02/06/2020
אז...הבטחתי לשתף מה עשיתי בכדי לשנות את המצב הקיים...
הצעד הראשון: להיות מאוד מודעת לעצמי.
הרבה הורים שיש להם תינוק, פעוט או ילד שמצמצם את מגוון המזונות שהוא מוכן לאכול מרגישים מתח, תסכול או אפילו סטרס לקראת כל ארוחה.
חשוב מאוד להיות מודע לכך. למה? כי זה יעזור לנו, לעזור לילדים שלנו, לאכול בהמשך יותר מגוון.
הילדים שלנו מרגישים אותנו כל הזמן. הם יודעים גם בלי שנדבר האם אנחנו שמחים, נינוחים, מרוצים, עייפים, מוטרדים, כועסים, לא מרוצים....
כאשר אנחנו מתוחים לפני ובמהלך הארוחה, הם מרגישים את זה. הם ישר "עולים" עלינו :)
הם במיוחד חשים את זה כאשר מתחילים להגיד להם דברים לגבי האכילה שלהם.
לדוגמא: "למה את לא אוכלת מה-..." "אולי רק תטעם את ה...", "את אף פעם לא מנסה...", "אם לא תאכל מה- לא יהיה לך כוח ל...", "אם לא תאכל את האוכל, לא תוכל לקבל קינוח...", "אם לא תסיים את הירקות בצלחת לא תקבל עוד מהפסטה..."
אני יודעת שמאחורי כל המשפטים הללו ישנה אהבה גדולה משולבת עם דאגה ורצון לעשות טוב.
עם זאת, זה לא מה שיקדם אכילה והנאה מאכילה.
לכן חשוב מאוד שנהיה מודעים לרגשות שלנו ונזכור..., שגם אנחנו היינו פעם ילדים, גם אנחנו העדפנו או נמנענו בתקופות שונות בחיים שלנו ממזונות שונים ואולי...
עדיין...?
בפוסט הבא אכתוב על חלוקת האחריות בזמן הארוחה- מה האחריות שלנו כהורים ומה האחריות של הילד/ה שלנו.
הסנדלרית הולכת יחפה?
ימי קורונה, השבוע הראשון שלי עם הבנות בבית.
נטע בת 8.5 ויעלי בת 4.5.
אנחנו אוכלות ביחד את ארוחת הבוקר, ארוחת העשר, ארוחת הצהרים וארוחת הערב.
את כולן אני מכינה. את כולן אני מגישה ובכולן אני נוכחת...
והבטן מתכווצת.
אחרי שנים בהן הבנות שלי אכלו את ארוחת העשר שלהן וארוחת הצהרים במסגרת צהרונים, בגני הילדים ובבית הספר ובבית הוגשו ארוחות דיי קבועות בשעת הבוקר ובשעת ארוחת הערב,
אני מגלה גילויים חדשים על הרגלי האכילה שלהן.
נטע אוכלת מהר. מהר מדי….
יעלי בוחרת לאכול מזון אחד בלבד בכל ארוחה. בדרך כלל את הפחמימה.
נטע מוכנה להתנסות בכל מזון חדש (זה לא חדש) אבל יעלי לא מוכנה להתנסות בכלל.
התחושה הראשונה?
פליאה...
אני?
אני, שגידלתי שתי ילדות "אוכלות כל", שתי ילדות שנהנות מאכילה ומהתנסות במזון חדש.
אני ששאלתי לאורך השנים, איך היה לכן היום בגן/ בביה"ס ואיזה אוכל הגישו היום בצהרון ומה בחרתן לאכול היום?
אני, שחושבת שהכל בסדר ושבסך הכל הבנות שלי קיבלו בסיס מספיק טוב בבית, בכדי לאכול מגוון ולשים לב לאיתותי הגוף שלהן, לגבי רעב ושובע.
אני, שלימדתי אותן לאכול לאט וללעוס היטב באמצעות דוגמא אישית.
אני, שעובדת עם הורים ומלווה אותם, בתקופה בה התינוקות שלהם מתחילים לאכול מזון משלים ובהמשך מזון מוצק ומנחה אותם בנושאים כמו יצירת הרגלי אכילה נכונים ובריאים של הילדים שלהם וגיוון המזון שהילדים שלהם מוכנים לאכול.
אני?
כן. אני.
וכאשר אני מבינה שזה לא חד פעמי, אני מתחילה להרגיש גם - חוסר שקט, אכזבה, ביקורת עצמית ומדי פעם תסכול.
בהמשך גם מורגשת קצת דאגה.
הכי מתחשק לי להגיד לנטע-
"את אוכלת מהר, תאכלי לאט יותר!" או "כואבת לך הבטן כי את אוכלת מאוד מהר"
וליעלי –
"את לא רוצה לקחת עוד דברים לצלחת שלך?", "לא אכלת היום ירקות..", " אם לא תאכלי קצת חלבון, לא יהיה לך כוח לרכוב על אופניים", "אולי תטעמי קצת?", "למה את לא…."
אבל אז, מתחיל השיח הפנימי שלי עם עצמי.
אני יודעת שכל המשפטים הללו לא יעזרו.
איך אני יודעת?
ניסיון של כמעט עשור בטיפול וליווי של תינוקות בתהליך התפתחות האכילה שלהם, של ילדים ושל הורים.
אני מזכירה לעצמי את זה שוב ושוב, בשביל לבחור בדרך אחרת.
דרך שתקדם אכילה והנאה מאכילה ולא להיפך.
היום, אחרי כמעט חודשיים, של אכילה משותפת, המצב שונה.
איך עושים את זה?
בראש ובראשונה?
מאמינים שזה אפשרי ושישנה דרך חיובית ונעימה לעשות שינויי כי,
חוויה של אכילה צריכה להיות מהנה, בכדי שהילדים שלנו ירצו לחזור ולאכול.
לא פחות חשוב מזה?
לזכור כל הזמן שאכילה היא האוטונומיה שלהן.
שזה הגוף שלהן.
הפה שלהן שנחשף למזון.
שאת התחושות לגבי רעב ושובע רק הן יכולות להרגיש
ולכבד את זה.
ומה עשינו בשביל להוביל לשינויי? מבטיחה לשתף בהמשך.
אני בטוחה שגם אתן ואתם גיליתם המון דברים חדשים לגבי האכילה של הילדים שלכם, בתקופה המיוחדת הזאת.
מוזמנים לשתף :)
