08/06/2025
יש ימים כאלה...
שמשהו בפנים קצת נסדק.
שאני עושה את כל מה שצריך –
ועדיין מרגישה רחוקה מעצמי.
מתפקדת, מחייכת, עוברת בין משימות
אבל בפנים יש שקט אחר.
שקט לא טוב.
כבר קרה לי לא פעם שהחיים עצרו אותי.
לא תמיד בבת אחת, לפעמים מתוך
סיטואציות מתגלגלות. כשדאגות ממלאות את הראש,
כשאנחנו מטפלים באחרים ושוכחים לטפל בעצמנו.
בשבועות האחרונים הרגשתי איך אני הולכת לאיבוד בתוכי.
העומס הנפשי הפך לעומס פיזי. הכאבים חזרו. העייפות. הערפל.
גם הפיברומיאלגיה שלי, שבשגרה אני יודעת לנהל היטב, שוב הרימה ראש.
והקליניקה? נדחקה הצידה.
אבל... מתוך הכאב והעייפות,
התחיל לבצבץ הרצון להיזכר מי אני.
אני כבר יודעת לזהות את הרגעים האלה.
ולאט לאט, אני גם לומדת לעצור.
לשאול: מה ממלא אותי? מה מקרקע אותי?
מי אני – כשאני באמת עם עצמי?
אחת התזכורות הכי ברורות – היא העבודה שלי.
האבחונים בגלגל העין, העיסוי הרפואי, השיקום התנועתי והליווי.
המפגש עם אנשים שמרגישים אבודים בגוף או בנפש –
ורק מחכים שמישהו יראה את התמונה השלמה ויאיר להם את הדרך.
אז הנה אני. חוזרת.
לאט. עם לב פתוח.
עם כפות רגליים יחפות על האדמה
וזיכרון בגוף למה זה באמת חשוב.
אם גם את או אתה מרגישים שהלכתם לאיבוד בתקופה האחרונה –
אני כאן! כאן כדי לעזור לכם למצוא את הדרך חזרה.
לגוף. ללב. לעצמכם.
🌀
(ואם זה נגע בכם – תרגישו חופשי לכתוב לי באישי או להגיב כאן.
לא צריך לחכות שהכאב ינהל את היום שלכם)
