות הלא פתורים מהלידה הראשונה ומהתקיפה צפו והעיבו ונשארו חלק ממני זמן רב, בהתחלה בצורה לא מעובדת בכלל.. למדתי בדרך הניסיון שמה שאומרים הוא נכון, כשאת חיה עם טראומה נוראית מעברך, היא תמיד שם איתך. אין ממש לפני ואחרי, יש אותך אך אחרת, מפורקת אך שלמה, כל מי שהיית עם עוד מימדים וחוויות לשאת בחיים האלו לכל הדרך.
בלידה השנייה חששתי מאוד ממצב דומה ועם כל הסיפור הזה הגעתי לרונית. רציתי לדעת שאם אני אצטרך אפידורל יש לי משגיחה, יש לי מישהי בצד שלי. תמיד. בן זוגי איש נפלא והיה תומך מסור בכל שלבי ההריון והלידה, אבל יש דברים שרק אישה תבין, ועדיף כזו שמנוסה בעבודה מול צוות רפואי.
למרות ששיתפתי את רונית בפגישה הראשונה, בהמשך ההכנה ללידה לא יכלתי לגעת בכאב הזה בצורה ישירה.
במהלך ההתכווננות וההכנה ללידה, כל פעם שבאתי לרונית לליווי, כאובה ועייפה מההריון ולפעמים גם מהחיים עצמם, היא תמיד היתה רגישה וסבלנית וידעה להציע את הדבר הנכון- כוס תה מחייה, מילה חמה וחיבוק, טיפול מגע מרפה ונכון, בדיחה טובה. בכמה פגישות בודדות הצליחה להרקם תחושת ביטחון, שהיא הכרחית לחידה רגועה, לכל אחת ובטח בשבילי.
הלידה עצמה היתה לידה טובה וחלומית, כזו שהתחילה בירידת מים פתאומית, המתנה לצירים ואז לידה טבעית ללא אפידורל. הלידה היתה כל כך מהירה שהספקתי בקושי להגיע לחדר לידה, הגעתי ורונית הגיעה בדיוק בזמן והמשיכה לחייך ולתמוך גם שצרחתי ולא הייתי נחמדה בכלל..
אולם, אחד הקטעים שאני זוכרת שהפריעו לי בלידה היה רופאה שעמדה בצד והסתכלה על הלידה להשגחה כנראה. פשוט לא הבנתי מי היא ומה היא עושה שם. כשהסתיימה הלידה זה היה אחד הדברים הראשונים ששאלתי.
האמת שמלבד רונית היתה לי תוכנית להגיע לדבר עם הצוות הרפואי על התקיפה, אבל בגלל עומס ולידה טיפה לפני הזמן, לא הספקתי או שלא מאוד רציתי. זו גם סוגיה אישית לדון בה עם צוות ולא רציתי להכנס ללידה עם 'תג שם', ואולי חלק בי קיווה שהפעם אני אצטרך, שהנה, עכשיו באמת החלמתי.
זו היתה הדחקה.
בדיעבד הבנתי שחבל שלא נעזרתי בכל מה ומי שיכלתי. הסיטואציה הנורא פשוטה הזו עם הרופאה היתה גם היא מקור לטריגר, קטנטן בהרבה מהחוויה של האפידורל בלידה הראשונה, אבל שם. במקרה שלי היא נבעה מכך שבמהלך התקיפה שלי נכחו עוד אנשים בחדר שצפו מהצד ולא עשו דבר. אנשים נורמטיביים לגמרי. עד היום אני לא יודעת להסביר את זה.. רופאה שצופה מהצד, גם אם הכוונות שלה הכי טהורות בעולם, מעוררת בי מתח וחרדה מיידיים ועוצמתיים..
יכול להיות שאם הייתי מספיקה לדבר עם הצוות יותר לעומק הייתי מבהירה כמה עקרוני לי ולתחושת הביטחון שלי להכיר כל איש צוות בחדר לידה. נראה לי שזה לא היה דורש משהו מסובך, מספיק 'הרופאה היתה הגשת ומציגה את עצמה בשם ובתפקיד *לפני* שנעמדה שם שעונה על הקיר.
במהלך הלידה התרכזתי בפנים המחייכות והחיוביות של רונית, של זוגי ושל המיילדת והרופאה פחות.. השארתי אותם ברקע, מזל, שלפעמים יש אפשרות להתנתק.. אך זה לא פסק מלהציק לי, ורק עכשיו שנה אחרי יש לי כח להישיר מבט.
לפעמים נדמה לי שכל סיטואציה של לידה, בדיקה גינקולוגית או ביקור רופא נשים היא פוטנציאלית להפוך למסע אימים במורד הזיכרון.
את חושבת שהחלמת ומבינה שהחלמה היא להיזכר ולהכיר כל פעם מחדש במכלול החיים שעברת, היא לא לנצח ולעבור הלאה..
בלידה, כל המערכת הגופנית והרגשית גם ככה מעוררת ומוצפת אדרנלין, קל לחוות טריגרים.. נורא קל.. בטח עם טראומה שלא מספיק מעובדת. וככה בן רגע, ממשהו זניח יחסית בלידה יכולתי לחוות קפיצה בדמיון לרגע קפוא בזמן, לשנייה בודדת של העבר, לנקודה בה הבנתי מה קורה בלי שאני יכולה לעצור או לשנות את זה. קפיצה לרגע של סיוט.
המשמעות היא שלרגעים בלידה שלי לא הייתי נוכחת, הייתי לא מרגישה, לא נמצאת. הייתי בלידה שלי בגופי, אך לא בנשמתי. הייתי הרבה בתוך תוכי, הודפת מחשבות וזכרונות שמאיימים להופיע ולהציף שוב כאב נפשי גדול.
אני כמובן לא רוצה להאשים פה את הרופאה, ברור שהיא עשתה את עבודתה. זה מצחיק על גבול האבסורד שהמוח שלי מלביש מציאות פנימית מסויימת על מציאות חיצונית אחרת לגמרי, אבל זה קורה לי שוב ושוב, ללא שליטה.
בחיים לא הייתי יכולה לדמיין שמכל הדברים בלידה דווקא הדבר הזה יהיה מה שיטרגר.
מבינה היום שהשליטה היחידה שנותרה לי היא להכיר בפגיעות שלי, להכיר בחולשה שיש לי היום בעקבות אירועי העבר ולבקש עזרה ללא בושה. להפסיק להסתתר מהעבר... לדבר, לפתוח, לבטוח!!
מסובך לעשות כשאת עוברת פגיעה בתוך מערכת יחסים שחשבת שהיא אהבה גדולה, לא קל להמשיך להאמין בטוב לב של אנשים, לא קל להוריד מגננות, לחיות בלי קוצים שלופים,
אבל הפצע הזה ייפתח וידמם מחדש עוד כל כך הרבה פעמים בחיים האלו. זה ודאי.
ואולי זו המטרה של כל מה שאני כותבת כאן..
אם יש מישהי אחת שעברה פגיעה מינית והיא לקראת לידה, תקרא את זה ומתלבטת אם לשתף מישהו בעבר שלה תחליט בעקבות הדברים האלו לבקש עזרה, ותסכים לתת לעצמה מתנה של ריפוי ושינוי, אני ארגיש שלא עברתי את זה לשווא,
אם יש רופאה או מיילדת אחת שתקרא ותחשוב פעמיים על כמה אנשים נוכחים בחדר לידה ואם הנוכחות של כולם הכרחית, עשיתי את שלי.
ואת אישה יקרה, את כבר מנצחת, תמיד, בכל רגע נתון. בכל נשימה.
תזכרי שאת לא אשמה, שהבושה עוברת צד, ושאפשר ומותר וכדאי להיעזר ולקבל תמיכה בלידה. לא תמיד צריך להיות חזקה, זה כבר בסדר להרפות. לידה היא דבר מדהים ומגיע לך לחוות אותו בטוב, עם מינימום מחשבות טורדניות, ניתוקים או חרדה ומתח אצור בגוף. תדאגי לעצמך מראש למערכת עזרה ראשונה, לצוות תמיכה ואיחוי פצעים נפשיים. מקסימום תצאי מנצחת יותר. לא פחות.
