11/08/2025
במשעול אל האין / פוסט יומולדת
יום הולדתי מתקרב לו בצעדי ענק. אז ישבתי להתבונן מעט בשנה החולפת, חיפשתי את המכנה המשותף הרחב ביותר, שכולנו חווינו על בשרינו כשהעולם סביבנו עצר מלכת. זהר ארגוב שר פעם – "בדד במשעול אל האין. בדד בנתיב ללא כלום. בדד עם הזמן הבורח, והזמן לא שוכח להציב את הגבול. בדד בלי כף יד מלטפת, בדד ללא שכם ידיד".
אז אספר על הבדידות, האישית, הקולקטיבית האוחזת בתוכה אמת מפתיעה שהגוף כבר מכיר היטב. זהו הדהוד שאינו משתנה. הרי גם אם חיינו היו שונים בתכלית והיו לנו ים של חברים, וזמן אינסופי לבילויים והגשמת כל המאוויים, וגם אם העולם היה הפוך ומוכן לקבל רגישות כחוזק במקום חולשה, גם אז היינו מרגישים עדיין את עומקה של הבדידות שבאה והולכת ומותירה אחריה אדים של ייאוש בנפשותינו.
כדי לנוע דרך הבדידות עלינו להבין כי אף שינוי במציאות החיצונית שלנו לא יצליח להבריח אותה. ולא משנה מה היה לנו, מה איבדנו או מה היינו רוצים שיהיה לנו. ועדיין, כמה אנו אוהבים לאמר לעצמנו...."לו רק...זה וזה היו שונה, הייתי מרגישה אחרת". איזו אשליה מתוקה. בואו נתעורר ממנה לרגע ונבין כי את הבדידות לא ניתן לפתור באמצעות משהו חיצוני. היא לא נגרמה בעקבות אובדן, היא אינה אבל או ייאוש וגם לא התאוות או געגוע לדברים שכבר אינם.
כל אחד מאיתנו נועד לגדול, להתפתח ולהשתנות במסע הזמן הזה. התפתחות מרמת תודעה מסוימת היא התעוררות. כשאנו מתעוררים ונזכרים מי אנו, אנו שוכחים את מה שאיננו. כל מה שאנו לא, מתעופף לו מאיתנו. ובסדק הצר הזה אנו נוכחים לדעת שאנו כן הבדידות שאנו חווים. הרי ברגעי ההתעוררות, אין שם ענני נוצה שנפתחים ומחברים אותנו לאחדותו של הכל. כי בטרם ייווצר חלל במציאות שיאפשר לאחדות לזרוח בתוכו, חייב להיווצר סדק בכל מה שהותיר בנו בדידות.
מה בעצם נשבר בנו? בעיקר אותה זהות כוזבת מלאת ההתניות שעטינו על עצמנו כדי לשרוד, כדי להיות חלק ממשפחה, כדי להיות מסוגלים להיות חלק מהעולם הזה. וגם אם יכולת הסתגלנות שלנו גבוהה, הגענו לעולם הזה כדי להתעורר בתוכו, להמיס זהויות שעבר זמנן. תחושת הבדידות היא עדות חיה על המסע המעמיק אותנו בקצב מסחרר. כל הרצונות שלנו להיות אחרת, להרגיש אחרת, שייכים לעצמי שכבר אינו עדכני המתמוסס מאיתנו כעת.
ההרגשה אינה תמיד טובה, בעיקר כשאנו רוצים לאחות חזרה את הסדק שנוצר, זה המאפשר לנו להתעורר. כפי ששר ליאונרד כהן – "צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל. שכחו ממנחתכם המשולמת. יש סדק בכל דבר. כך האור חודר פנימה". אז כיצד ננוע דרך הבדידות מבלי לאמץ לנו הסחות דעת, רגעים קוטביים שמטרתם לשפר את הרגשתנו לרגע קט ותו לא? הרי האגו יעסוק תמיד במשהו לחפש, משהו לרדוף אחריו, כיצד נכבד את השלב החשוב הזה במסע שלנו?
זה מורכב ופשוט כאחד. עלינו לאפשר לעצמנו להיות ריקים. מה המשמעות של ריקנות? אנו מייחסים אותה לחוסר, לחסך. מנקודת מבטנו זהו דבר שאינו פופולרי, אינו אהוב או רצוי. "כמו ירח מתמלא ומתרוקן"...שרה לה זהבה בן. הריק הוא נקודת הכניסה לפתיחות. איננו יכולים להיות פתוחים באמת מבלי לאפשר לעצמנו להיות ריקים תחילה. ריק הוא סביבה פורייה לפתיחות. כך היא הופכת להיות מודעת לעצמה. הוא עוזר לנו לעבור דרך הבדידות אל הפתיחות ומשם אל עומקה של ההכרה העצמית.
להעז להיות ריקים – זו פתיחות. אנו נטועים במה שקיים וכבר לא רודפים בציפייה אחרי "ומה אם"...כאן הדמיון שלנו כבר לא מצליח להוציא אותנו מהמציאות של הרגע הזה. ואנו יושבים בתוך הריק מבלי להתחבא מאחורי מסקנה או כיוון חיים או רעיון או אמונה או דעה. האמונה המעסיקה אותנו רבות היא שאם נפסיק לרצות, עוד ועוד, נחמיץ משהו בחיים האלה. ומותר לנו לרצות אך כשאנו עסוקים בהשוואות, נראה כי כל מה שיש לנו, כל המצוי הוא תמיד פחות מהרצוי. המרדף אחרי הדברים שאנו חושבים שאנו צריכים הוא אינסופי.
אז מה הזמין אותנו היקום לעשות בשנה וחצי האחרונות? הוא הזמין אותנו לעצור. להעז להיות ריקים ולהיפתח לפתיחות. עבור האגו ריקנות היא מקום ריק שמרגיש כמו רעב גדול או ייאוש. אך מתוך הכאוס באה הצמיחה הגדולה. כשאנו יושבים בריק ללא ההתניות שלנו, כבר אין בנו חלק מאוכזב, וכבר אין בנו חלק שבור-לב, וכבר אין חלק המשועבד לגחמות ולרצונות של אחרים. דעו לכם, בדידות היא אישור כי אנו נמצאים במעמקי ההתעוררות. ראו את כל מיליוני האנשים בעולם שמצאו את עצמם בתוך המקום הפורה הזה והתעוררו.
דרכה המסעירה של ההתעוררות היא להעז ולהיות ריקים, למרות שהעולם מכתיב לנו להיות שבעים ולעולם לא רעבים. זהו רעב המביא אותנו להתנקות משמעותית. אנו מפסיקים לרצות ומתיישרים עם טבענו הגבוה ביותר. אנו ריקים מרצונות מבלי לתרגם את המצב לאומללות או חסך או חוסר. ריקנות זה להיות בלי. בלי לרצות משהו, בלי לרצות להיות מישהו. בלי משהו לעשות. בלי להזדקק למטרה במלבוש כזה או אחר. כמו להיות חסרי-צורה מלבד חותמת הנשמה אותה אנו מגלמים ומקרינים.
ככל שנתנקה מחסך ומרגשי נחיתות, כך ההזדהות עם הנשמה בגוף פיזי תתחלף ונוכל לחוות את עצמנו כאור מאיר בתוך צורה. בכך שנעז להיות ריקים, ניזכר באור שאנו בתוך גוף, ולא גוף הנמצא בחיפוש אחרי האור. האור הוא כל מה שאי-פעם היינו, כל מה שידענו, ובאנו הנה, לפלנטה ארץ רק כדי לשכוח זאת. פשוט לשכוח לטובת תפארתה ואושרה של ההיזכרות, של ההתעוררות המחודשת. כדברי השיר הידוע – " הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב".
הנוכחות המוארת של אורנו הנצחי משתוקקת להתעורר ולהתרחב בתוך הצורה הפיזית הזו שלנו. כשהתעוררות מתרחבת ומגיעה לידי השלמה, גופנו נולד מחדש כהגשמה של אור וכל התזוזה הזו מתרחשת בעקבות הנכונות שלנו להיות בלי. ללא אדרת. למצוא את נקודת האיזון בה ה-"עם" וה-"בלי" מאוזנים בתוכנו. "ללכת עם ולהרגיש בלי" – הייתה פעם פרסומת כזו. נקודת הניטרליות אם תרצו. אז מדוע עלינו להתיידד ולהרגיש בנוח עם תחושת הריקנות? כי כל דחייה מחזירה אותנו שוב ושוב אל המקום הזה. רק כך לא נתפרק בכל פעם מחדש. ריקנות הופכת להיות מקום מוכר ואפילו חביב לשהות בו. כאשר ריקנות היא פלנטה זרה – כל דחייה ולו הקטנה ביותר, מרגישה כמו פגיעה ישירה בתמימות שלנו.
מילים אלו נכתבות מדם ליבי, כמה פגיעות ישירות חטפה התמימות שבי. רכבת הרגשות העיפה אותי לכוכבים וריסקה אותי לאדמה כל ימי חיי. כשהתיידדתי עם הבדידות, הדרך מן הכאוס אל האיזון, אל המרכז, כבר הייתה קצרה. הרי איננו נמדדים על פי מספר הפעמים שאנו נופלים, אלא על האופן בו אנו קמים בכל פעם מחדש. מתפרקים ונבנים וחוזר חלילה.
כשאנו שוהים בריק, אובדן הוא בלתי נמנע, אך הוא אינו מנפץ את עולמנו לגורמים. כשנוח לנו בריק, אפילו הרעב להיות מחוברים לבורא בכל עת (אנו מחוברים בכל מקרה) לא מוציא אותנו מהאיזון. אז מדוע אנו חווים בדידות? פשוט....כדי ללמוד להיות ריקים. אנו חיים בעולם שלימד אותנו להרגיש את הריק במקום לחקור אותו. זהו עולם שאינו מבדיל בין ההזנה מאור הבריאה לבין ההאכלה באמצעות התניות ותבניות של אחרים. ופתאום....מצב הבדידות אינו כל כך נורא כעת. אינכם מרגישים כבר פחות פופולריים או דחויים או בלתי-רצויים...
להיות לבד זו זכות המאפשרת לנו להיות בחקירה, ניתן לנו המרחב הראוי והנאות להתעורר בתודעה. כשאנו מוכנים להיות ללא כל התופים והמחולות המקשטים את חיינו, זו הזמנה אמיתית להיכנס פנימה. כשנותרים עם הריק, בדידות הופכת ל-"בדד" ובדד הופך לשחרור. כשאנו חופשיים ומשוחררים, עדיין נוכל לבחור לחפש, לרכוש דברים, לקבל, לצרוך, אך זה כבר לא כדי למלא חלל שאנו פוחדים לפגוש או להיכנס לתוכו. עלינו להכיר בריק כחלל בו האור קיים, נובע ומתפשט. דרושה תעוזה להיות פתוחים וריקים בעת ובעונה אחת. המוח לא יבין זאת.....הוא אינו מבין תהליכים הגומלים אותו מצריכת-יתר. מישהו לחץ על הברקס ועצר את העולם שהיה בצריכת-יתר תמידית.
תהליך זה הוא טבעי והוא בדרכו אלינו כעת. הפסיקו להילחם בו, אפשרו לו להתרחש. הבינו כי כל רגע של דחייה מחזיר אותנו לריק, למקום שעלינו להשלים איתו. לחיות איתו בשלום. עלינו לאמץ פרספקטיבה בוגרת שהיא בעלת החוכמה הגבוהה ביותר, כזו היודעת למלא חלל ההופך את הרעב לרעב כבד ואת הבדידות לבודדה אף יותר. רק זכרו כי הרוח ממלאה אותנו בכל נשימה ומזינה אותנו בכל הדברים שאנו זקוקים להם. כל השאר הוא רק חלום שאנו מתעוררים ממנו כעת. העזו להיות ריקים. ואם תאמרו – "זה בטח מרגיש מאד בודד להיות האור בכבודו ובעצמו", זכרו כי אין דבר מלבד אור. בדידות הינה רק מחשבה כשיש לנו תפיסה כאילו יש "אחרים" מחוצה לנו. אלו הם המקומות בהם הענקנו את הכוח שלנו לאחרים. זו הדרך היחידה בה ידענו להתחבר. לתת את כוחנו ואז לעבוד קשה ולהרוויח אותו בחזרה, מכל האחרים שגם מהם נלקח הכוח, במעגל החיים האינסופי.
הגיעה העת להיכנס באומץ לתודעה המתעוררת, זו המשחררת את עצמה מהתעסקות אינסופית באחרים. "מה אחרים חושבים עלי? מה אני חושבת עליהם? האם אני מחבבת אותם? האם הם מחבבים אותי? אפשרו למקום הזה להתפוגג. ואז ראו כיצד מתחוורת לכם העובדה, כי איננו יכולים להיות אמיתיים ואדיבים ובשירות לאחרים, כשאנו בהצמדות ובהתעסקות יתר איתם. הרגישו, חקרו בעצמכם, ואולי, רק אולי, הריקנות כבר לא תרגיש כל כך אומללה.
כולנו נמצאים יחד באותה הסירה המנווטת עצמה במים סוערים. כולנו מושלמים אך בהתניותינו אנו פגומים ונרקיסיסטיים וקורבנות ומקרבנים במציאות הזו. שחקנים העושים את תפקידם במדויק ועדיין, כולנו עושים כמיטב יכולתנו. במחזה החיים הזה, הנקרא – "אתה ואני", כל התפקידים תפוסים. כל מערכות היחסים שבעולם קיימות בו. לעיתים זה מחזמר, לעיתים טרגדיה או דרמה טורקית או טלנובלה רומנטית או מותחן פסיכולוגי. סרטים רבים כל כך מספרים את הסיפור האחד שלנו. החלל הממיס את כולנו לכדי אחד. שם אנו למדים שכל זה, כל החיים האלה, הם לא אודות מה שאנו רוצים, אלא אודות עד כמה אנו מוכנים לקבל. אז לכבוד יום הולדתי ה-63, אני מברכת אתכם, שתצעדו באומץ ותפרשו את ידיכם לרווחה ותקבלו את כל מה שכבר כאן ומבקש להינתן לכם. איננו לבד אף פעם. הרי – "אני הנני כולכם וכולכם בתוכי".
וגם אם לונדון לא מחכה לנו, בזמן הקרוב, לפחות הייאוש נעשה יותר נוח, ואת הבידוד הבא נפגוש ממקום מפויס הרבה יותר. זכרו כי זה בסדר להאיר את אורנו גם אם העולם עדיין ישן. אפשרו לעצמכם לבכות. החודש בכיתי עד כי כמעט יבשו להם כל בארות הדמעות. דמעות הן רק המגננות המתמוססות להן כשאנו יוצאים ממחבואנו וחוזרים הביתה, בכל פעם מחדש.
נשימת בראשית מזמינה אתכם לנשום עמוק את אור הווייתכם, ולנשוף החוצה את מלודיית תדר נשמתכם. זהו התדר שהעולם משווע לפתחו. הוא ייחודי מאין כמוהו. התחברו לניגון השמיימי, מלודיית התודעה הערה המתרחבת ומעמיקה ומאחדת את קיומנו.
באהבת אינקץ, שלכם, רחלי
