27/12/2018
שוברת שתיקה!
לפעמים אנחנו שותקים...
בשתיקה יש משהו יפה ואפילו, מעצים.
לא תמיד חייבים לדבר כדי להפגין נוכחות ובמצבים מסויימים,
נוכחות שקטה ובוטחת היא כל מה שצריך.
בשבילי, השקט מאפשר הקשבה אמפתית, התבוננות מעמיקה ולמידה של הסביבה ושל עצמנו.
אולם, לעיתים, השתיקה כמו ונכפית עלינו ואנו נרגיש כאילו אין לנו ברירה או בחירה אחרת.
במצב כזה, שווה לעצור ולבחון: מה עומד מאחורי אותה השתיקה?
האם יש לנו מה לומר ואנחנו רוצים לדבר, אך נמנעים מתוך פחד? (למשל, "להגיד משהו לא במקום", "לטעות")
האם "אין לנו מה לומר" כי אנחנו חווים חרדה משתקת, שאינה מאפשרת לנו להיות נוכחים בכלל בשיחה?
האם מסתתרת שם השתקה שחווינו בעבר? (למשל, דמות סמכותית שהשתיקה אותנו בילדות, עונש שקיבלנו מהמורה על אי השתתפות בשיעורים וכדומה)
האם זוהי ציפייה של הסביבה שגרמה לנו לחשוב שלהיות "מופנמים" ו"שקטים" זה "לא בסדר"?
האם אנחנו משתיקים חלקים מסויימים בעצמנו, כמו רגשות או מחשבות ואז נתקשה לדבר אותם או להרגיש בעוצמה?
אז... איך שוברים את השתיקה?
התשובה תלויה במענה שניתן לשאלות שנשאלו קודם לכן ועל כך, אפשר לכתוב ארוכות.
עבורי, הכלי החשוב והיעיל מכולם, מתחיל בנתינת לגיטימציה לשתיקה או לרגש שמאחוריה.
וממשיך בהתייחסות אוהבת, חומלת ומקבלת לשתיקה.
כי רק אהבה ,חמלה, וקבלה ייצרו תנועה
פחד וביקורת יגרמו לעצירה ולתחושות של אשמה ו/או בושה.
והיום בשיעור כשהמרצה אמרה: "אנחנו קבוצה קטנה היום וזו הזדמנות לתת מקום לקול שלכם.
אני יודעת שלא לכל אחד נוח לדבר בקבוצה.
אז קבלו את מה שאני אומרת כהזמנה חמה ממני לשתף, גם עבור מי שקולו לא נשמע בד"כ. זה יוכל לעזור לי לדייק ולהבהיר את מה שאני מדברת עליו...".
זו הייתה דוגמא מעולה להבעת רצון (שנשתתף) והצורך שעמד מאחורי הרצון.
זו הייתה דוגמא מעולה לבקשה חומלת מתוך קבלה ונתינת מקום.
ויודעים מה? בי זה ייצר תנועה ורצון לשתף.
אז מה עוזר לכם לשבור שתיקה?
