05/05/2026
העידן בו אנשים זקוקים לאנשים / הכל קם ונופל במערכות היחסים שלנו
מאנגלית - רחלי גנון
האנשים הענווים הם אלו האוחזים את העולם יחד!!!
לפני 15 שנה, כשהתחלתי לכתוב ספרים, היו לי תקוות גבוהות שיום אחד יגלו אותי, וכי המסר שלי יגיע למיליוני אנשים וישנה את העולם לטובה. האמביציה הזו החלה להתפורר, לאחר שנים רבות של עבודה, כשספרי – "התעלות האנושות" לא זכה להתעניינות בעולם ההוצאה לאור. אז הוצאתי אותו לאור בעצמי, בתקווה שהעולם העובד מפה לאוזן יניע אותו לסטטוס של רב-מכר. קיוויתי שזה ילמד לקח את כל המוציאים לאור. אני זוכר שהבטתי במספרי המכירות באוגוסט 2007, לאחר חמישה חודשים בהם היה אמור לתפוס תאוצה. סך כל המכירות באותו החודש היו – 5 עותקים. בערך באותו הזמן פינו אותי מהדירה שלי (לאחר שבזבזתי את כל הכנסותיי ותקוותי על הספר) וביליתי את החצי השנה הבאה במגורים זמניים בבתיהם של אנשים.
זו הייתה חוויה כואבת וטובה כאחד והיא הבהירה לי ושאלה אותי, "מדוע אתה עושה את העבודה הזו? האם זה בגלל שאתם מקווה להפוך לאינטלקטואל ידוען? או שבאמת אכפת לך לשרת את הריפוי של העולם? חווית הכישלון חשפה את תקוותי ומניעי הכמוסים ביותר.
האם אכפת לכם לרפא את העולם או רק לקבל הכרה על כך?
פירוק האמביציה
אני חייב להודות שזה היה מעט משני הדברים, מוטיבציה עצמית ושירות. אוקיי, ובכן, הרבה משני אלה. הבנתי שעלי לוותר על המוטיב הראשון, כי אחרת הוא יבטל את השני. סביב הזמן הזה, היה לי חזון בו ישות רוחנית באה אלי ואמרה- "צ'רלס, האם זהו באמת רצונך שהעבודה שאתה עושה תגשים את הפוטנציאל שלה ותתפוס את מקומה ותפקידה הנכון באבולוציה של הדברים?
"כן", אמרתי, "זהו רצוני".
"אם כך בסדר", אמרה הישות. "אני יכול לגרום לזה לקרות, אך יהיה עליך לשלם את המחיר. המחיר הוא שהוא כי לעולם לא תקבל הכרה על תפקידך. הסיפור שאתה מדבר אותו ישנה את העולם, אך אתה לעולם לא תקבל את הקרדיט על כך. לעולם לא תשיג עושר, פרסום, או יוקרה. האם אתה מסכים לשלם את המחיר הזה"?
ניסיתי למצוא לי נתיב בריחה, אך הישות הייתה בלתי מתפשרת. זה עמד להיות או כך או כך. כיצד יכולתי לחיות עם עצמי בידיעה בלב ליבי שבגדתי במטרה שלי? אז הסכמתי להצעה שלו. כמובן שהזמן יספר לכם שבסוף זה לא היה או או....מה שהיה חשוב ברגע המכונן הזה הוא שהכרזתי על נאמנותי האולטימטיבית. ברגע שזה קרה, הכרה ויוקרה עשויים לבוא או לא כמוצר-לוואי, אך זו לא תהיה המטרה. אחרי הכל, העבודה שאני עושה אינה העבודה "שלי". אלו הם רעיונות שזמנם הגיע והם זקוקים לכותב בעל יכולות. השכר האמיתי שלנו בחיים מכיל את הסיפוק שאנו מקבלים מעבודה שנעשית היטב. מלבד זאת, ובכן, הגשם יורד על הצודקים ואלו שאינם צודקים בדיוק באותה המידה.
התרבות שלנו חוגגת את אלו העושים שינויים גדולים לקהל רחב.
השפעה קטנה, שינוי גדול
זה היה חלק אחד מפירוק האמביציה שלי. החלק הראשון פגע באמביציה האישית. החלק השני היה פירוק האמביציה לעשות דברים גדולים שישנו את העולם. התחלתי להבין שהרעיונות שלנו אודות השפעה גדולה לעומת השפעה קטנה הם חלק מהדבר שעלינו להירפא ממנו. התרבות שלנו נותנת גושפנקה וחוגגת את אלו העומדים מעל פלטפורמות גדולות, ומדברים למיליונים של אנשים, בעודה מתעלמת מאלו העושים עבודה צנועה ושקטה, דואגים לאדם חולה אחד בכל פעם, או לילד אחד, במקום קטן ונידח על פני האדמה הזו.
כשאני פוגש אחד מהאנשים הללו, אני יודע בוודאות שההשפעה שלהם אינה תלויה בפעולה נדיבה ההופכת ויראלית באינטרנט ומגיעה למיליוני אנשים. אפילו אם איש לעולם לא ידע ואיש לעולם לא יודה להם, על זה שהם לקחו אל ביתם אישה מבוגרת הסובלת מדימסניה וסיכנו את סיכויים לחיים נורמטיביים כדי לטפל בה, הבחירה הזו שלהם שולחת אדוות החוצה דרך חומר המקריות. במשקל זמן של 500 שנה או חמשת אלפים שנה, האימפקט אינו קטן ומשקלו כמו כל דבר שהנשיא עושה.
בחירות מסוימות מרגישות משמעותיות עבורנו בצורה לא הגיונית. הלב קורא לנו לפעולה שהמיינד אינו יכול להצדיק לנוכח הבעיות הגלובליות. ההיגיון שבשיגעון הגדלות יכול לגרור אותנו לתוך רגשות שאין בהם רלוונטיות, ויובילו אותו להקרין חשיבות לתוך טיפוסים שאנו רואים מעל המסכים שלנו. אך במקביל, הידיעה אודות כל הנזק שנעשה על ידי האנשים האלה בשם הפיכת העולם לטוב יותר, התיש אותי מלשחק את המשחק הזה.
פעולות קטנות של אדיבות ואהבה מחזקות את החיבור שלנו אחד לשני
המוח העושה חישובים וחושב כי עזרה רק לאדם אחד, יש בה אימפקט קטן בעולם לעומת עזרה לאלפי אנשים. המיינד רוצה לעסוק במדידות, כדי להפוך להיות גדול. זה אינו בהכרח הגיון של צירוף מקרים, אותו הגיון היודע כי – "אלוהים רואה הכל", או ההיגיון של הדהוד מורפי שיודע שכל שינוי שמתרחש במקום אחד, יוצר שדה המאפשר את אותו סוג השינוי לקרות במקום אחר. אפקט הפרפר.
פעולות של אדיבות מחזקות את שדה האדיבות, ופעולות אוהבות מחזקות את השדה של האהבה, פעולות של שנאה מחזקות את שדה השנאה.
עלייה במעלה הסולם אינה הכרחית כשאנו מאמינים כי המטלות שהחיים מניחים לפנינו הם חלק משטיח קיר גדול, המונע על ידי אינטליגנציה ששמה אותן בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון.
הושטת יד לעזרה
השתתפתי בלוויה לאחרונה של חוואי שגר בפנסילבניה. הייתי אחד ממאות המתאבלים על רוי ברוקנר. אחת העדויות אודותיו הגיע מחוואי צעיר שאמר משהו בסגנון הזה: " רוי הוא האחד שלימד אותי מה היא הצלחה אמיתית. הצלחה היא היכולת להיות שם תמיד עבור השכנים שלך. בכל פעם שמישהו נתקל בבעיה או קרא לעזרה, רוי היה מניח לכל מה שעשה באותו הרגע והגיע מיידית לעזור".
הצלחה היא להיות שם עבור אחרים כשהם זקוקים שניתן להם יד לעזרה.
החוואי הזה היה המתמחה של רוי. כשפתח עסק משל עצמו והפך למתחרה של רוי, רוי עזר לו בעצה ועזרה כספית, ואפילו הוסיף את שם המתחרה לרשימת הדיוור שלו. בסוף הנאום הזה, החוואי הצעיר אמר – "נהגתי לחשוב שרוי היה מסוגל לעזור לכל כך הרבה אנשים כי הוא היה חוואי מצליח שהצליח. אך כעת אני חושב שהוא היה כנראה יותר כמוני, עם 50 יבולים של ירקות אשר מתחננים לתשומת לב, וחמישים מיליון דברים לעשות. ויחד עם כל זה, הוא היה שם עבור אנשים בכל מקרה". רוי לא חיכה עד שיהיה מצליח כדי להתחיל להיות נדיב.
נדיבות תחילה
זהו הסוג של בן-האנוש המחזיק את העולם יחד. ברמה הפרקטית, אנשים כמותו הם הסיבה שהחברה מחזיקה יחד למרות חוסר הצדק המשווע, העוני, הטראומה וכו'. אנשים נדיבים שכאלה גם מעגנים את שדה האהבה העוזר לכולנו לשרת את מטרתנו במקום את האמביציה האישית שלנו. ככל שאני נתקל ביותר אנשים כאלה ושומע את סיפורם, אני נוכח לדעת כי אינני צריך לדאוג אודות גודלו של הקהל שלי או הצורך להגיע לאנשים 'בעלי השפעה'. תפקידי הוא לעשות את עבודתי בכל האהבה והכנות האפשריים עם הידיעה כי ניתן לסמוך על כך שהאנשים הנכונים יקראו זאת. אני מוקסם מאנשים כמו רוי שאני מכיר במסעותיי ובקהילה שלי. הם חיים בשירות, באהבה, באמונה גדולה ובאומץ, ובניגוד אלי, אין אלפי אנשים שאומרים להם עד כמה חשובה היא העבודה שהם עושים. בעצם, לעיתים קרובות המערכת והתרבות שאנו חיים בה מרפה את ידיהם, אומרת להם שהם טיפשים, נאיביים, חסרי-אחריות, לא פרקטיים ונותנת להם תמורה פיננסית מעטה.
האנשים שאוחזים את החברה יחד הם אלו המשרתים באהבה ובכנות.
כמה פעמים נאמר לכם כי חיים המוקדשים ליופי או לטבע או לריפוי הם לא ריאליים? אולי לאחר שהכול בחווה שלכם יהיה טיפ-טופ, אולי שאחר שתרגישו בטוחים בקריירה בטוחה ובהשקעות מובטחות, אולי אז תוכלי להרשות לעצמכם מעט נדיבות. אז אני מעריץ אנשים שהם נדיבים תחילה, נדיבים אודות חייהם היקרים מפז. הם המורים שלי. הם אלו שפוצצו את בלון האמביציה שלי לעשות זאת בגדול, אפילו לא עבור התירוץ שזה משרת את המטרה.
לימוד זן
אני נזכר בסיפור זן בו מאסטר זן זומן לקיסר הגדול שכתב – "שמעתי על הלימוד שלך וברצוני שתגיע לבית המשפט להיות מורה האימפריה הרשמי". מאסטר הזן סרב להזמנה. שנה מאוחר יותר, הגיעה הזמנה חוזרת. הפעם המאסטר הסכים לבוא. כשהוא נשאל מדוע, הוא אמר – " כשקיבלתי את ההזמנה בפעם הראשונה, ידעתי כי אינני מוכן. מדוע? כי הרגשתי את ערבוביית ההתרגשות. חשבתי כי העולם הזה יהיה סיכוי גדול להפיץ בו מחשבות על דהרמה (ההיפך מקארמה) דרך כל השושלת. אז נוכחתי לדעת שהאמביציה הזו, הרואה סטודנט אחד כחשוב יותר מאחר, פוסלת אותי מלהיות המורה שלו. היה עלי לחכות עד שיכולתי לראות את הקיסר ולהתייחס אליו כמו אל כל אדם מן השורה".
הנדיבים באכפתיות לאחרים, הם אלו העושים את השינוי האמיתי.
תודות לאנשים הענווים האוחזים בעולם יחד, אני למד לא להעדיף יותר את הקיסר על פני אדם אחר. מה שמדריך אותי הוא תחושה מסוימת של הדהוד, סקרנות, ונכונות.
זמנים משתנים
באופן אירוני, כשאיבדתי את האמביציה הקרייריסטית שלי, אופרה ווינפרי הזמינה אותי להסריט רעיון איתה (וזה אפילו יותר אירוני). לפני חמש שנים הלב שלי היה קופץ מהתרגשות רק מהסיכוי להצליח בגדול, אך כעת התחושה הייתה של סקרנות והרפתקה. מפרספקטיבה אלוהית, האם השעה הזו הייתה יותר חשובה אם הייתי מבלה אותה עם חבר בצרה הזקוק לעזרה? או אם הייתי מבלה אותה עם זר שעלי לקחת אתו למיון בבית חולים? ועדיין, התגובה שלי הייתה "כן" מיידי, שלוותה על ידי רגשות של פלא על שחיי הצטלבו עם שלה. הבינו, לאופרה יש יקום משלה. האם זה יכול להיות, מה שאני חש בלב פועם, שהפער בין העולמות שלנו נהיה צר יותר? האם הרעיונות שאני משרת והתודעה שאני מדבר הם באמת חודרים אל תוך המיינסטרים?
אני חושב שהשיחה שלי עם אופרה היא סמן לזמנים המשתנים. הייתי מופתע שמישהו במעמד שלה אפילו תבחין בכתיבה שלי, מאחר והיא אינה מוכרת לכל. (וגם לא ראיתי במדיה דבר שאפילו מזכיר את המאמר אודות הבחירות שמשך את תשומת ליבה). הפגישה שלנו היא אולי סימן לכך שהמדינה שלנו שבורה, ושהאנשים שלה, החלק הנרחב של משפחות המיינסטרים שהיא משרתת, מוכנים כעת להביט מעבר לזה.
פרספקטיבה חדשה
על ידי כך אינני מבקש לחסל את איכויותיה האישיות הבלתי-רגילות של אופרה וינפרי. חוויתי אותה כפקחית ונבונה, חדת-עין ומהירת תפיסה, כנה, רחבה ואפילו צנועה, כמאסטרית של האומנות שלה. אך לדעתי, עצם העובדה שהיא מושיטה ידה אלינו, משקפת יותר מהאיכות האישיות הללו. לעיתים אני רואה את עצמי כאנטנה הקולטת אינפורמציה שחלק מהאנושות מבקשת לדעת אותה. הנה שימוש נאה לילד המוזר שהייתי בתיכון. בסולם רחב יותר, אופרה היא משהו דומה לזה. לא רק עובר עצמה, אלא היא אוואטרית של המיינד הקולקטיבי. מאד קשובה לקהל שלה, כשהיא מביאה משהו לתוך הנוף שלהם, זה כנראה בגלל שהיא יודעת כי הם מוכנים לראות זאת. במהלך השיחה שלי איתה, הייתה לי לעיתים תחושה שהיא הייתה רוצה לחפור עמוק יותר, אך היא אימנה את עצמה להישאר האנטנה המדויקת לקהל שלה ולהישאר בתוך הפורמט של התכנית, הפונה לקהל רחב יותר. בינתיים, ניסיתי למסגר רעיונות לקהל המיינסטרים שאני חושד כי אינו מכיר את רעיונותיי הבסיסיים. השיחה ביננו הייתה מוזרה לעיתים, בניסיון הזה לאיחוד במבנה, כאילו ניסינו לרהט בית ענק עם עירוב של רהיטים יפים ומוזרים. ועדיין, הצלחנו ליצור פינה חביבה ממנה יוכלו האנשים להיכנס לפרספקטיבה חדשה.
הפרספקטיבה החדשה על חיבור מתפשטת למיינסטרים.
הסופר-נשמות האמיתיות
בשנים מאז פגישתי עם הישות הרוחנית, הפכתי להרגיש בנוח עם הפרינג' התרבותי שעבודתי מצאה בו את ביתה. הורדתי בכמות הנסיעות וההרצאות כדי לבלות יותר זמן עם האהובים היקרים שלי וכדי להתחבר למקום הידע שבטבע, לשקט ולחיבורים האינטימיים. אני נמצא עם משפחתי בחווה של אחי כרגע, עושה עבודות ונותן את חלקי חצי מהיום, והחצי השני מוקדש לכתיבה. משב הרוח של הפרסום שעשוי היה לבוא אחר ההופעה אצל אופרה, מילא אותי בשאלה אחת, המחמאה שאחת מהכישלונות הקודמים שלי כתבה והפיצה. "אם זה משרת את העבודה, האם אני מוכן להקריב את ההתבודדות שלמדתי כל כך לאהוב"? ואם זה אכן משרת, האם אהיה מוכן להשתתף בתכניות נוספות בהן המארח לא יהיה מלא חסד כמו אופרה? האם אני מוכן להיות יותר דמות ציבורית ולהתמודד עם ההקרנות וההשלכות של זה, חיוביות ושליליות כאחד?
האם יש לי את הכוח להיזכר מי הן הנשמות העילאיות? כמו רוי החוואי, כמו מצילי הדולפינים, כמו העובדים בהוספיס לחולים סופניים, כל האכפתיים והמעניקים, עדי השלום, המרפאים שחיים ומסתפקים במועט, הסבים הענווים ההולכים לאסוף עם נכדיהם אוכמניות, האימהות החד-הוריות הנאבקות לאחוז הכל יחד, מבלי לדעת או אפילו לדמיין לעצמן כי מאמציהם הכבירים והעצומים בסבלנות אין-קץ משפיעים על כל העולם.
הנוף הדומיננטי של העולם משתנה מנפרדות להזדקקות הדדית
את מה/מי תשרתו?
אהיה כן אתכם, אם לא הייתי חווה התפרקות טוטאלית של פנטסיות ההצלחה שלי, כנראה שלא הייתי מקבל את הצעתה של הישות הרוחנית שבאה לבקר. ודרך אגב, זו הצעה המתחדשת כל הזמן. בכל יום אנו שואלים – " מה תשרת היום"? מעולם לא היה לי כוח משלי לאמר "כן" לחיים של שירות. וגם כעת לא, אני ניצל תודה לאחרים האוחזים בשדה הזה, האנשים המביאים אותי לכדי צניעות וענווה בכל יום, בנדיבות שלהם, בכנות שלהם ובחוסר האנוכיות שלהם. אני אפקטיבי ברמה הזו, בזכותם.
אם אני צודק, וההופעה שלי אצל אופרה הייתה סמן קטן של פרימת נקודות מבט דומיננטיות בעולם, זה קרה רק כי נוף העולם המתגלה שאני מדבר אודותיו, מוחזק בחוזקה על ידי רבים כל כך. קחו זאת כסימן מעודד. בין אם זו רק פריצת דרך בה רעיונות האמפטיה ששוחחנו עליהן, מתקרבות למציאות המודעת. אנו לא נהיה כאן לבד לאורך זמן. אני מודה לכל אלו שאחזו בשדה הידע שאני מדבר מתוכו, שמאמינים לדבריי אפילו יותר ממה שאני מאמין להם, אשר אחזו אותי בעבודה הזו. כך אנו עוברים מעידן הנפרדות לעידן בו אנו זקוקים אחד לשני.
בנימה אישית,
אמרתי "כן" לחיים של שירות לפני שנים רבות. זה היה רק לאחר שנלחמתי בהם בכל מאודי והפסדתי. כי החיים תמיד מנצחים. והחיים טרפו אותי וניפצו כל פיסת חלום, כדי שאהיה מי שאהיה. החיים לא רצו שאהיה אטלס ודאגו להוריד את עצמם מעל גבי, אך רק אחרי שנכנעתי והתמסרתי. כי החיים אוהבים אותי, והם תמיד לטובתי.
שאלו את עצמכם, "מי אני ללא כל התפיסות שלי? מי אני ללא כל האמונות ונקודות המבט?" רק שאלו. כי החיים יפשטו מכם את כל האחיזה במילא, במקודם או במאוחר, וכל מה שיישאר הוא תודעה טהורה.
ברברה סטרייסנד, אמרה פעם, "אנשים הזקוקים לאנשים, הם האנשים הכי ברי-המזל שבעולם". כדי ללמד אותי אמון, היקום שלח לי אנשים בוגדניים, כדי ללמד אותי נזקקות, הוא לימד אותי להיות חזקה לבד, מול כל העולם. כדי ללמד אותי אהבה, הוא הראה לי בדידות, כדי ללמד אותי שייכות, הוא לימד אותי נידוי....כדי ללמד אותי שאינני לבד אף פעם, הוא הקיף אותי במלאכים אנושיים ובעלי כנפיים, ודבר לא היה נפרד מעולם, כי אלוהים שולח לי רק מלאכים.
לכולנו יש חלק בעולם הזה. אנו זקוקים אחד לשני. הזדקקות אינה קורבנות, היא אינה ערבות הדדית של שמור לי ואשמור לך, הזדקקות מגיעה מהזדככות, של הכרת הטוב בעולם, של הבנת תסריט החיים כהווייתו, ולא כבדיחה עצובה. הזדקקות אינה חולשה, אלא עוצמה גדולה. זהו מסר מופלא על האנשים האמתיים, אשר נושאים באצילות את החלק שניתן להם ונותנים בנדיבות מבלי לצפות לתמורה, מבלי לחכות שיתנו להם תחילה.
מעשה טוב קטן אחד של חסד בשקט מופתי בתוך חדר קטן, שווה יותר מנאום חוצב להבות מול מיליונים. זו הבדיחה של אלוהים. זה שיעור שאת סיפורו מדגים לנו האגו חדשות לבקרים, הבא ללמד אותנו ענווה. בעיקר להראות לנו מי אנו באמת.
מישהו אמר פעם, "איננו לכודים בתוך רשת החיים. אנו חלק בלתי נפרד ממנה, וכל מה שאנו עושים לרשת – אנו עושים גם לעצמנו".
כנשמה מתפתחת הנמצאת במעברים אינסופיים, בדיוק כמותכם, אני כבר יודעת כי לא אוכל לרפא את העולם, וגם כי איני צריכה לחכות עד שכל העולם יירפא כדי להיות שמחה ומאושרת. רק להמשיך ולהיות הכלי המדגים המדויק ביותר עבורו.
ועד אז, אמשיך לשאול בכל יום, "כיצד אוכל לשרת היום?
