11/05/2024
להיות ילד.ה חרדתי.
או
כמה טוב שבאתי הביתה
הילד החרדתי למד להיות זהיר מידי. התגובתיות של ההורה, או דמות הקשרותית ראשית אחרת, הגודל והעוצמה שלו, יחד עם הידיעה הלא מדוברת, שבילעדיו אתה אבוד, יצרה בך מבנה לא יציב. בתוכך, משהו שקופא מפחד וזז מהר בתוך עצמו, בלבול שורשי. פחד אלוהים.מנגנונים בלתי ניראים שיוצרים הרבה אי שקט, שקר, ותחושת חסר חשיבות. אתה לומד לבקש בשקט, להביע את עצמך בניסוחים זהירים, פתלתלים, עושה הכול כדי לא להגיע לעימות חזיתי. אפילו מול ילד קטן ממך. אבל הגרוע מכול הוא שאינך יכול להרגע.
חייבים להיות תמיד על המישמר. צעקות, ואפילו מבט, מיד מעוררים אי שקט גדול. ואתה לא מוצא מקום להתחבא בו, כי האיום הוא מבית.
אתה מרצה כדרך חיים. מוותר על האמת, הרצון, האמירות הפנימיות שלך- מהר מאוד. ביקורת הופכת לבילתי ניסבלת, ואתה מעדיף להיות לבד. עדיין, תשומת הלב תמיד החוצה.
אז אתה מוצא מזור בטבע, באהבה לבעלי חיים.
הילד החרדתי רגיש מידי.
הילד החרדתי למד להיות שקוף, נייטראלי, לא ניספר. שם, עם כול הכאב של הצנעת הביטוי האישי, ישנה איזושהי ארובה לביטחון. כשלא רואים אותך, לא יכולים לנזוף בך.
לפעמים, בהפוך על הפוך, בעיקר ברגעים שאתה כן חש איזושהי רמה של ביטחון עצמי, אתה מתריס, מופיע על במה, מדאוון איזשהו מופע, שברור לך שייגדע באיווחה מול צליל הביקורת הראשון. כי ביקורת היא כמו חומצה מרה, אי אפשר לבלוע אי אפשר לירוק. אז אתה נאלם, נעלם, בעיקר מול עצמך.
להיות ילד חרדתי, זה אסון. כי כול פורקן הוא פתח לקטסטרופה- אולי. אז לא.
ההבנות שלך כול כך מיזעריות, קטנות, רכות, לא מפותחות, והרגישויות שלך- בשמיים. הרגישות הזו, שנולדת מהצורך התמידי להיזהר, ליישר קו, להיות בסדר, תוחמת אותך לקופסא קטנה מידי, אפילו שאתה בן 3 ומידותך קטנות.
להיות ילד חרדתי זה פצע לחיים.
לצאת מהלופ, מהבועה, הופך להיות משאת חייך. כשאתה כול כך אוטומטית רואה ראשון את האחר, אין לך באמת שום צד, אין אדמה להינטע בה, אתה הופך לצמח אויר.
ועולם כמינהגו נוהג, והפעימה פועמת, הגוף גדל, וכול השאר- לא. אז קל לך לעזוב מהר, מה הבעיה בכלל, אתה עוזב את עצמך לבד מגיל 0, קל לנטוש, להפסיק. חוגים, חברויות, מישרות, ובעתיד בני זוג. כי בוא, כמעט תמיד אתה רק עם מי שהיתאהב בך. זה מגנט כול כך חזק, צמא כול כך גדול, להיות ניראה, רצוי, אהוב, שאתה שם.
להיות ילד חרדתי, זה פתח נהדר להיתמכרויות, להיות דיסייפל בכת, אולי נזיר. שם לרגע יש חיבור, ושקט.
לפעמים, יש נס. והנס הזה, בו מצאת אדמה שקוראת לך לבוא אליה, עוד, שוב, ברכות ובחוכמה, הוא פתח לשינוי פנימי, מטא מורפוזה שהופכת לך את החיים, כמו גרב, גם לנעימים וטובים. גם, כי בדרך אתה ניפגש עם כול זה, עם כול מה שהיפסדת, לפעמים ביודעין, ולצד השמחה הגלויה, כאב עמוק, של שנים שנטשת את עצמך, והרגלים, שפיתחת אצלך כדי לישרוד קשים לשינוי,
אבל זה אפשרי.
כמה טוב שבאתי הביתה.
תודה לבודהה, ולכןל הלימוד והמורים שהוא משאיר אחריו, שהם כמו פירורי הלחם של תמי ועמי, אותם ניקרת, אספת, עקבת אחריהם, כדי לשוב, אולי בפעם הראשונה, לתחושת " אני ראוי", "אני אהוב", "הכול בסדר, אני בטוח שאדע לעבור את זה בביטחה ובשלמות", ולשוב חזרה הביתה.
הגעתי. הגעתי.
אני כאן.
בתמונה, רגע מתוך 3 ימים של חסד, עם אהובת ליבי, בהרים של דרום יוון, שהם בעצם סוג של צפון הודו שעה וחצי מכאן, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
בתגובה הראשונה, הפתח.
בו. בואי. את.ה יכול, וראוי.
