24/04/2025
רגעי ההתפשטות מהתדמית היפה שלנו,
הם רגעים מבעיתים בתוך קשר.
הרי בהתחלה אנחנו מציגים לראווה את ההכי מוצלח שלנו.
הבגדים, המילים והאיכויות שלמדנו שאנשים אחרים אוהבים.
הפרסונה שלמדנו להציג והפכה (באמת) למי שאנחנו.
אבל מתחת מסתתרים ילדים קטנים.
ילדים שאין להם מילים גדולות, מחשבות מפולפלות או תחכום בוגר.
הם לא תמיד הכי יפים ולא תמיד הכי מסודרים.
הם באים עם צלקות, סיוטים ופחדים שמכווצים אותם שנים על גבי שנים.
רק את עצמם יש להם להציע.
ליטוף של יד.
מבט.
נוכחות.
והחשיפה שלהם בפני מושא אהבתם מפחידה כמו לעמוד עירום באמצע בית הספר.
היא דורשת אומץ ואופטימיות גדולה
שהאדם הזה שאנחנו כל כך רוצים את אהבתו,
זו שבחרה בנו בגלל כל מה שהראנו עד עכשיו,
ימשיכו לבחור בנו גם אחרי שיראה לנו את ההכי חשוף, פגיע ופשוט שלנו.
וברגע הזה של ההתקלפות כל ההגנות ששמנו כדי לא לחוות יותר כאב עולים הכי חזק, נותנים את הכי טוב שלהם כדי לשמור עלינו מהכאב.
זו התקלפות איטית, שאורכת שנים.
מלאה באכזבות והצלחות.
בבלבול והסתבכות.
היא טומנת בחובה פחד קמאי מהצל הכי חשוך שלנו ואת הכמיהה הכי עמוקה שלנו.
כשהיא מצליחה היא הדבר הכי טוב שיש לעולם הזה להציע,
אהבה אמיתית.
כזו שלא תלויה בדבר מלבד נוכחותנו הפשוטה והטבעית עם עוד אדם בנוכחותו או נוכחותה הטבעיים והפשוטים ביותר.
