18/03/2025
בשיעור NLP לקהל הרחב, עבדנו הפעם על פחד מכישלון.
אחת המשתתפות, בשנות ה- 30 לחייה, תמיד חייכנית, לב ענק, מעצימה את כולם, הפתיעה:
יצאתי משניידר עם עגלה ריקה ולא יכולתי ללכת זקוף, והרגשתי שקצת קשה לה לדבר.
השקט בכיתה הפך לדממה... כולנו הסתכלנו עליה מנסים לברר את מה ששמענו עכשיו.
לידה שקטה? שאלתי בזהירות ובקול נמוך
לא... ופה הדמעות כבר התחילו לרדת, הילדה שלי נולדה עם חור בסרעפת, חור משמעותי ואי אפשר היה לשחרר אותה מבי"ח, הרופאים הקפידו כל הזמן לאמר לי שהיא לא תחזיק מעמד, רעים! היא ממש כעסה...
היא לקחה אוויר אבל לא הצליחה לדבר והבכי גאה ועלה, כולנו מסביב בדממה, מופתעים. לא עלה בדעתנו שהאישה השמחה הזאת סוחבת משא כל כך נורא.
והיא המשיכה, היא היתה מלאה בצינורות, לא יכולתי לחבק אותה אפילו לא ללטף, בקושי ראו את הפנים שלה, אני כל הזמן מנסה להיזכר בפנים שלה ולא מצליחה... פה הקול שלה נשבר ממש והבכי שלה סחף את כולנו, לא נותרה עין יבשה, גברים או נשים.
ניגשתי לחבק אותה..
גם אני בכיתי, מה שלא אופייני לי כשאני מלמדת או מטפלת, אבל היא כל כך נכנסה לי ללב מתחילת הקורס עם כל שמחת החיים שלה, שגם אני הוצאתי טישו.
זו היתה הילדה הראשונה שלי, היא המשיכה בתוך הבכי, ובגיל שנה וחצי כבר לא היתה ברירה אלא לנתח אותה. הכינו אותנו לסוף... דממה בכיתה, נתנו לה את הזמן...
אחרי הניתוח המצב שלה התדרדר... והיא נפטרה. ובתוך הבכי הגדול היא המשיכה: והרופא אמר לי, תרגישי טוב עם עצמך, את עשית הכל נכון, את החזקת את כולנו עדין בעשיה סביב הילדה, ואת יכולה לצאת מפה זקופה ובראש מורם.
ולא הצלחתי... פה היא כבר בכתה כמו חיה פצועה, לא הצלחתי לצאת זקופה... הדמעות שטפו את פניה וטפטפו לבגדים.
הסתכלתי על כולם עם הטישו ביד ואמרתי: חברה סליחה, אני לא יכולה להשאיר אותה ככה.
כולם הנהנו, גם הם שטופי דמעות, כן ברור אמרו חלקם בשקט.
עמדתי קרוב אליה ואמרתי: בואי תעצמי עיניים. אספתי את עצמי והייתי יותר אסרטיבית.
עצמה עיניים
בואי תיראי אותה
וואוו, פה... התחיל בכי של נהרות, היא לא הצליחה לדבר והניעה את הידיים בלי הפסקה מצד לצד כאומרת "לא"
תהיי איתי, המשכתי, אני איתך
אני לא מצליחה, היא נחנקה בתוך הבכי, אני רואה רק צינורות
תיראי את הנשמה הגדולה שלה... לא אותה כתינוקת, את הנשמה הגדולה שלה
פה היא התחילה לנשום, הנהרות התמעטו לדמעות
שקט
הניחה יד על בית החזה
כולנו מסתכלים מהצד בשקט
אני רואה אותה... חיוך
כולנו התחלנו לנשום
מה את רואה?
אני רואה אותה בגיל שהיא היתה אמורה להיות היום... היא בת 6, יש לה שיער ארוך גלי, היא יפה... יש לי פנים !!! בכתה מאושר הפעם.
כל השנים לא היו פנים, יש לי פנים עכשיו !!! היא חייכה חיוך גדול
מה את רוצה להגיד לה?
שאני לא כועסת, שאני מבינה שהיית צריכה ללכת... ואני אוהבת אותך... שוב בכתה
המשיכה לדבר איתה עוד...
ומה היא רוצה להגיד לך?
לי?... כלום. היא הופתעה מהשאלה
מה היא רוצה להגיד לך על זה שאת לא משחררת את הכאב כבר 6 שנים?... איך היא רוצה שתחיי את החיים שלך?
שקט
ואז חיוך... היא רוצה שאני אחיה טוב, שאני אשמח באמת, שאני אחיה את החיים במלואם
כולנו התחלנו לנשום
ביקשתי ממנה לקבוע סימן עם הילדה והחזרתי אותה
כולנו קמנו וחיבקנו אותה חיבוק קבוצתי, כל כך רצינו לעטוף אותה.
למחרת שלחה לי הודעה משמחת: תודה ענקית על אתמול! אני רואה אותה, עם השיער הארוך, עם חיוך. אני נושמת... תמיד כשחשבתי עליה הייתי בוכה, ועכשיו... אני מחייכת, אני רגועה.
השבוע הזה כשניפגשנו שוב, סיימתי את השיעור עם הדמיון המודרך מתוך הספר שלי: שחרור העבר. כל המשתתפים היו זקוקים לדמיון המודרך הזה... אבל היא במיוחד. היא אמרה שזרקה כל כך הרבה דברים, ושהיא במקום אחר.
כוסי רוויה, תודה לאל על השליחות.
