03/05/2020
יוגה בזום!? Really?
המגיפה. הזו כפתה עלינו ככ הרבה נהלים חדשים, קודי התנהגות לא מוכרים, שימוש בטכנולוגיה באופן שאיננו מורגלים בו, המצאה מחדש של הקריירה שלנו, שלא לדבר על לבשל ולנקות, למידה עקיפה ואכיפה של נורמות וחוקים חדשים, ומעל לכל התגמשות באופן שלא הכרתי קודם.
המגיפה הזו גזלה מאיתנו את המגע, החיבוק הליטוף והקירבה הפיזית, אך בשום אופן לא הצליחה להרגיל אותנו לחיות בלעדיהם; כולנו עדיין חושקים בהם. גם אני מתגעגעת להוריי המבוגרים בימים אלה, לחיבוק, לעזרה ולמגע שלהם, ששני מטר המרחיקים ביננו ומגינים עליהם, אינם מאפשרים זאת.
אך אתמול נחשפתי לגעגוע מסוג אחר. במהלך ההליכה היומית-מנדטורית שלי (מודה שמעבר ל 100 מטרים המותרים), עברה מולי ברחוב תלמידתי האהובה והמסורה אותה לא ראיתי כחודשיים. מפגש אקראי ומוזר, שתינו מסתתרות מאחורי מסיכה, לא יכולות להתחבק כהרגלנו, ואני לפתע מבינה שהמגפה גזלה הרבה, אך בשום אופן לא את.האהבה והמגע עליהם אנו מפנטזים בערגה. כך עמדנו, שוחחנו ושלחנו חיבוק וירטואלי וחיוך שאינו גלוי. בתוך כל זה העיניים אמרו הכל- העיניים אמרו געגועים, אהבה, תקווה ואופטימיות שהנה הגיע סוף ההתחלה ובקרוב נחזור כולנו לשיגרה חדשה (בצל המגפה)!
הבוקר הזכיר לי ווטסאפ פשוט מהשופטים התלמידים שלי, לא רק עד כמה אני מתגעגעת לתרגל עם כל תלמידיי, אלא כמה הם זקוקים למגע לתיקשורת ולתירגול, וכמה במקביל חשוב לי לראות לנגד עיניי את התהליך אותו הם עוברים וחווים בשיעורים. לזה אני מתגעגעת!💙🙏🏻
