10/10/2021
יש פצעים ללא סימן הנראה לעין ,
פצעים בנפש-
דיכאון, חרדה, מאניה, פסיכוזה...
10/10, הוא יום בריאות הנפש העולמי,
המודעות עושה את הכאב שיהיה קצת פחות שקוף וירגיש קצת פחות לבד.
משתפת כאן מיום העבודה האחרון שלי בבית החולים הפסיכיאטרי, רגע לפני שער היציאה. שיחה אמיתית , שם בדוי:
- "חיים, חיים, אתה ישן"?
- "לא, לא, אני לא ישן, זה מהכדורים, אני עייף" הוא ממלמל כשהוא יושב כפוף על ספסל מול השער.
- "מה שלומך, חיים? אתה זוכר אותי"?
- "כן, כן, את היית העובדת הסוציאלית שלי בפעילה ה'. איך קוראים לך... קוראים לך ליה, לא, ליהי קוראים לך, נכון"? הוא מרים אלי את ראשו ויוצר קשר עין.
- "כן, נכון, קוראים לי ליהי, הייתי העובדת הסוציאלית שלך כשהיית אצלנו במחלקה. אני יכולה לשבת רגע"?
- "כן, שבי".
- "איפה אתה עכשיו, בסגורה"?
- "כן, אני ב-ב' סגורה, מה לעשות"... שוב הוא מרכין ראש אל תוך עצמו.
"את דווקא רצית שיהיה לי טוב, לקחת אותי לבקר בהוסטל, שמה בכפר-יונה זה היה אני חושב, נכון"?
- "נכון, אתה זוכר נכון".
- "אבל אני לא רציתי... מה לעשות...חבל"...
- "האמת שאז קצת כעסתי עליך, כל השיחות שלנו והמאמצים ובסוף לא רצית... אבל אני יכולה להבין אותך, זה מה שיכולת אז, זה באמת מפחיד לצאת מהמוכר והידוע ולהתרגל למקום חדש".
- "כן, פחדתי".
- "לא נורא, כשתתאזן ותרגיש טוב יותר, אם זה עדין יעניין אותך, תמיד תוכל לבקש מהעו'ס במחלקה לברר יחד על הוסטל".
- "אולי באמת, אולי"...
- "אני בדיוק הולכת הביתה ולא חוזרת יותר, זה היום האחרון שלי פה אחרי כמעט 4 שנים".
- "יאללה, מה את אומרת?! באמת את לא תעבדי כאן יותר"? שוב הוא מרים את הראש לקשר עין.
"את עזרת לי עם האחים שלי שיבינו מה עובר עלי, אני לא אשכח לך את זה. שאלוהים יברך אותך ואת הילדים שלך".
- "די, חיים, תודה! אתה ממש מרגש אותי. אתה איש טוב, תמיד אמרתי לך את זה, זוכר"?
- "כן, זוכר" (מחייך בבישנות)
- "זוכר שתמיד אחרי שהיינו מסיימים שיחה היית אומר שפתאום יש קצת שקט בראש ואתה מרגיש קצת יותר רגוע? אז תבטיח לי בבקשה שלא תוותר אף פעם וגם כשרע לך והקולות בראש משגעים אותך תמיד תשתף ותבוא לבקש עזרה, אל תשאר עם זה לבד. הכדור הכי טוב זה קשר, זוכר"?
- "זוכר".
- "שלום, חיים".
- "שלום".
אני עולה לרכב אל דרכי החדשה והוא נשאר שם צולל שוב אל תוך עצמו, יושב על ספסל מול שער בית החולים, בשבילו זה שער הרחמים...
היתה לי הזכות לעבוד במשך כמעט 4 שנים במרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, מקום עבודה שהוא לב אחד גדול וזימן לי לצד הקושי והכאב, גם המון רגעי חסד קטנים של מפגש אנושי עם האנשים השקופים שחיים בינינו. עבורם המקום הזה הוא לא סתם בית-חולים, המקום הזה הוא מפלט, עיר מקלט.
הצוותים הרפואיים/סיעודיים/פרה-רפואיים עובדים שם תחת תנאים קשוחים של עומס, מונעים בכוחן של אהבה וחמלה, מחזיקים תקווה עבור אלה שהנפש שלהם עייפה מידי עכשיו בכדי לאחוז בה.
אז תדעו כולם, שיש מקום כזה ויש אנשים כאלה וכולנו בעצם ריקמה אנושית אחת, הרי נפש זקוקה וצמאה לנפש אחרת כדי להתקיים.
