07/05/2026
"הוא צורח וכועס ולא רוצה להיות בידיים שלי, ממש דוחף אותו" אלה היו המילים של אמא מדהימה לילד בן שנה ו 3 חודשים.
ואז נולד הפוסט....
"נו… תן נשיקה לדודה חנה" "סבא יוסי יעלב אם לא תתני לו חיבוק"
אבל אם אנחנו רוצים לגדל ילדים שמבינים שהגוף שלהם שייך להם, שיש להם זכות להגיד 'לא', ושמותר להם להקשיב לתחושת אי הנוחות או חוסר הרצון שלהם אנחנו לא יכולים באותה נשימה להכריח אותם לעשות משהו שמנוגד לזה.
וזה לא אומר לחנך לחוסר כבוד, זה אומר לתת כבוד לגבולות האישיים של הילד גם אם הוא קטן, אפילו בן שנה וחצי...
אבל זה לא נעצר רק אצל דודה חנה, לפעמים זה מגיע דווקא ברגעים הכי מאתגרים שלנו כהורים, כשהילד בוכה, כועס, מוצף, ואנחנו רק רוצים לחבק ולעזור… והוא הודף אותנו, אומר "לא!" מרחיק את הידיים שלנו, או צועק: "אל תיגעי בי!" "זוזי!"
הלב מתכווץ ואולי אפילו נעלב.
האינסטינקט שלנו הוא להתקרב, להרגיע, לעטוף.
חשוב שלא נבטל את הגבול של הילד. זה לא אומר להשאיר ילד לבד עם הקושי, זה אומר לשנות את הדרך שבה אנחנו נוכחים. אפשר לשבת לידו בשקט, להישאר קרובים עם או בלי לגעת על פי רצונו.
להגיד: "אני פה", "כשתרצה, אני איתך.".
ולפעמים, זה כל מה שילד צריך.
לנוכחות שלנו יש כוח עצום. לא תמיד צריך פתרון, לא תמיד צריך הסבר, ולא תמיד צריך לדבר. יש רגעים שבהם דווקא השקט הוא זה שמרגיע. יש ילדים שצריכים מגע כדי להירגע, ויש ילדים שצריכים רגע של מרחב כדי לאסוף את עצמם.
כשאנחנו מצליחים להיות ליד הילד בלי להציף אותו במילים, בלי למהר “לתקן” את הרגש, בלי להכריח לחבק או לדבר, אנחנו מעבירים לו מסר עמוק: אתה לא לבד, גם ברגעים שמאתגרים אותך ואני סומכת עליך שתמצא את הדרך לחזור אליי כשתהיה מוכן.
כשאנחנו מכבדים גם את ה”לא” הזה, אנחנו מלמדים אותם שיעור גדול לחיים:
אני לא מתעלמת מהגבולות שלכם מהקול שלכם, והגוף שלכם באמת שלהם.
הפוסט הזה מוקדש לאמא שאני אוהבת במיוחד
שלכם
קרן קרן
מדריכת הורים
יועצת שינה וגמילה מחיתולים
