09/05/2026
מתוך הצורך בפיפי אני לומדת שלא תמיד שליטה נוצרת מהחזקה. לפעמים היא נוצרת דווקא מהיכולת להרפות.”
צורך בפיפי הוביל אותי למחשבה מעניינת על ריקוד אגן ומערכת עצבים.
כמי שהתמודדה בעבר עם טרשת נפוצה, הדחיפות במתן שתן מוכרת לי היטב. לפעמים, מהרגע שעולה הצורך להתפנות ועד התחושה שחייבים ללכת לשירותים, עובר מעט מאוד זמן.
לאורך השנים שמתי לב למשהו מסקרן.
באופן אינטואיטיבי נדמה שכאשר יש דחף חזק צריך “להחזיק”, כלומר לכווץ את שרירי רצפת האגן ושרירי הקיגל. אבל אצלי, ברוב המצבים, הכיווץ דווקא מגביר את התחושה. הדחף נהיה חזק יותר, יש יותר מתח, יותר רטט ויותר עוררות באזור האגן.
לעומת זאת, מה שעוזר לי הוא כמעט ההפך.
במקום להתכווץ, אני מרפה באופן מודע את האגן. נותנת תחושה של התרחבות וריווח פנימי. וכשזה קורה, משהו בדחף יורד. הוא לא נעלם, אבל הופך לפחות מציף ויותר נסבל.
עם הזמן התחלתי לשים לב שגם בריקוד, מבחינה תחושתית ואנרגטית, יש הבדל ברור בין מצבי כיווץ למצבי הרפיה.
כשאני רפויה יותר באגן, התחושה בגוף הופכת מעגלית, זורמת ורכה יותר. במוזיקה זה מזכיר לי תנועה מלודית, גלית.
לעומת זאת, כשיש יותר החזקה וכיווץ, התחושה נהיית קווית, מהירה ומאומצת יותר. כמו קצב חד וחזרתי. מה שנקרא, “חפירות”.
מבחינה פיזיולוגית זה מתחבר להבנה שמתח וכיווץ יכולים להגביר עוררות של מערכת העצבים, בעוד שהרפיה, נשימה והרחבת האגן יכולים לעזור בוויסות ובהפחתת תחושת הדחיפות.
מנפלאות הגוף, התודעה וההקשבה פנימה, הגוף ממשיך ללמד אותי שהתרחבות והרפיה אינן ויתור על שליטה, אלא צורה אחרת של ויסות.”
