11/03/2020
כשהייתי בת ארבע או חמש עברתי הטרדה מינית, הטרדה מתמשכת, באופן יומיומי, חצי שנה או אולי יותר.. אני לא בדיוק בטוחה.
בן זוגה של אמא שלי היה ניגש אליי בכל מיני מצבים במהלך היום והלילה, נוגע בי וגם היה מלטף את עצמו עם היד שלי.. הייתי קופאת, לא זזה.. בקושי נושמת.
לא סיפרתי על זה לאף אחד, הרגשתי בושה, הרגשתי אשמה, חשבתי שאמא שלי תכעס עליי.. היא לא ידעה דבר.
ימים חלפו, הם נפרדו, אני הדחקתי את החוויה, היא "נשארה מאחוריי" ככה סיפרתי לעצמי.. ככה סיפרתי.
במהלך החיים כעסתי על אמא - לא ידעתי למה.. יצרתי יחסים תלותיים ומשונים מאוד עם גברים - בלי להבין למה.. כשנאמרו בתקשורת המילים "הטרדה מינית" לא שייכתי את זה לעצמי לעולם, בשום צורה, "מבחינתי מה שהיה היה, הוא לא רלוונטי, הוא נשאר אי שם מאחור".
לא ידעתי אז דבר אחד חשוב:
שום דבר לא באמת נשאר מאחור, זה נשאר שם, מודחק, מוזנח, בלי מענה, סגור ונעול תחת מליון מנעולים בחדר חשוך.. ככה.. במיומנות מדהימה הערמתי עוד ועוד חומות על הלב שלי, רק שהדבר לא ינסה אפילו לנסות לעבור דרכן אל האור. דאגתי שאפילו קרן אור אחת הכי קטנה לא תכנס לשם, שלא תעיר את ה מ פ ל צ ת.
אבל הרגשות בחדר הזה בערו, מתחת לפני הקרקע, לא במודע, אני חיה את זה.. יום יום, זה נשאר איתי, זה שם, הסיפור ממשיך לחיות יחד איתי..
בינתיים (בלי קשר לזה.. או אולי דווקא כן) התחלתי את מסע החקירה הפנימי שלי, התחלתי ללמוד למפות את הנפש, את פני הביטוי, קילפתי שכבה אחרי שכבה.. לאט לאט מנגנוני הסתרה והדחקה הפכו פחות ופחות רלוונטיים..
ואז התגלה החדר החשוך..
לראשונה חשפתי
את המפלצת לאור, עד אז איש לא ידע על הדבר.. לא אמא לא אבא, לא בן זוג, לא חברה הכי טובה, ואפשר לומר גם לא אני בעצמי.. אף אחד..
כשדיברתי על זה לראשונה הרגשתי שבאותו רגע משקל כבד מאוד יורד כתפיי, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כך – "הרי הסיפור הזה מזמן נשאר מאחוריי, הוא כבר לא רלוונטי, הוא כבר לא מגדיר אותי" - אך מסתבר שדווקא כן, ועוד איך!
התחלתי לחקור, רציתי להתידד עם המפלצת.. סוף סוף הסכמתי להקשיב לה, אפשרתי לעצמי להיכנס לשם.. לתוך כאב, לתוך בושה, לתוך פחד, לתוך תסכול.. להוציא את זה לאור..
משם הדרך לריפוי הייתה כל כך קצרה שאני מוצאת את עצמי בהתפעמות גדולה כל פעם שאני מסתכלת לאחור. איך? כי אפשרתי לעצמי לאהוב את המפלצת, להוכיר לה תודה.. אבל באמת, בלב נקי מחומות, פתוח לקבל ולתת אהבה.. בעיקר לעצמי, על כך שהייתי כל כך אמיצה לעבור אתגר מתלתל כזה בחיים, על כך שאפשרתי לו לבנות בעצמי את העוצמה ובהמשך גם להכיר בה, על כך שהיום אני יכולה לעזור גם לאחרים להכיר את המפלצות שלהם ולחבק אותן.
למה אני מספרת לכם את זה עכשיו? למה בכזאת חשיפות? פשוט:
ישבתי ודיברתי עם חבר יקר Bnayahu Arazi ששאל אותי האם אנשים מכירים את הסיפור - "האם יצא לך לדבר על זה?"
"ודאי" - עניתי לו "כשעולה הנושא אני משתפת, היום כבר אין לי בעיה לדבר על זה"
"לא הבנת, את חייבת לספר את זה לעולם" - הוא אמר – "את חייבת לשרשר את הפתרונות, לתת השראה לאחרים".
ואני.. מי שמכיר אותי יודע: כשאומרים לי "אחריות כוללת, שרשור פתרונות" - אני שם, מתייצבת בכל נוחכותי ומנגישה. לא ביום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.. כי אין לזה באמת יום.. כי הנושא לא נוגע רק לנשים - כל אחד מאיתנו עבר טראומה מסויימת בחיים, לאחידים היה קל יותר להכיל אותה, לאחרים פחות, יש כאלה שחושבים שהם הצליחו להכיל ולהתמודד אך הם בהדחקה, יש כאלה שמפחדים לגעת בזה ומשאירים את זה מאחור..
מה אני מנסה להגיד:
כשאנחנו עוברים חוויה בחיים שלא הצלחנו להתמודד איתה ולהכיל אותה - להדחיק אותה לא יעזור.. בכלל לא, תאמינו לי - ניסיתי בכל הכח!
זה תמיד ישאר שם וישליך על התמודדויות שלנו בחיים, על מערכות יחסים, יהיה כעוגן כבד שלא מאפשר לסירה שלנו לפרוש מפרשים ולשוט בחיים, זה תמיד יקשור אותנו לעבר. החומות על הלב לא יאפשרו לראות את הנופים היפים שהחיים מציאים לנו.. בקיצור, לא כדאי!
איך נראים החיים לאחר הריפוי? החוויה לא נשכחת או נעלמת, אנחנו לא הופכים לאדם אחר שלא עבר את מה שהוא עבר.. אך נעשה תהליך זיקוק הנתונים:
התובנות, הלימידות, המשמעות - נשארות איתנו ומלוות אותנו בחיים, הופכות להיות חברות לדרך
הכאב, הפחד התסכול, הכעס... – מקבלים מענה, נעזרים גם הם בחברות החדשות.. ופשוט מפסיקים להגדיר אותנו.
ככה פשוט.. להסכים להאיר, לעבור דרך הכאב, לקבל וליצור טרנספורמציה הלכה למעשה 🦋
#טרנספורמציההלכהלמעשה
#פוסטטראומה
#לקבלעלמנתלהנחיל
#גוףנפשרוחאיזוןוהזנה
