10/11/2024
*סיפור מהקליניקה*
בחור בן 27, פנה אליי לטיפול כשהוא מתמודד עם חרדה חברתית שמלווה אותו כבר מהתיכון.
הוא תיאר תחושות של לחץ אדיר בכל מפגש עם אנשים לא מוכרים: הדופק עולה, ידיים רועדות, גמגום קל וקושי להסתכל בעיניים.
הוא סיפר שבמפגשים חברתיים הוא לא מצליח להתרכז בשיחה, כי כל מחשבתו עסוקה באיך הוא נראה, מה יחשבו עליו, והאם הוא אומר את הדברים הנכונים.
נוצר מצב שהוא נמנע מהלשתתף באירועים חברתיים, נרתע מיצירת קשרים חדשים ואפילו מתקשה לשוחח עם קולגות בעבודה.
ככל שהתחושות הללו הלכו והחמירו החרדה גדלה,
הוא הרגיש שהוא מפסיד הזדמנויות להכיר אנשים ולהתפתח בעבודה והעדיף להישאר בבית.
הביע תסכול רב - ״אני מרגיש כבול בתוך עצמי, החרדה שולטת עלי״.
בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי התחלנו בבחינת המחשבות השליליות שצפות לפני ואחרי מפגשים חברתיים – המחשבות שמובילות אותו להניח שהוא ייכשל, שיצחקו עליו או שיבקרו אותו.
עבדנו על זיהוי והפרכה של המחשבות הללו, תוך כדי הבנה שיש להן בסיס בעיקר בדפוסי חשיבה קודמים ולא במציאות עצמה.
בנוסף, בחנו את האמונות שלו ״אני חלש״,״אני לא מספיק מעניין״.
עם הזמן, הוא התחיל ללמוד איך לערער על המחשבות האוטומטיות השליליות, להטיל ספק ולראות את המצבים החברתיים בעיניים פחות ביקורתיות.
בהמשך, התמקדנו בחשיפה הדרגתית למצבים חברתיים מאתגרים. תחילה ניסה להגיד "בוקר טוב" לאנשים בסביבתו בעבודה, אחר כך עבר לשיחות קצרות עם זרים, ולבסוף אף השתתף באירוע חברתי.
בטיפול התמודד עם כל חשש בצעדים קטנים - בקצב שלו, המטרה שלנו הייתה ליצור התניה חדשה במוח ולהביא אותו לחוויות של הצלחה ומסוגלות.
לאחר כמה חודשים של טיפול, התחיל שיפור משמעותי. הוא הצליח לראשונה ליהנות ממפגש עם קבוצת חברים, לא חש פחד עצום באירועים חברתיים, ואפילו יזם בעצמו שיחות עם עמיתים.
היום לאחר שנה של טיפול - מצליח לבטא את עצמו במצבים חברתיים. החרדה לא נעלמה לחלוטין, אבל היא פחתה בצורה משמעותית, והוא כבר לא נותן לה לנהל את חייו.
#סיפוריםמהקליניקה
#טיפולבחרדה
