09/08/2023
מערכת רוח ים כותבת
פרק 20 בתהליך
זה בא בגלים. ככה מסבירים את הדכאון שלי, שחוזר שוב ושוב. בגל הזה אני נמצאת בתוך וילה בהרצליה, חוף מבטחים שתלוי בו דגל כחול-לבן. מקום שבו צריך לעשות עבודה עם הגל, ללכת בכיוון שהוא מכתיב, להתמוסס, להפלט משואב אבק ענק ואז, משהו בי ירפה ויירגע.
אולי בגלל זה אני פוחדת מגלים בים. גלים זה מקום שאפשר לטבוע בתוכו. הייתה תקופה שהרביתי ללכת למכשפות מסוגים שונים. אחת מהן, עשתה לי שיחזור גלגולים ואמרה שטבעתי כמה פעמים. האמנתי לה, כי שילמתי וגם כי נזכרתי באירוע מכונן אחד. ברפטינג בזמבזי, מתחת למפלי ויקטוריה, שמדורג חמש בדרגת סיכון, סטייל הסרט "נהר הפרא" עם מריל סטריפ.
הייתי במפלים האפריקאים עם האקס שלי, שמונה אנשים עם וסט הצלה בסירת זודיאק, שהתהפכה כמה פעמים והפכה למלכודת של מערבולות אימתניות. הבוגר שייטת עזר לכולם לעלות לסירה ואותי הוא שלף אחרונה, מחרחרת וחסרת נשימה. הקאתי ושלשלתי בימים שאחרי. מתנה בלתי נשכחת לירח דבש.
בחופים שמול הבית בהרצליה, יש הרבה גולשים שמתמודדים עם גלים נוחים. אני חושבת על גלי צינור ענקיים, שרק מקצועניים בליגת על, מצליחים להיחלץ מתוכם. אני בקושי מתמודדת עם זרנוקי המים שמכים במכונית מכל עבר, כשאני מכניסה אותה לשטיפה.
באחת הצעידות שלי בחוף הסמוך, אני מגלה מועדון צלילה. נראה כמו מקום טוב לעמת דיירים מוצפים, להתמודד עם החיים. הבית הוא מעבדת אימונים קשוחה למיקס אנושי, ומאתגרת במיוחד למי שרגילה ללבד ולהיות אינדיבידואליסטית.
את הגלים הסוערים שלי, אני מציירת על קיר בזולה של רוח ים. פינה שמתאימה לשיחות אישיות עם מדריכים. שולחן פינג פונג, מעליו סוכך שהשתרגו בו עלי גפן, ענבים בשלים ופוטנציאל עיצובי להראות כמו תאילנד. הקיר פה גדול, חתיכת מרחב לשחרר תקיעות. פעם ראשונה בחיי, שאני מתבטאת בעזרת קיר וגיר.
אני יושבת שעות על הסקיצה של הלוגו. מודדת עם סרגל, מוחקת ומציירת שוב ושוב עד שהדף כמעט נקרע. אחר כך עוברת בטושים על התוצאה. עכשיו לכי תעתיקי את זה לקיר ענק מחוספס. הגירים נשברים לי אחד אחרי השני, חובטים ברצפה ומתפצלים. יש לי מחק גיר מיוחד, שמרוב שימוש רובו נתלש.
אני מודדת את הרווחים בין האותיות והגלים, כדי להתאים את הקנה מידה. בחנות מקצועית אני קונה צבעי קיר, שנכנסים למערבל כדי לדייק את צבעי הלוגו של "רוח ים". שני מיכלי סיוד, בתכלת וכחול אינדיגו. אני רוכשת כלי עבודה נוספים: ארבע מברשות בעוביים שונים, שנכנסות לפעולה.
אני מציירת לאט, כי קשה למחוק כתמים על שליכטה של קיר מחוספס בעזרת מגבונים לחים, או ספוג קשיח ולח. כל נגיעה אקראית בצבע נדבקת לקיר ואני צריכה להתעקש כדי להסיר אותה. אני מוחקת וכותבת, מתקנת ומגדילה, מקטינה, עד שאני מתעייפת וחוזרת למחרת. יום אחד הקיר הזה מושלם, אז יש לי קצת נחת.
אבל יש פה עוד קיר שמבקש להצטייר, ברגע שאוכל. להביא משהו מהרוח והחזון של הבית המאזן. אני עם חרדות והשרטוט שלי רועד. ממש קשה לי לעמוד מול הקיר. אני מזיעה, מתרחקת למזגן וחוזרת למשימה: ציור בגיר, שמיניה של גלי ענק. אני צריכה יום טוב, יום בלי טריגרים, כדי שאצליח לצייר את הגלים בספונטניות וזרימה. למלא במשיכות מכחול עבות וזורמות תמונת ים מיוחדת.
ככל שאני מעבה את הגלים, המשיכות מכחול משתפרות והציור מתמלא בתנועה. לכחולים אני מוסיפה קצת לבן, כדי לתת קצף לסצנה ואדוות עדינות. יש הרבה ימים, שאני לא מסוגלת להתמודד עם הקשיחות של קיר אפור. אני מגלה שדווקא בלילות, עם תאורה מינימלית ושקט מסביב, העבודה תופסת תאוצה.
הקיר מתמלא, אבל הוא מבקש בנימוס תוספת של מוטיבים ימיים. סירות, דגים, כוכבי ים. אני מחזיקה את הטלפון ביד ומעתיקה את הדימויים מציורים שמוצאת בגוגל. יש בי דחיפות לסיים את העבודה, שנמשכת כבר כמה שבועות. אני יודעת שהסיפוק מהשלמת המשימה, ישנה לי את התודעה. ממצב של דיכאון, בושה וכשלון, לסיפוק מיצירה, בטחון והצלחה. שאוכל שוב לנשום בחופשיות ולהרגיש שיש לי מקום בעולם. תרפיה לנשמה, ברוכה הבאה.
