23/01/2025
מתחילת הלידה היו סמנים, ממש פזורים ומספרים סיפור,
כשהגוף התחיל לסמן גם הוא,
איפה ממוקם הציר, איך הוא מרגיש, איך היא מרגישה? מצב התודעה, מה היא עושה בזמן ציר
רעידות, הרגשה של לידה עם לחץ בטוסיק, כשהפתיחה רק 2, ועוד לא מעט סימנים של עובר זקוף שמנסה להיכנס לאגן, ולא מצליח, ואיזה גוף חכם, לא משנה כמו לחץ הופעל עם כמויות מאוד גבוהות של פיטוצין, הגוף לא ייצר צירים, למה?
תינוק, אגן ורחם שידעו לשנות כאן קצת את חוקי ״המשחק״ (לידה זה ממש לא משחק)
הרחם שמרה על העובר,
שנכנס בצורה אסינקלטית משמעותית.
אבל מה שהיה כאן הרבה יותר רציני, זאת הליפוף המיוחד של חבל הטבור, כזה שהידק אותו ולא איפשר לו לזוז, לרדת, להתכופף, עובר כמעט ללא מרחב תנועה.
בתחילת הדרך, עבדנו עם הסימנים של העובר דרך היולדת,
יש יולדת מופלאה, מגויסת כל כולה לתוך הלידה, איזונים מדויקים, לפני ואחרי אפידורל, צוות כל כך טוב, שפשוט נתן המון המון תמיכה להמשיך לעבוד בכל תנוחה שרק רצינו, כל עוד המוניטור קורא עשינו הכל בעידוד מלא של הצוות!
הצוות גם לא התייאש ולא מיהר לקיסרי, הפוך לגמרי, אמר ליולדת משפטים מעצימים ומחזקים, 100% מהם היו כולם לטובת היולדת והעובר ועודד אותה שהיא יכולה.
השעות עברו, הימים עברו, והתחיל ייאוש,
מתי הגבול הזה, בין לנסות להמשיך לבין להבין שעדיף לסיים את הלידה בקיסרי ?
אנחנו לתוך היום השלישי, היולדת מבקשת ללכת לקיסרי, הצוות מציע עוד ניסיון ואחריו עוד אחד, והיא בכל פעם מגייסת את עצמה ואת האנרגיה להמשיך ולהאמין, קל זה לא! היא פשוט אישה לביאה, כמה כוחות יש לנו אה?!
הסימנים מתחילים להיות יותר נוכחים, הצוואר מתחיל להיות בצקתי, ומשקף תמונה של ראש.
וכל פעם שיש ציר יש מולו האטה וכבר מתחילה להירקם תמונה של חבל טבור, שיש סיפור איתו.
היולדת עשתה הכל, גם לקבל החלטה לקיסרי זאת לא החלטה קלה, בטח שהצוות מבחינתו אפשר להמשיך, אבל עד מתי? מתי הגבול שהשאיפה ללידה וגינלית, עוברת וגוברת על החוויה האישית שלה, לא בכל מחיר וכל אחת תדע להגיד מה נכון לה ומתי, כל אישה זכאית ורשאית לבקש להמשיך ללידה קיסרית, זכות בחירה של היולדת, הצוות גם ציין שזאת בחירה מלאה שלה.
המשך בתגובה ראשונה
