שלומי מריאני

שלומי מריאני Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from שלומי מריאני, Mental Health Service, Kiryat-Ata.

מטפל רגשי ומנחה הורים ילדים ונוער למצוא את הדרך דרך הטבע והשטח. משלב גינון טיפולי עם כלים מעולם הארכיאולוגיה וההיסטוריה.
בעל ניסיון רב בחינוך מיוחד ונוער בסיכון.
נשוי באושר ואבא גאה לשלושה.
להרצאות וסדנאות טיפול רגשי👇
https://amaranth-ardella-16.tiiny.s

אלדד רגב ז"ל עשה את הקורס בנמל מחזור אחד לפניי. הוא היה בחור שקט שעבד איתנו. אני זוכר פעם אחת שהוא שמע שחמישה חבר'ה מהקו...
21/04/2026

אלדד רגב ז"ל עשה את הקורס בנמל מחזור אחד לפניי. הוא היה בחור שקט שעבד איתנו. אני זוכר פעם אחת שהוא שמע שחמישה חבר'ה מהקורס שלי ירדו לסופ"ש בסיני, והוא אמר: "האילן הזה גנוב, איך הוא נותן לכאלה שטוחנים משמרות לצאת ככה לסופ"ש? העיקר שאני לא אעשה משמרת שישי לילה".

​האמת היא שהזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא ממשמרת משותפת שלנו בשער 5. לא היה לנו כוח להיות בעמדה עם הסלקטור, ופשוט התחלנו לדבר. משמרת שלמה, 8 שעות, מחליפים את עוזי ומדברים על החיים.

​הזיכרון הזה תמיד מקפיץ אותי למחשבה על מה שקרה אחר כך, כשהוא נחטף יחד עם אודי אהוד גולדווסר ז"ל. האח האמצעי של משפחת גולדווסר עשה איתי את הקורס בנמל, והאח הקטן היה כלבן שבא לעבוד איתנו. אני תמיד שואל את עצמי, האם הקשר הזה, ההיכרות המוקדמת הזו דרך הנמל, זה מה שגרם להם להיות יחד באותו האמר בסיור ההוא? האם הם ישבו שם באותו בוקר ודיברו בעקבות ההיכרות מהעבודה המשותפת שלנו?
בסופו של דבר, היינו שם בנמל חבורה של יוצאי יחידות קרביות. כשהאירוע קרה והתחילה מלחמת לבנון השנייה, חבר אחד שלנו קרא ב"וואלה!" על מה שקרה, ופשוט חתך חזרה לארץ מפיג'י, אחרי טיול של שנתיים, כדי להתגייס. בשבילנו זו לא הייתה סתם מלחמה; זו הייתה מלחמה על אנשים שהכרנו אישית, אנשים שעבדו איתנו יחד בנמל חיפה.

​יהי זכרם ברוך.

#יזכור #מלחמתלבנוןהשנייה #קרבי #נמל #כאבשללוחמים

20/04/2026

אני כל כך שמח שלא ויתרתי.
בכל שנה אני משתדל לקיים טקס זיכרון בכל מסגרת שבה אני נמצא. השנה הייתה התלבטות אם וכיצד נכון לציין את היום הזה, ולבסוף החלטתי לקיים משהו צנוע ומשמעותי לזכר החללים.
כשמנהלת המסגרת של עמיחי בחווה ביקשה לשלב בטקס גם את החניכים שלהם, היה לי ברור מיד שאני מסכים בשמחה. במפגש הראשוני היו קצת חששות, והתלמידים שלי מעט התביישו. אבל מה שקרה אחר כך היה מבחינתי פשוט מדהים.
עלו מהם שאלות כנות על השונה ועל משמעות השילוב. שיתפתי אותם בזיכרון ילדות שלי – איך בכיתה א' למדה איתי ילדה עיוורת. סיפרתי להם כמה היא סקרנה אותי, על השיחות שהיו לנו, ועל הרצון שהיה לי אז ללמוד כתב ברייל רק כדי לתקשר איתה ולהבין את עולמה.
אני מבין עכשיו שהתלמידים שלי עברו כאן שיעור כפול: הם לא רק למדו לזכור ולכבד את החללים שבזכותם אנחנו חיים כאן, אלא זכו לשיעור חשוב על החיים עצמם. על מורכבות, על קבלת האחר, ועל ההבנה שגם מי שנראה או חושב קצת אחרת, הוא בסוף בדיוק כמונו – בן אדם.

#שילוב #חינוךמיוחד #קבלתהאחר #כולנושווים #שיעורלחיים

אלחנן היה בן מחזור יקר, אוגוסט 2000 של גדוד 12. הוא היה בחור שקט ששירת במחלקה אחרת במהלך המסלול. איש מיוחד שתמיד היה נעי...
20/04/2026

אלחנן היה בן מחזור יקר, אוגוסט 2000 של גדוד 12. הוא היה בחור שקט ששירת במחלקה אחרת במהלך המסלול. איש מיוחד שתמיד היה נעים הליכות.

​אחרי שהוא יצא לקורס קצינים, הדרכים שלנו התפצלו. אבל החיים מזמנים הפתעות – כשעבדתי בנמל חיפה, פתאום פגשתי אותו. הוא עבד שם כסייר, וככה יצא לנו לחדש ולשמור על קשר. היינו מדברים הרבה, והוא התגלה כחבר אמת, כזה שיודע לגעת באנשים בפשטות ובצניעות. הוא כל כך חסר. עד היום, חבר שעבד איתי בנמל ושולח לי הודעה אליי ביום הזיכרון ואומר לי: אחי, אני מדליק עליו נר לזכר. ככה זה כשאדם מצליח לגעת בך באמת.

​אלחנן נפל בעת שירות מילואים ב-21 במרץ 2017 (כ"ג באדר תשע"ז), כשהוא בן 36. הוא התמוטט ואיבד את הכרתו בסיומו של מרוץ צבאי תחרותי ("מרוץ ים אל ים") שנערך בבקעת הירדן, שם עשה את שירות המילואים שלו בחטיבת הבקעה והעמקים. צוותי הרפואה במקום העניקו לו טיפול, אך נאלצו לקבוע את מותו במקום.

​יהי זכרו ברוך.

שרון הגיע אלינו לפלוגה כקצין צעיר. הוא שובץ במסייעת 12, למחלקה 7. בהתחלה ישר ריחמנו עליו; אמרנו לעצמנו שהוא נפל על המחלק...
20/04/2026

שרון הגיע אלינו לפלוגה כקצין צעיר. הוא שובץ במסייעת 12, למחלקה 7. בהתחלה ישר ריחמנו עליו; אמרנו לעצמנו שהוא נפל על המחלקה הכי קשוחה בפלוגה.

​הזיכרון הכי חזק שלי משרון הוא מהיום שבו בא לקנות במבה בשק"ם הפלוגתי. כששאל מה המחיר, עניתי לו בציניות שלקצינים זה עולה כפול. התחלנו לדבר, והוא שאל אותי: "מריאני, למה המחירים פה כל כך יקרים?"

​הסברתי לו שמעבר לצורך לקנות ציוד לפלוגה, המטרה האמיתית של הרווחים היא לקנות לחיילים הבודדים את התיק הפלוגתי ללא תשלום. סיפרתי לו שבתור אחד שהיה חייל בודד בעצמו, אני מבין היטב את הקשיים שהם עוברים, ושאני חושב שזו חובה של הפלוגה לתת להם את זה במתנה.

​ברגע ששמע את הסיבה הזו, שרון לא היסס. הוא קנה לחיילים שלו חטיפים ואמר לי לשמור את העודף בקופה למען המטרה הזו.

​מיותר אפילו לציין שהחיילים שלו – החברים שלי ממחלקה 7 – אהבו אותו מאוד. בדיוק כמוני.

​שרון נפל ב-9 בינואר 2005 (כ"ח בטבת תשס"ה) בפעילות מבצעית בגזרת הר דב, כתוצאה מפגיעת מטען צד שהפעילו מחבלי חיזבאללה.

​יהי זכרו ברוך.

סרן אליאל בן יהודה ז"ל הגיע לפלוגה המסייעת של גדוד 12 בדיוק כשאני עזבתי את מחלקת סיור 5 ועברתי למפל"ג. הוא הגיע מהסיירת,...
19/04/2026

סרן אליאל בן יהודה ז"ל הגיע לפלוגה המסייעת של גדוד 12 בדיוק כשאני עזבתי את מחלקת סיור 5 ועברתי למפל"ג. הוא הגיע מהסיירת, וכנראה שלא ממש הבין או שבחר לא להבין את "קונספט הוותיקים" של המסייעת.

​יום אחד הוא ניגש אליי בשיא התמימות והישירות ואמר: מריאני, מה דעתך להעביר לחיילים שיעור על היובל (אמצעי לראיית לילה)?

​האמת היא שהופתעתי. חשבתי לעצמי איזו בקשה מוזרה מקצין. למה שאחד המפלגס"טים יעביר להם שיעור? אבל אליאל התעקש ואמר: "מריאני, אתה הרי יודע איך זה ייראה כשהם ילמדו על היובל דווקא ממך". בסוף, זרמתי איתו.

​כשאני חושב על זה היום, אני מבין שזרמתי לא בגלל שחשבתי באותו רגע על האגו או על "איך זה נראה" שאני מעביר שיעור. זרמתי כי פשוט ראיתי מבעד לבקשה הזו כמה החיילים שלו חשובים לו. החיילים האלה היו החברים שלי, שרק לא מזמן הייתי איתם יחד במחלקה, ואליאל ידע בדיוק איך לחבר בינינו למען המקצועיות שלהם.

​לצערנו הרב איבדנו אותו. אליאל נקרא למילואים במלחמת לבנון השנייה ושירת כמפקד מחלקת סיור בעוצבת כרמלי. הוא נפל ביומה האחרון של המלחמה, 13 באוגוסט 2006 (י"ט באב תשס"ו). הוא וחייליו מיהרו תחת אש תופת למקום שבו נפגע כוח אחר, מתוך מטרה ברורה לחלץ ולטפל בפצועים. שם הוא ספג פגיעה ישירה של טיל נ"ט.

​על אומץ ליבו, רוח הלחימה וההקרבה העילאית שגילה בקרב זה, הוענק לו לאחר מותו צל"ש אלוף פיקוד הצפון.

​תודה לך, חבר, על השיעור.

מי שותה לילדים שלנו את האנרגיה? 🧛‍♂️🌱​תסתכלו רגע על האיור הזה. יש בטבע צמח שנקרא "כשות השדות". אין לו עלים ירוקים, אין ל...
18/04/2026

מי שותה לילדים שלנו את האנרגיה? 🧛‍♂️🌱
​תסתכלו רגע על האיור הזה. יש בטבע צמח שנקרא "כשות השדות". אין לו עלים ירוקים, אין לו שורשים משלו, אז איך הוא שורד? הוא פשוט נכרך סביב צמח אחר, בריא וחזק, מחדיר אליו קשיות זעירות ושותה לו את המים והסוכר.
​הכשות פורח ומשגשג, בזמן שהצמח המארח הולך ונחלש, נובל וקמל, בלי שאף אחד מבין למה. הרי יש לו אדמה טובה, יש לו שמש, אז למה הוא נובל?
​החיבור בין התופעה הזו בשדה לבין מה שאני פוגש בקליניקה כיועץ משפחות הוא מצמרר ומדויק.
​לפעמים אנחנו מסתכלים על הילד שלנו ורואים שהוא "נובל". הוא עייף, חסר מוטיבציה, מסתגר בחדר, או מגיב בכעס ובהתפרצויות זעם. האינסטינקט שלנו כהורים הוא לנסות להשקות אותו בכוח – אנחנו דורשים ממנו להתאמץ, כועסים עליו שהוא מוותר, או מנסים לפתות אותו בפרסים כדי שיחזור לפרוח.
​אבל הרבה פעמים, אנחנו מפספסים את הכשות שנכרך סביבו.
לילדים שלנו יש לא פעם "טפילים רגשיים" בלתי נראים ששואבים להם את כל כוחות הנפש: חרדה חברתית שהם מסתירים, קושי לימודי שגורם להם להרגיש לא טובים מספיק, הצפה חושית, או פחד מכישלון. הדברים האלה יושבים עליהם, מחדירים אליהם קשיות ופשוט שותים להם את האנרגיה הפנימית. לילד לא נשאר כוח לפרוח, כי הוא עסוק בלשרוד את השאיבה הזו.
​בגינון הטיפולי, כשאנחנו מזהים כשות, אנחנו לא צועקים על הצמח המארח "תצמח כבר!". אנחנו לוקחים זכוכית מגדלת, מזהים את הטפיל, ובעדינות ובסבלנות עוזרים לצמח להשתחרר ממנו, כדי שיוכל לחזור לשתות את המים של עצמו.
​ככה בדיוק אנחנו צריכים לגשת לילדים שלנו. לעצור, לשים את "זכוכית המגדלת" ההורית שלנו, ולנסות להבין: מה באמת שואב לילד שלי את האנרגיה עכשיו? ברגע שנזהה את זה, נוכל לעזור לו לנתק את ה"קשיות", ולחזור לשורשים החזקים שלו.
​האם יצא לכם לזהות לאחרונה "ערפד אנרגיה" כזה אצל הילדים שלכם? או אולי אפילו אצלכם? ספרו לי בתגובות 👇
​ #גינוןטיפולי #הדרכתהורים #חוסןמשפחתי #ויסותרגשי #חינוךמיוחד #חרדות #כשותהשדות #טבע #משפחה #הורות

למה הטבע לא עושה קוביות? 🍉📦תסתכלו רגע על האיור הזה. בטבע, פירות גדלים בצורה עגולה או אליפטית. זו הצורה הכי חכמה ויעילה ש...
11/04/2026

למה הטבע לא עושה קוביות? 🍉📦
תסתכלו רגע על האיור הזה. בטבע, פירות גדלים בצורה עגולה או אליפטית. זו הצורה הכי חכמה ויעילה שיש היא מאפשרת למים ולחומרי המזון להתפזר בצורה שווה מהמרכז החוצה, ולפרי לגדול ולהתרחב בטבעיות לכל הכיוונים.
אז למה בני האדם המציאו את האבטיח המרובע? התשובה היא אחת: נוחות.
אבטיח מרובע לא מתגלגל. נוח לארוז אותו, נוח לערום אותו במשאית, ונוח להכניס אותו למקרר. אבל כדי לקבל את הנוחות הזו, חקלאים צריכים להכניס את האבטיח הקטן לתוך קופסת זכוכית נוקשה, ולהכריח אותו לגדול בניגוד לטבע שלו, רק כדי שיתאים לשבלונה שלנו.
החיבור בין מה שקורה בשדה למה שקורה אצלנו בבית ובמסגרות, תמיד מעורר בי מחשבה.
הרבה פעמים, בלי לשים לב, אנחנו או המערכת מנסים להכניס את הילדים שלנו לתוך קוביות. אנחנו רוצים שהם יתאימו בדיוק למסגרת, שישבו בשקט, שלא יעשו יותר מדי בלגן, שיהיה נוח להתנהל איתם בשגרה העמוסה שלנו. אנחנו בונים סביבם קופסה של ציפיות כי זה מקל על הלוגיסטיקה של החיים. אבל ילדים, ממש כמו בטבע, נועדו לצמוח לכל הכיוונים. יש להם את האופי הייחודי שלהם, את הקצב שלהם ואת הצרכים שלהם. כשאנחנו דוחפים אותם בכוח לתוך קובייה שלא מתאימה להם, אנחנו אולי מקבלים שקט תעשייתי לזמן קצר, אבל בפנים נוצר לחץ אדיר. הילד נאלץ לכווץ את עצמו, לוותר על חלקים ממי שהוא, רק כדי לרצות אותנו או את הסביבה.
התפקיד שלנו הוא לא לארוז את הילדים בתבניות שנוח לסדר בארון. התפקיד שלנו הוא לספק להם אדמה טובה, מים, והרבה מקום לצמוח בצורה הטבעית והבריאה ביותר שלהם גם אם זה אומר שהם יתפסו קצת יותר מקום במרחב.
איפה אתם מרגישים שלפעמים הסביבה מנסה להכניס את הילד שלכם לקובייה? ואיך אתם שומרים על המרחב הטבעי שלו? שתפו אותי בתגובות 👇
#גינוןטיפולי #הדרכתהורים #חינוךמיוחד #חוסןמשפחתי #ויסותרגשי #טבע #צמיחה #משפחה #הורות #ילדים

04/04/2026

כשהפחד הופך למומחיות: איך דבורים עזרו לרפא את טראומת העקיצה 🐝💪
יצאנו אדם ואני לשדה המקסים כאן בהוד השרון. בין כל הפרחים והזמזום, פתאום הרגשתי כמה עברנו. לפני כמעט 3 שנים, אדם נעקץ מצירעה בחווה. זה לא היה פשוט. גילינו שהוא אלרגי לעקיצה של צירעה, והאירוע הזה השאיר אצלו טראומה עמוקה. הוא פחד מכל חרק מעופף, מכל זמזום.
אבל אנחנו יודעים שאי אפשר להתחמק מהחרדה. היא תמיד תמצא דרך לחזור. הסוד הוא למצוא את הדרך לעקוף אותה.
הפתרון המושלם היה דבורים. הן דומות במראה, אבל הארס שונה לגמרי. לקחתי כל שבוע את הילדים ויצרתי להם חוג דבורים. התחלנו לאט, בהדרגה, ממקום בטוח ומאפשר. כמו הגינן הטיפולי שעובד על הקרקע ומאפשר לצמח להתחזק לפני שהוא מתמודד עם הרוח.
אדם כבר לא מפחד מדבורים וחרקים מעופפים. בסרטון הזה, כשאני מנסה להסביר לו על האולטרה סגול שדבורים רואות כדי למצוא צוף הוא פשוט מדבר כמו מומחה הוא עקף את החרדה.
השיעור כאן הוא עצום. כשהילדים שלנו מתמודדים עם פחד, עם קושי רגשי או עם טראומה, התפקיד שלנו הוא לא להחביא אותם. התפקיד שלנו הוא לאפשר להם להתנסות, ממקום בטוח ויציב, כדי להפוך את הפחד לכוח, ואת החרדה למומחיות.
איך אתם פועלים כשהילדים שלכם מתמודדים עם פחד או חרדה? שתפו אותי בתגובות 👇
#גינוןטיפולי #הדרכתהורים #חוסןמשפחתי #ויסותרגשי #טראומה

מסלולי הנחיתה הסודיים של הילדים שלנו 🐝🔍תסתכלו רגע על האיור הזה. הוא חושף את אחד הסודות הכי יפים של הטבע.כשאנחנו, בני האד...
04/04/2026

מסלולי הנחיתה הסודיים של הילדים שלנו 🐝🔍
תסתכלו רגע על האיור הזה. הוא חושף את אחד הסודות הכי יפים של הטבע.
כשאנחנו, בני האדם, מסתכלים על פרח, אנחנו בדרך כלל רואים פשוט עלי כותרת צהובים וחלקים. אבל איך הדבורה יודעת בדיוק לאן לעוף ואיפה נמצא הצוף?
התשובה מדהימה: לפרחים יש מסלולי נחיתה סודיים. אלו סימנים בצבעי אולטרה-סגול שאנחנו לא יכולים לראות. אבל מבעד לעיניים של הדבורה, הפרח ממש מואר בחיצים ברורים שמכוונים אותה בדיוק פנימה. הפרח בעצם מאותת לה: אני כאן, בואי אליי.
החיבור של זה לדינמיקה המשפחתית שלנו הוא פשוט מרתק.
הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על הילד שלנו ורואים "פרח צהוב ובלתי מובן". אנחנו נתקלים בהתנהגות שקשה לנו לפענח – התפרצות זעם לא ברורה, הסתגרות פתאומית, או ויכוח על כל שטות. מבחוץ זה נראה סתם מבלבל, ולפעמים אפילו מעצבן. אנחנו מסתובבים סביבם כמו דבורה שהלכה לאיבוד.
אבל מהניסיון שלי בחינוך המיוחד ובהדרכת הורים, למדתי שהילדים שלנו תמיד משאירים לנו סימני נחיתה.
מתחת להתנהגות החיצונית, יש איתותים סמויים. כשהילד צועק או מתנגד, הוא בעצם מאותת שהוא זקוק לעזרה בוויסות. כשהוא מסתגר, הוא מאותת שהוא עמוס מדי וצריך שקט או חיבוק נטול ציפיות.
התפקיד שלנו כהורים הוא להרכיב את "משקפי האולטרה-סגול" שלנו. ללמוד לקרוא את השטח, להסתכל מעבר להתנהגות החיצונית והרועשת, לזהות את האיתות האמיתי שהילד משדר לנו – ולנחות ברכות בדיוק במקום שבו הוא זקוק לנו.
מתי לאחרונה הצלחתם לזהות "איתות סמוי" כזה אצל הילד שלכם מאחורי התנהגות מבלבלת? ספרו לי בתגובות 👇
#הדרכתהורים #ויסותרגשי #חינוךמיוחד #חוסןמשפחתי #תקשורתמקרבת

חג פסח שמח
01/04/2026

חג פסח שמח

למה הילדים שלנו מגיבים לפעמים בחריפות? 🌶️🔥​תסתכלו רגע על האיור הזה, שמסביר מנגנון הגנה פשוט מבריק של הטבע.למה פלפל חריף ...
28/03/2026

למה הילדים שלנו מגיבים לפעמים בחריפות? 🌶️🔥
​תסתכלו רגע על האיור הזה, שמסביר מנגנון הגנה פשוט מבריק של הטבע.
למה פלפל חריף הוא... חריף? הצמח פיתח את הקפסאיצין החומר ששורף לנו בפה כדי להגן על הדבר הכי פגיע ויקר לו הזרעים שלו. החריפות הזו נועדה להרחיק עכברים ויונקים שלועסים והורסים את הזרעים. אבל מה שיפה פה, זה שציפורים, שבולעות את הזרעים ועוזרות לצמח להפיץ אותם הלאה בכלל לא מרגישות את החריפות!
​בטבע, קוצים או חריפות הם אף פעם לא בכוונה או כדי לעצבן. הם נטו חומת מגן על משהו מאוד רך ופגיע.
​החיבור הזה, בין מה שקורה בחוץ בערוגה למה שקורה אצלנו בסלון, הוא בדיוק מה שמרתק אותי. כשאני עובד עם משפחות בין אם אנחנו יושבים יחד בקליניקה ובין אם אנחנו בחוץ בעבודת אדמה – אנחנו מגלים שילדים פועלים ממש כמו הפלפל הזה.
​לפעמים הילדים שלנו "חריפים אש". הם צועקים, טורקים דלתות, עונים בציניות או פשוט הודפים אותנו. האינסטינקט שלנו כהורים הוא לבוא כמו העכבר באיור: אנחנו מנסים לחדור את החומה בכוח, נעלבים מהחריפות, "נשרפים" מזה, ומיד נכנסים למאבק.
​אבל החריפות הזו היא בסך הכל מנגנון הגנה. הילד מוצף, חושש או מרגיש חוסר שליטה, והוא מגן על הזרעים שלו – על העולם הרגשי הפנימי שלו.
​אם נלמד לגשת לסיטואציה כמו הציפור – נבוא רגועים, בלי להירתע מהצעקות ובלי לקחת את המגננה הזו באופן אישי נגלה שזה פשוט לא שורף אותנו. כשאנחנו מפסיקים להילחם בחריפות, אנחנו מצליחים לעקוף את החומה, להגיע באמת למה שכואב לילד, ולעזור לו לצמוח משם.
​מתי בפעם האחרונה נתקלתם בחריפות כזו בבית, ואיך הגבתם? ספרו לי בתגובות 👇
​ #גינוןטיפולי #הדרכתהורים #למידהבחוץ #חוסןמשפחתי #ויסותרגשי

25/03/2026

לפעמים מה שנראה לנו כמו קוץ שמציק, הוא פשוט ילד שמחפש עוגן בתוך המלחמה הזו. 🌱🫂
​אנחנו נמצאים כבר תקופה ארוכה בתוך מציאות של מלחמה, והעייפות של כולנו מורגשת בכל חדר בבית. בהדרכות הורים שאני מעביר לאחרונה, המשפט שאני שומע הכי הרבה מהורים הוא: "אני פשוט סחוט, והילדים לא מפסיקים להידבק אליי".
​יצאנו להליכה משפחתית בשטח כדי לנשום קצת אוויר, והתעכבנו לראות את אחד הטריקים החכמים של הטבע: זרעים קטנים שנדבקים אלינו למכנסיים ולחולצות.
הזרעים האלה לא באים לעצבן אותנו. הם פשוט מבינים שכדי לשרוד בסביבה קשוחה, הם חייבים "לתפוס טרמפ" על משהו יציב וחזק שיקח אותם למקום מבטחים.
​הילדים שלנו עושים עכשיו בדיוק את אותו הדבר.
האדמה בחוץ רועדת, האוויר מתוח, וכדי לעבור את הסערה הזו הם שולחים "ווים" קטנים ונתפסים עלינו. ההיצמדות הזו, העקשנות, הפחד להיות לבד בחדר או הסירוב לשחרר לנו את הרגל – הם לא פינוק ולא דווקא רצון לעשות לנו בכוונה. זו פשוט הדרך ההישרדותית שלהם להיאחז בקרקע. אנחנו המקום הבטוח היחיד שלהם.
​אני יודע כמה זה שוחק להיות העוגן הזה, במיוחד כשאנחנו בעצמנו דואגים ועייפים עד העצם. אבל כשאנחנו מבינים שזה מנגנון הישרדות טבעי, קל לנו יותר לא לתלוש את הזרע הזה בכוח או בעצבים.
אם רק נסכים להיות ה"טרמפ" היציב הזה לעוד קצת זמן, ניתן את החיבוק גם כשקצת חונק, ונשדר להם שהם בטוחים – הם ירפו מעצמם ויחזרו לפרוח ברגע שירגישו שוב יציבות.
​איך העייפות של התקופה פוגשת אתכם? מתי הילדים הכי "נצמדים" אליכם עכשיו? שתפו אותי בתגובות, בואו נדבר על זה 👇
​ #גינוןטיפולי #הדרכתהורים #חוסןמשפחתי #ויסותרגשי #הורותבחירום

Address

Kiryat-Ata

Opening Hours

Monday 16:00 - 20:00
Wednesday 16:00 - 20:00
Thursday 16:00 - 20:00
Sunday 16:00 - 20:00

Telephone

+972547372828

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when שלומי מריאני posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Share