07/05/2025
איך נראה זיכרון שצומח מהשורשים שלנו?
בקיבוץ הסוללים, המקום שבו אני חיה, קיימנו לראשונה זיכרון בסלון קהילתי.
מפגש שקט ואמיתי, שצמח מתוך הקהילה ולטובתה.
לא טקס. לא במה.
רק מעגל של אנשים, עוגיות, הקשבה, וסיפורים שנשמרו בלב.
שתי אחיות ניצולות שואה, שחיות בקיבוץ מאז הקמתו ועד היום.
קולות של הדור השני.
וסיפור אחד אישי של אהבה וזיכרון שנשמר שנים רבות.
בימים שאחרי המפגשים קראתי את "האיש ששתל עצים" מאת ז’אן ז’יונו.
סיפור על אדם ששותל עץ ועוד עץ, בשקט, בהתמדה,
ובסופו של דבר משנה נוף שלם.
וזה בדיוק מה שהרגשתי שקרה גם אצלנו.
כל שיתוף היה כמו שתיל.
סיפור, קשר, חיבור בין־דורי.
וכששותלים יחד צומח יער.
יער של קהילה חיה.
