09/02/2026
כשמדברים על סרטן
מדברים על החולה.
ובצדק.
אבל ליד כל חולה עומד עוד אדם.
לפעמים בן או בת זוג.
הורה. ילד. אח. חברה קרובה.
ה־ Caregiver.
הוא לא זה שמקבל כימותרפיה או טיפול ביולוגי.
הוא לא עובר ניתוח.
אין לו תיק רפואי.
ובגלל זה, לפעמים נדמה
שאין לו זכות להיות מותש.
שאין לו מקום לפחד.
שאין לו רשות להישבר.
בפועל,
הוא מחזיק מערכת שלמה על הכתפיים.
תורים. תרופות. בדיקות. בירוקרטיה.
בית. עבודה. ילדים.
לילות של הקשבה לפחדים.
ימים של ניסיון להישאר חזק
כשמבפנים הכול רועד.
החיים שלו משתנים בבת אחת.
תוכניות מתבטלות.
שגרה נעלמת.
והכול קורה בשקט.
בלי אבחנה רפואית.
בלי חופשת מחלה רשמית.
בלי הכרה מספקת.
המחקר האונקולוגי מדבר על זה כבר שנים:
מלווים עיקריים נמצאים בסיכון גבוה
לשחיקה רגשית, חרדה, דיכאון
וגם לבעיות בריאות פיזיות.
טיפול בחולה
לא מתקיים בלי טיפול במי שמלווה אותו.
צריך לזכור גם אותו.
לשאול איך הוא.
לאפשר לו לנוח בלי רגשות אשם.
לתת לו מקום לדבר.
ולהציע עזרה גם כשהוא אומר “הכול בסדר”.
כי סרטן הוא אף פעם לא מסע של אדם אחד.
זו מערכת שלמה שנפגעת ונעה יחד.
וכשאנחנו רואים את ה־Caregiver
אנחנו מחזקים את כל המערכת
שמחזיקה את החולה.
🤍
שותפים למסע עושים תוכנית ל CareGiver
#שותפיםלמסע #אונקולוגי #סרטן
